ברוח זו,סיפר עוזרו הנאמן של הרב, הרה"ג רבי יהודה מוצפי זצ"ל, שהרב היה מקפיד מאד שלא לאחר לדיוני בית הדין, ובוודאי שלא להחסיר ולא לבטל יום דיונים שנקבע. לפני כל יציאה לחו"ל, היו מתאמים את לוח הזמנים של הרב בבית הדין ומבטיחים שאיש לא יפגע.
בימי שגרה, מעולם לא איחר הרב לבית הדין ובדרך כלל הקדים והגיע כמחצית השעה לפני פתיחת הדיון הראשון. את הזמן שנותר עד לפתיחת הדיונים, היה הרב מנצל כדי לעיין בתיקים שלפניו, להיזכר בפרטי התיקים שכבר נידונו ולהתוודע לאלו המובאים לראשונה בפניו.
באחד הימים, לפני שיצא הרב מביתו לבית הדין, הוא פנה לעוזרו רבי יהודה וביקש שיביא מארון התרופות שני כדורי 'אקמול' מבלי שהרבנית תבחין בדבר. "אינני חש בטוב וראשי כואב", הסביר לעוזרו. התפלא רבי יהודה ושאל: "אם הרב לא מרגיש טוב, מדוע הולך הוא לבית הדין ואינו לוקח יום מנוחה?". אבל לרב היתה גישה שונה לחלוטין. "התבונן נא", פתח הרב והסביר: "בין אלו הבאים לבית הדין יש אנשים פשוטים, שאין להם הרבה כסף ואולי הם אפילו עניים. כשהם מגיעים לבית הדין, הם מפסידים יום עבודה, משלמים נסיעות ולפעמים גם צריכים לשלם למישהו שיעזור להם בבית הדין. את יתבטל הדיון היום, לא די בכך שהם יסבלו מהסחבת שתימשך זמן נוסף, אלא שזה גם יעלה להם כסף. איך אוכל לנוח במיטה, כאשר אני יודע שבכך אני מפסיד לאנשים כסף"…
כדאי להזכיר את סדר יומו של הרב – מחדד רבי יהודה מוצפי – שהיה משכים לתפילה עם הנץ, לאחר טבילת שחרית, ומיד לאחריה היה מקבל קהל עד קרוב לשעה עשר, שעת הדיונים בבית הדין הגדול. כשהיו מסתיימים הדיונים, הרב לא היה חוזר לביתו, אלא היה פונה ללשכת הרב הראשי לישראל, לעסוק בצרכי העם היהודי. לקראת ערב היה הרב חוזר הביתה, טועם טעימה קלה, ומיד יוצא לסבב דרשות ואירועים שהסתיימו קרוב לשעת חצות. בחצות היה הרב מפסיק את כל עיסוקיו ופונה לערוך 'תיקון חצות', ופעמים רבות היה ממשיך לאחר מכן לקבל קהל עד השעות הקטנות של הלילה. כמה נותר לו לישון? – כמעט כלום. אבל גם במצב זה של נתינה אינסופית למען עם ישראל, הרב לא הרשה לעצמו לחוש שלא בטוב. ואם כאב לו הראש, מיד צפו לנגד עיניו האנשים הממתינים לו בבית הדין ו"איך אפשר לאכזב אותם ולגרום להם נזק"
