היה זה כאשר הציעו הדיילים ארוחה לנוסעים. הרב, כדרכו, דחה בנימוס את המזון והסתפק בשתיית מים בכוס פלסטיק שהביא עמו. אך השגריר הסעודי נטל את הארוחה ברצון גלוי, ואפילו בחר לעצמו תפריט שהכיל בשר 'דבר אחר' (בשר חזיר, שגם לפי הדת המוסלמית אסור לאכול אותו). הקשיב הרב ושמע, שאשתו של הנכבד המוסלמי מעירה לו וגוערת בו על שהוא מעז לאכול בשר כזה, אבל הוא זלזל ואמר: "אלוקים מביט רק למטה בארץ, ואילו על הנעשה במטוס אינו משגיח" הלה כמובן לא העלה בדעתו שהאיש היושב בספסל שמאחוריו הוא הרב הראשי לישראל, וכמובן שלא חשב שהוא מבין ערבית ושומע כל מילה שהוא אומר.
כאשר נחתו בנמל התעופה בקארקס, בירת וונצואלה, קם הרב ממקומו והתעטף בגלימה, וכמובן שכיבדו אותו לרדת הראשון מהמטוס. למרגלות כבש המטוס המתינה משלחת חשובה של ראשי הקהילה היהודית ונציגי השלטונות, שבאו לקבל את פני הרב בחגיגיות. משם יצאו לאולם האירועים, בו התקיים טקס ממלכתי בנוכחות נשיא וונצואלה, ואליו הוזמנו כל בכירי השלטון ואנשי הדיפלומטיה.
בין המוזמנים היה גם שגריר מצרים בוונצואלה, שהוזמן בשל הקשרים הדיפלומטיים ששררו בין מדינת ישראל לממשלת מצרים. ניגש השגריר המצרי אל אנשי פמליית הרב וביקש רשות לגשת ולברך את הרב, ואף נישק את ידו בהדרת כבוד. כאשר עמד הרב לצאת מהאולם, שב השגריר המצרי וניגש אל הרב, וביקש את ברכתו היות ואין ילדים. אמר לו הרב, כי הוא מברכו בתנאי שתמיד ייטיב עם היהודים ולא יפגע בהם, ואף יפעל שבארצו לא יקשו על קומץ היהודים שעוד נותרו שם.
כאשר נפרד השגריר המצרי מהרב ופנה ללכת, נזדמן לאותו מקום השגריר הסעודי והלה הבחין בו בצאתו מהמסיבה לכבודו של הרב הראשי לישראל וראה שהוא מנשק את ידו ונוטל ממנו ברכה. ניגש השגריר הסעודי אל עמיתו המצרי והחל לצעוק עליו: "איך אתה מעז לדבר עם הרב של היהודים ולנשק את ידו"…
נבהל השגריר המצרי וחשש שעמיתו הסעודי ילשין עליו אצל אנשי הדת המוסלמית ומי יודע מה יעשו לו אותם שונאי ישראל. כשהוא רועד כעלה נידף, ניגש השגריר המצרי אל הרב פעם שלישית ובפחד גדול אמר: "השגריר הסעודי ראה אותי שאני מדבר עם כבודו ומנשק את ידו, וכעת הוא צעק עלי בכעס גדול, ואני חושש שהוא מסוגל להזיק לי ולהלשין עלי בפני השונאים".
עזב הרב את האנשים שעמדו סביבו ובצעדים נמרצים ניגש אל המקום בו עמד השגריר הסעודי. הנוכחים כלאו את נשימתם, כי לא ידעו איזו תקרית עלולה להתפתח.
"וכי באמת חושב אתה שאלוקים אינו מביט בנעשה במטוס?!" – קרא הרב לעברו, מבלי להושיט לו יד וללא ברכת שלום.
הלה נבהל וכמעט קרס על מקומו מרוב פחד. והרב המשיך: "האם ניתן לפרסם דעתך שאלוקים אינו אלוקי השמים והארץ?"…
אימה ופחד נשקפו מעיניו של השגריר הסעודי. הוא נדהם לגלות שהרב הקשיב והבין את שיחתו. הוא ידע כי חייו יהיו בסכנה אם יתפרסם שהוא התעלם מחוקי האיסלאם וסעד לבו בבשר האסור.
עכשיו היה תורו של השגריר הסעודי לרעוד כעלה נידף.
הוא ניגש אל הרב ובראש מורכן נישק את גב ידו. דמעות החלו לטפטף על ידו של הרב, ומפיו נשמעו הפצרות ותחנונים שהוא מבקש מהרב בכל לשון של בקשה שלא יגלה את הסוד לעולם.
השיב לו הרב בתקיפות: "אני מוכן לא לספר, אך כל עוד ולא תפגע בשגריר המצרי. ביום בו אשמע שהזקת לשגריר המצרי על שבא לבקש ברכתי, דע לך שגורלך נחרץ וסיפורך יפורסם על ידי בכל רחבי תבל".
כשנה חלפה ובלשכת הרב התקבל מברק מוונצואלה. על החתום היה השגריר המצרי, שביקש להודות לו על הברכה שהועילה. לאחר שחלפו שנים רבות מחתונתו, נולד לו בן.
