הרב זצ"ל היה מלמד אותנו לשים לב אחד לכאבו של השני. להתעניין בשלומם של חברינו. להרגיש אותם ממש, כמו שהאר"י ז"ל לימד והזהיר על אהבת החברים: "ואם יש איזה חבר מהם בצרה, צריכים כולם לשתף עצמם בצערו או מחמת חולי או מחמת בנים ח"ו. ויתפללו עליו וכן בכל תפילותיו וצרכיו ודבריו ישתף את חברו עמו, ומאוד הזהירני מורי ז"ל בעניין אהבת החברים שלנו של חברתנו".
כאשר שהיתי בחו"ל נהגתי להאזין בימי שני עם רעייתי ובתי לשיעורו של הרב. באחת הפעמים הבחנתי לפי קולו של הרב שהוא לא מרגיש טוב. אמרתי לסובבים: הרב לא מרגיש טוב, צריך להתפלל עליו. אמרו לי: מנין אתה יודע? אמרתי להם שאני מרגיש בקולו שינוי. וכשנחזור לארץ נשאל אותו.
כשחזרנו לארץ סיפרתי לרב את שהרגשתי, והרב אישר לי שכך היה. הוא אמר לי: איך אתה, שהיית במרחק עצום מכאן, הרגשת, וחלק מהאחרים שהיו כאן לא שמו לב?
הוא סיפר שבאמת היו לו כאבים חזקים, ולמרות הכאבים הוא בא לשיעור, נשען על ידית הכסא ובקושי סיים את השיעור.
היה ניכר בו שהוא שמח על כך שאנחנו מיישמים את מה שלימד אותנו.
(ר' עזרא ברנע, חזן בית-הכנסת "היכל יעקב")
