בענין ארץ ישראל והנהגות הבית היהודי

תקציר

•    יעקב אבינו היה בחיר שבאבות ועל שמו אנחנו נקראים עם ישראל. לבן רימה את יעקב במשך עשרים שנה ובמקום שיעקב יתפרץ עליו ויעיר לו על התנהלותו, הוא הצליח בחוכמתו הרבה לקבל את מה שמגיע לו בלי מריבה וכעס מיותרים.

•    כשיעקב שם את ראשו במקום המקדש הקב"ה קיפל את כל הארץ תחתיו והבטיח לו אותה. שנתו של יעקב אבינו נחשבת גם כעבודת ה' ולימוד תורה כיוון שכל מטרתו בשינה הייתה שיוכל לעבוד את הקב"ה ביתר שאת וביתר עז. גם בני תורה שישנים כדי שיהיה להם כוח ללמוד תורה- נחשבת להם השינה כלימוד תורה.

•    בביתו של לבן האוירה הייתה קשה ולא תורנית ולכן יעקב רחל ולאה החליטו לעזוב את בית לבן. מכאן ילמד כל אדם שחינוך הילדים מתחיל מקטנות וצריך להיזהר שלא יושפעו מרוחות זרות וכדו'.

•    כשאדם רוצה לצאת מביתו להתארח במקום אחר בערב שבת יקדים את יציאתו שלא יגרם ח"ו תקלה וחילול שבת בנסיעתו. בנוסף צריך להקפיד להגיע לפני שקיעת החמה כיוון שצריך להוסיף מחול על הקודש בערב שבת.

שיעור מלא

בענין אר"י ודרך ארץ

דרך ארץ ומוסר בהובלת מסע בחירות

השבת נקרא בפרשת השבוע מידות ודרך ארץ כיצד יתנהג האדם עם חברו בשעת מריבה ומדון, ודברים אלה בבחינת מורה דרך לתקופה זו שבה החלו הבחירות במדינה ושהיא קשה ביותר לעם ישראל בגלל הפילוגים והקרעים שמסע זה גורם בעם. הנה, מן הראוי היה שאדם שרוצה לשכנע קהל לבחור עבורו, שיאמר כמה שהוא טוב ומה שעשה ופעל בעבר, ושפניו לפעול בעתיד, ותו לא; וגם דרך זו אינה מומלצת שכן ריח גאוה ויהירות יש בה, אך  זה הרע במיעוטו. ולצערנו, לא די שלא נוקטים בדרך הנ"ל אלא שצועדים בדרך של גינויים חריפים על אחרים וחיפוש כל דרך אפשרית להתכבד בקלונם. להלן נלמד כיצד הקב"ה כביכול נוהג בשעת מריבה וכעס, וגם נלמד איך יעקב אבינו נוהג עם חותנו (לבן) בשעת כעס, ומהם נקח מוסר ונתן אל לבנו הלכה למעשה.

ויצא יעקב

כתוב בפרשה (כ"ח י') "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". וכותב רש"י, וז"ל: "ויצא יעקב – על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל, הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתיב (לעיל ו) וירא עשו כי ברך וגו', ומשגמר חזר לענין הראשון. ויצא יעקב מבאר שבע – לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א ז) ותצא מן המקום, האמור בנעמי ורות. וילך חרנה – יצא ללכת לחרן. ויפגע במקום – לא הזכיר הכתוב באיזה מקום אלא במקום הנזכר במקום אחר, הוא הר המוריה שנאמר בו (לעיל כב ד) וירא את המקום מרחוק. ויפגע – כמו (יהושע טז ז) ופגע ביריחו, (שם יט יא) ופגע בדבשת. ורבותינו פירשו לשון תפלה כמו (ירמיה ז טז) ואל תפגע בי, ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושנה הכתוב ולא כתב ויתפלל, ללמדך שקפצה לו הארץ, כמו שמפורש בפרק גיד הנשה (חולין צא ב). כי בא השמש – היה לו לכתוב ויבא השמש – כי בא השמש, משמע ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם. וישם מראשותיו – עשאן כמין מרזב סביב לראשו שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, וזהו שנאמר (פסוק יח) ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. וישכב במקום ההוא – לשון מיעוט באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה" עכ"ל של רש"י.

לא לגנות ולא להתכבד בקלון השני

הנה מדברים אלו למדנו כיצד נהג הקב"ה עם האבנים בשעה שרבו ביניהם שכל אחת רצתה שיניח עליה הצדיק את ראשו. נוהג שבעולם שבשעה שאדם נמצא בכעס ומריבה עם חברו, או ששני ילדים רבים זה עם זה, נפרדים ומתרחקים האחד מהשני. אלא שהקב"ה לא עשה כן, אלא בשעה שהיו האבנים רבות זו עם זו חיבר ביניהן ועשאן לאחת, ואז שכן השלום והשקט ביניהם. בתקופתנו צריכים ללמוד ולקחת מוסר כל המועמדים והמתמודדים במסע הבחירות, שהדרך היחידה והאמיתית שתוביל לנצחון אמיתי נגד כל שונאינו ואויבינו, ושתביא בסופו של דבר להחשת הגאולה, היא באחדות גמורה שיתאחדו ויתלכדו כל עם ישראל תחת כנפי השכינה, ואז יתקיים ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. על כל פנים, צריכים להוציא חוקה של בחירות, שכל מי שמתמודד צריך ליידע את הציבור על פעליו הטובים לשעבר ולעתיד, ושלא יזכיר כלל את מעשי המתמודדים האחרים לטוב ולמוטב. וידוע שדרך אחרת  גוררת עמה עוון אחרי עוון, שכן כשהאחד מספר רעה של חברו, יש בסיפורו בדרך כלל תוספת שקרים ורכילויות, והשני יגיב באותה הדרך וכן על זה הדרך עד אין סוף. דרך זו היא דרך קשה ביותר לעם ישראל, וצריכים להתרחק ממנה ולהזהר ממנה מאד מאד, ועת הבחירות לא נותן שום היתר לעשות עבירות.

פוטר מים ראשית מדון

הגמ' דימתה את עניין המריבה והמדון לפתח יציאת מים בחבית או מצינורות מים, שכל עוד הם סתומים אין המים זורמים, אבל כיון שנפתח והתרחב הפתח המים זורמים ללא שום הבחנה וללא שום מעצור. וז"ל הגמרא (סנהדרין ז' ע"א): "פוטר מים ראשית מדון, מאי דרשי ביה? וכו' אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא, כיון דרווח – רווח". ופרש רש"י שם, וז"ל: "לצינורא דבידקא – כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו כעין ניגרים וצינורות קטנים, ואם אינו סותמו מיד, הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו, והיינו דקאמר קרא פוטר מים ראשית מדון, כלומר ראשית מדון ומריבה דומה לפוטר מים, פוטר – פותח, כמו פטר רחם", (שמות יג). מדברים אלו יש ללמוד כמה צריכים להזהר ממריבות שבסופו של דבר יכולים לגדול לממדים מסוכנים שלא יוכלו לעוצרם שוב.

כעסו ומריבתו של יעקב אבינו

המדרש אומר שיש ללמוד מיעקב אבינו כיצד יש להתנהג בשעת מריבה. הנה יעקב אבינו כעס על לבן על כל מה שעולל לו במשך עשרים שנה. ההגיון אומר שכעס שהצטבר עשרים שנה היה צריך להתפרץ בצורה נוראה, אלא שלא כן היה, אלא הכעס של יעקב אבינו היה בדברי הכנעה ופיוסים שפייס יעקב את חמיו. וז"ל המדרש (ב"ר פרשה עד אות י): "ויחר ליעקב וירב בלבן, רבי עזריה בשם ר' חגי ור' יצחק בר מרון ותני לה בשם ר' חנינא בר יצחק, קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים, קפדנותן של אבות מניין, ויחר ליעקב וירב בלבן, ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת. דא את סבור שמא מכות או פצעים יהיו שם אלא דברי פיוסים יעקב מפייס את חמיו, כי מששת את כל כלי מה מצאת מכל כלי ביתך, א"ר סימון בנוהג שבעולם חתן שהוא דר אצל חמיו אפשר לו שלא ליהנות אפילו כלי אחד אפילו סכין אחד ברם הכא "מששת את כל כלי" אפילו מחט אפילו צינורא לא מצאת". והנה דבר גדול לימד אותנו יעקב אבינו, שבשעת כעס אדם צריך לשבור את רוחו ולפייס את חברו ועל ידי כן לא ייגרר למה שאמרו חז"ל על הפסוק והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ש-'כל הכועס כאילו עובד ע"ז'.

כעסו של הקב"ה

חז"ל אומרים שבשעה שכעס הקב"ה על עם ישראל, שמחו האומות על כך שמחה גדולה, והתקבצו לשמוע כיצד שהקב"ה שופך על עמו אש וגפרית. וכשבאו כולם שמעו רק דברים רכים ויפים, דברי פיוסים. ומזה וצריכים לדבוק במידותיו של הקב"ה וללכת בדרכיו תמיד לטוב לנו כל הימים.

וכן כתוב במיכה (פסוקים ב – ו מפרק ו') "שמעו הרים את ריב ה' וכו' כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח". ומה כתוב אחרי כן ? "עמי מֵה עשיתי לך וכו' עמי זכור נא מה יעץ בלק" וכו'.

חכם עיניו בראשו

יש פתגם שאומר שבשעה שאדם בא להתקוטט עם חברו, מייד ישים לנגד עיניו כיצד הוא חוזר להתפייס עמו ומשלים עמו לאחר מכן, ודברים קשים שאמר בשעת כעס נחרטו בלב השומע, ואז יזהר שבעתיים שלא להסחף בשעת הכעס ושלא לומר דברים חריפים נגד חברו. וזאת, משום שהוא מייד שוקל וחושב שאם יאמר על חברו דבר גנאי חמור ומשפיל, איך יצטרך לתרץ את עצמו בשעה שיבאו להתפייס, והרי חברו יאמר לו למה אמרת נגדי דברים כל כך חמורים, סימן שכך אתה חושב עלי בלבך והדברים יצאו בשעת מריבה – ואז לא ידע מה לענות לו ואיך לשכנע אותו שלא אמר כן אלא מתוך כעס ולא משום שכך חשב עליו בלבו. ואם יעשה כן, וישמור פיו ולשונו, אזי יהיה רגוע ושלו, וגם שעת מריבה לא תאיים על בריאותו השלמה ורוגע נפשו.

לך ולזרעך דוקא

בהבטחת הקב"ה ליעקב אבינו שיתן לו את הארץ התורה כותבת: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ". ולכאורה צריך להבין האם כל מה שיעקב אבינו קיבל בארץ הוא המקום שהוא שוכב עליו, שזה למרבה שתי אמות על ארבע אמות? אלא שהקב"ה קיפל את הארץ כולה מתחתיו, ולמה עשה כן? כדי שתהא נוחה להכבש כאילו שכובש מקום שהוא שוכב עליו (עיין רש"י שם על פסוק י"ג מפרק כ"ח). ועוד אומר לו הקב"ה ומדגיש לו 'לך ולזרעך', וזה בא לאפוקי שדוקא זרעו יירש את הארץ ולא עשו, וכל שכן שאין לישמעאל שום חלק בירושת הארץ. מכאן שכל מי שחושב שמגיע לישמעאל ולו פיסת קרקע קטנה בארץ ישראל, אינו אלא טועה, ודברי התורה הם עדות קיימת לעולם ועד שהארץ היא ירושה לנו בלבד מאבות אבותינו (עיין אור החיים הקדוש על פסוק י"ג).

וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי

עוד כותבת התורה: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱ-לֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". וצריך להבין איך אומר יעקב אבינו שלא ידע על הקדושה שבמקום הזה והלוא הסיבה שחזר לשם ונשכב שם לישון היתה משום שראה שעבר על מקום שהתפללו שם אבותיו ? (עיין על פסוק י"ז רש"י ומקורו ממסכת חולין דף צא ע"א וע"ב), אלא הביאור הוא שבאמת ידע שיש שמה קדושה שהרי אבותיו בחרו במקום זה כדי להתפלל עליו, אבל הוא עדיין לא ידע עד כמה עוצם גדולתו מעלתו וחשיבותו של מקום זה, ועל זה אמר אנוכי לא ידעתי.

שנת לומדי תורה היא מצוה

פעם הזמינו אותי לחנוכת פנימייה בישיבה מסויימת, והיה בין הקהל אדם עשיר גדול ונדיב שעזר להם לבנות את הבניין. והנה, אני שומע מאחוריי שאחד המוזמנים לועג לאותו עשיר איך השתכנע לתת את כספו לבניית פנימייה שאינו אלא מקום שינה, היה מן הראוי שיתן את כספו לישיבה או לבית כנסת שיש שם קדושה. כשעמדתי לדבר שבחתי את מקום שינת לומדי התורה ביותר, והבאתי סמך לדבר מפרשתנו, שכן חז"ל אומרים על מה שהתורה אומרת וישכב במקום ההוא, ללמדך שעד עתה לא שכב לישון, אלא למד י"ד שנה בישיבה בבית שם ועבר ורק היה מנמנם בישיבה או בעמידה. ולפי זה צריכים להבין מדוע דוקא במקום הזה ובזמן הזה בא הקב"ה לצער אותו ולקצר את היום כדי שישן יעקב? אלא מכאן אנו למדים שהקב"ה רצה להתפיס את ההבטחה הגדולה שלו ליעקב במצוה חשובה, כדי שתתקיים, ומכאן ששינה לתלמידי חכמים ולומדי תורה היא מצוה גדולה, ואשריהם שזכו לתרום למקום כזה, כי אחרי שינה קמים בבוקר כגיבורים "ויהא הוא מעורר השחר".

בשעת אחדות אין שום קנאה

רש"י כותב על הפסוק ויקח את האבן, שמכאן למדים שהקב"ה איחד את שנים עשר האבנים שהכין יעקב מראשותיו ועשאן אחת. וצריך להבין, מה תועלת יש בדבר זה להרגיע את המריבה, והלוא עדיין יש מריבה באבן עצמה, שכאשר הניח את ראשו לצד זה, הצד השני שהראש לא מונח עליו יכול לצעוק עלי יניח? אלא מכאן רואים שבשעה שהניצים באחדות, שככה המריבה וכל צד שמח בשמחתו של חברו, ואין יותר מריבה ביניהם. אבל כל עוד הם מופרדים האחד מחברו, שולטת בהם קנאה, ואין שמחה ואין שלום (עיין רש"י על פסוק י"א).

חבור עצבים אפרים

כתוב בהושע (ד' י"ז) "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ". ורש"י כותב (שם י' ב') וז"ל: "עתה יאשמו – הוא הדבר אשר יערוף מזבחותם ישחית לשון וערפו שם (דברים כא) וערפתו (שמו' יג) ישבור צוארם. ד"א לפי מדרש אגדה גדול השלום שאפי' ישראל עבדו עכו"ם ושלום ביניהם אין השטן מקטרג ביניהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (לעיל ד) ושנוי המחלוקת שנאמר חלק לבם עתה יאשמו יש פתחון פה לשטן לקטרג". הנה בתקופה זו שהיא תקופת הבחירות צריכים הם לקחת את הדברים אל לבם ולהקשיב האחד לשני, וזה דבר חשוב ביותר, שכן תקופה זו היא תקופה של דין, וכי לדין אנו צריכים? וכי למחלוקת אנו צריכים? ועל כן צריכים להזהר ביותר שלא לדבר בגנות השני, ושלא להתכבד בקלון חברו.

מעשה בעקילס הגר

כשהקיץ יעקב משנתו התפלל לה' ואמר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". המדרש מביא על זה מעשה בעקילס הגר שהתאונן על כך שכל שכרו של גר הוא לחם ושמלה, והרי הוא עשיר ביותר, והוכיחו לו מבקשתו של יעקב אבינו את מעלת הדברים. וז"ל: (בר"ר פרשה ע אות ה) "עקילס הגר נכנס אצל ר"א אמר לו הרי כל שבחו של גר שנאמר (דברים י) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה, אמר לו וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן שנאמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ובא זה והושיטו לו בקנה. נ"א עקילס הגר בא ושאל את ר"א אמר לו הרי חיבה שחיבב הקב"ה את הגר דכתיב ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה "כמה טווסין אית לי כמה פוסייני אית לי אפילו על עבדי לא משגיחין" נזף ביה. אמרו לו תלמידיו רבי דבר שנתחבט עליו אותו זקן את מושיטו לזה בקנה. אזל לגבי רבי יהושע התחיל מפייסו בדברים, לחם, זו תורה דכתיב (משלי ט) לכו לחמו בלחמי, שמלה, זו טלית, זכה אדם לתורה זכה לטלית, ולא עוד אלא שהן משיאין את בנותיהם לכהונה והיו בניהם כהנים גדולים ומעלים עולות על גבי המזבח, ד"א לחם זה לחם הפנים, ושמלה, אלו בגדי כהונה, הרי במקדש, אבל בגבולים לחם זו חלה, ושמלה זו ראשית הגז, אמרו אלולי אריכות פנים שהאריך ר' יהושע עם עקילס היה חוזר לסורו וקרא עליו (משלי טז) טוב ארך אפים מגבור".

מגרות לכהונה

וצריך להבין את דברי המדרש, מה מצא עקילס בדברי רבי יהושע להתפייס שמשום כך לא חזר לסורו, והלוא לא אמר לו אלא חשיבות שבבית המקדש, ומה לו ולזה? אלא הביאור הוא שאמר לו שמעלתם של גרים היא שמזמן שמסתפחים תחת כנפי השכינה הם יכולים להגיע אפילו לכהונה ולעבודת בית המקדש. והטעם, שהרי אם יתחתן עם בת ישראל, ותוולד להם בת, תוכל להתחתן עם כהן ויהיה זרעו בכהונה, ויוכלו לשמש בעבודת בית המקדש כמו כל הכהנים ויכול להגיע להיות כהן גדול, ומזה נתיישבה דעתו. וע"ז התפלל יעקב אבינו ע"ה "ונתן לי לחם – לחמה של תורה, ובגד – הכוונה בנים יראי שמים.

אסון ההתבוללות

פעם הוזמנתי במקום שישבו שם רפורמים וקונסרבטיבים. הבאתי את דברי הגמרא בסנהדרין (צ"ג ע"א), וז"ל: "ולקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך ה' כצדקיהו וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, אשר שרפם לא נאמר, אלא אשר קלם. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שעשאן כקליות. וכו'. מאי עבוד? אזול לגבי ברתיה דנבוכדנצר, אחאב אמר לה כה אמר ה' השמיעי אל צדקיה. וצדקיה אמר כה אמר ה' השמיעי אל אחאב. אזלה ואמרה ליה לאבוה. אמר לה אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, כי אתו לגבך שדרינהו לגבאי. כי אתו לגבה שדרתנהו לגבי אבוה. אמר להו מאן אמר לכון? – אמרו, הקדוש ברוך הוא. והא חנניה מישאל ועזריה שאלתינהו ואמרו לי אסור. אמרו ליה אנן נמי נביאי כוותייהו, לדידהו – לא אמר להו, לדידן – אמר לן. אמר להו אנא בעינא דאיבדקינכו כי היכי דבדקתינהו לחנניה מישאל ועזריה. אמרו ליה אינון תלתא הוו, ואנן תרין. אמר להו בחרו לכון מאן דבעיתו בהדייכו. אמרו יהושע כהן גדול. סברי, ליתי יהושע דנפיש זכותיה, ומגנא עלן. אחתיוהו, שדינהו. אינהו איקלו, יהושע כהן גדול איחרוכי מאניה, שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול עמד לפני מלאך ה' וגו', וכתיב ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך וגו'. אמר ליה ידענא דצדיקא את, אלא מאי טעמא אהניא בך פורתא נורא (ידעתי שאתה צדיק, מדוע נחרכו קצה בגדיך ?) חנניה מישאל ועזריה לא אהניא בהו כלל – אמר ליה אינהו תלתא הוו, ואנא חד. – אמר ליה: והא אברהם יחיד הוה – התם לא הוו רשעים בהדיה, ולא אתיהיב רשותא לנורא, הכא הוו רשעים בהדי – ואתיהיב רשותא לנורא. היינו דאמרי אינשי: תרי אודי יבישי וחד רטיבא – אוקדן יבישי לרטיבא. מאי טעמא איענש? אמר רב פפא שהיו בניו נושאין נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן. שנאמר ויהושע היה לבש בגדים צואים, וכי דרכו של יהושע ללבוש בגדים צואים? אלא, מלמד שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה, ולא מיחה בהן". מדברי הגמ' הזו הוכחתי כמה חמורה ההתבוללות ונשואין עם נכריות, וכי משום כך נענש יהושע הכהן הגדול, ואצלם דבר זה הותר להם, ולא רק נעשה להם כהיתר גם מתפארים בזה. ואמרתי, שני נביאי שקר אלו, אחד רפורמי ואחד קונסרבטיבי (היה שם אחד מרבני הרפורמים שעקב אחרי בכל מקום שדרשתי בקבלת שבת וביום שבת בכמה מקומות לפני קריאת ס"ת ואחריה, וכן בסעודת שבת בבוקר ובמנחה וכן בסעודה שלישית, כל הזמן היה אחרי, ורק כאן במוצאי שבת אמר לי, כל מקום שדרשת "נהניתי", אבל עתה שדיברתי נגד הרפורמים והקונסרבטיבים, לא היה בסדר. עניתי לו: אם רפורמי או קונסרבטיבי נפגע, זו היתה מטרתי).

חינוך הבנים מקטנות

כמו כן, צריך אדם לחנך את בניו מקטנות ומינקות ולא יאמר קטנים הם, אלא מיד כשמתחילים לדבר יש ללמדם לומר 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, או 'שמע ישראל' וכד', אבל לא יהיה פתי וילמד אותם מה שכתוב בספרות המודרנית שצריך ללמד אותם לומר 'אבא בא – אמא באה – לחם – וכד', אלא ילמד אותם מיד לומר דברי קדושה. ולא יאמר שבלי זה לא יתפתחו, וכי אנחנו לא התפתחנו, וכי דורות קודמים לא התפתחו? אלא כך יש לעשות ועל ידי זה יראה אדם את בניו הולכים בדרך התורה.

כל מה שעשיתם לצורך עצמכם הוא

הגמ' אומרת (ע"ז ב' ע"א): "דרש ר' חנינא בר פפא, ואיתימא ר' שמלאי, לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ס"ת ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו. מיד מתקבצין ובאין עובדי כוכבים בערבוביא, שנאמר כל הגוים נקבצו יחדו. אמר להם הקדוש ברוך הוא אל תכנסו לפני בערבוביא, אלא תכנס כל אומה ואומה. יבאו אומות העולם ויאמרו להקב"ה שרוצים שכר שסייעו לעם ישראל. אומר להם הקב"ה שהכל לטובתכם. נכנסה לפניו מלכות רומי תחלה וכו' אמר להם הקב"ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע, הרבה שווקים תקננו, הרבה מרחצאות עשינו, הרבה כסף וזהב הרבינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם, כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם שווקים וכו', מרחצאות – לעדן בהן עצמכם, כסף וזהב שלי הוא וכו' כלום יש בכם מגיד זאת? יצאת מלכות רומי, ונכנסה מלכות פרס אחריה. אמר להם הקב"ה במאי עסקתם, אומרים לפניו רבש"ע, הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה כל מה שעשיתם – לצורך עצמכם עשיתם, תקנתם גשרים ליטול מהם מכס, כרכים – לעשות בהם אנגריא, מלחמות אני עשיתי וכו' כלום יש בכם מגיד זאת? וכן לכל אומה ואומה. מכאן יש ללמוד את מעלתם וחשיבותם של ישראל, ועד כמה צריכים להתחזק במצוות ביותר כדי לעמוד באותו יום הדין הגדול והנורא שלא תכסנו בושה, כי אין הקב"ה מסנגר עלינו אלא על מעשים טובים שיש בנו.

נדודי שינה של צדיק

יעקב אבינו אומר ללבן בשעת תוכחה "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי". וצריך להבין במה מוכיח יעקב אבינו את לבן, הלוא הוא יכול לומר לו שאם לא ישן בלילה היה צריך ללכת לרופא לקבל תרופות נגד נדודי שינה! אלא אומרים חז"ל (ילקוט שמעוני ויצא רמז קל) "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני מה היה אומר, רבי יהושע בן לוי אמר ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים מה טעם שנא' לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל ישראל סבא, רבי שמואל בר נחמן אמר כל ספר תהלים מה טעם שנא' ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ישראל סבא". שמא תאמר שאין קוראים תהלים בלילה, לא קשיא, איסור זה חל מאז שחיבר דוד המלך את התהלים ולא מקודם לכן. מכאן יש ללמוד שאין לאדם לבטל את זמנו לריק, אלא ינצל כל דקה ללימוד תורה, ויושב בטל כישן דמי, וכשיעקב אבינו לא ישן, אמר תהלים שלא להיות כישן.

אין לצאת מארץ ישראל

הרמב"ם מפליג מאוד בשבחה של מצות יישוב ארץ ישראל, וז"ל (הל' מלכים פ"ה ה"ח): "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם וכו' ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים (הלכה ט'). אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב וכו'(הלכה י') גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (הלכה י"א). אמרו חכמים כל השוכן בארץ ישראל עונותיו מחולין, שנאמר וכל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון, אפילו הלך בה ארבע אמות זוכה לחיי העולם הבא, וכן הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה וכו' גדולי החכמים היו מוליכים מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק (הלכה י"ב). לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה" וכו'. מכאן ילמד האדם כמה גדולה חשיבותה של ארץ ישראל.

יציאת יעקב מהארץ היתה לשם מצוה

נשאלת השאלה איך הותר ליעקב אבינו לצאת מבאר שבע לחרן, והלא אסור לצאת לחוץ לארץ, אדרבה בני חוץ לארץ הם שצריכים לבוא לארץ ולא להיפך? אלא הביאור הוא על פי מה שכותב רש"י שיצא לשם מצוה שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו, על כן יצא לחפש לו אשה בבית לבן כמצות אביו ואמו, ובאופן זה אין איסור לצאת לחוץ לארץ. ובאמת פחד יעקב אבינו שמא לחטא ייחשב לו, ופחד שעשיו קיים כבוד אב ואם, וכן מצוות ישיבה באר"י, וע"ז אומר לו הקב"ה אל תירא ואל תפחד כי אתה יוצא לשם מצוה.

נוסע בערב שבת כיצד ינהג

כתוב בשו"ע (סי' רמ"ט) שבע"ש צריך להזהר שלא ללכת במקום שיקשה עליו להכנס לעיר השניה, אבל העולה לארץ ישראל מותר לו. ואין הולכים יותר מג' פרסאות עד שיגיע לביתו. ואומר הב"ח: שכל איסור זה הוא דוקא בזמנם, אבל היום שיש עגלות וסוסים (ובימינו כבר יש רכבים ומוניות), השיעור שמותר להגיע לשם לפני שבת הוא עד זמן שיכין הסעודה במקום ההוא. אבל הולך בעגלה וכו', נהגו להקל והנח להם מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים.

הנוסע בע"ש יקדים לצאת

אדם שרוצה למשל להגיע בע"ש לירושלים, אך ישנו פקק תנועה ארוך, ונכנסה שבת, יכול להניח את רכבו בצד, ולא יטלטל מאומה וילך ברגל לירושלים כיון שיש לו כדי הילוך 2000 אמה. אך לא יאמר כיון שאני כבר נוסע, אני אמשיך.

יש מתושבי חו"ל שבאים להתארח בארץ ונוהגים כמנהג ר"ת, היינו שהשקיעה היא שעה וחומש אחר השקיעה שאנו רואים, ונוסעים בשבת, אך יש להזהר בדבר כי זה טעות, שסברת ר"ת לוקחים לחומרא ולא להקל.

וכל אדם שנוסע ברכבו בע"ש ונוסע לעיר אחרת צריך לחשב את שיעור הנסיעה אם יגיע קודם השבת וכן לחשב שאם יתעכב בשל פקקי תנועה או גשם וכדו' כי ישנם הרבה עיכובים בדרך. ובפרט שהשטן ייעשה כל מיני עיכובים להחטיא את האדם.

צריך להזהר שלא להכשיל אחרים

אם נוסע לשבת לעיר אחרת ומזמין מונית כשעה וחצי לפני שבת, יש לקחת בחשבון שהנהג צריך לחזור בחזרה לביתו, ואם לא עושה כן הרי שמכשיל את הנהג בחילול שבת. ולא רק בנסיעה מחוץ לעיר הדברים אמורים, אלא אפילו אם נוסע במונית בתוך העיר לשכונה קצת מרוחקת סמוך מאוד לשבת יש לחשוש שמא נהג המונית יחזור לביתו בשבת, ויש להזהר בזה מאוד ולהתחשב בנהגי המוניות שלא להכשילם כלל ועיקר.

הכנסת אורחים של החפץ חיים

טוב שהמארח או המארחת ישאלו את אורחיהם מהם הדברים שהם אוהבים לאכול, ויכינו להם אוכל כפי זה.

כתוב "צדיק אוכל לשובע נפשו" – כפי רצונו של האורח.

מסופר על החפץ חיים  שהזמין לביתו אורח שהגיע לבית הכנסת. בדרכם לבית, שואל אותו החפץ חיים: כיצד הגעת לכאן? והאיש מספר לו את כל מסעו, והבין החפץ חיים שלא אכל כל היום. התחיל החפץ חיים לקדש מיד ללא אמירת "שלום עליכם" ולאחר מנה ראשונה החל החפץ חיים לומר "שלום עליכם". אמר אותו אורח איזה מנהג הוא זה הרי נוהגים לומר "שלום עליכם" קודם הקידוש ו'אשת חיל' ו'אתקינו סעודתא'. וחשב האורח שהוא כל השנים לא נהג כדין.

בשבת אחרת התארח אותו אדם אצל הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, ושם התחילו לומר 'שלום עליכם' בשירה וזמרה. אמר האורח הרי קודם מתחילים לאכול שכך ראיתי אצל החפץ חיים. אמר לו ר' חיים עוזר אתה טועה לא יתכן.

הלך ר' חיים עוזר ושאלו לפשר הדבר? ענה לו החפץ חיים : המלאכים יכולים לחכות, אבל האורח מסכן היה רעב וע"כ מיהרתי לקדש שהאורח יאכל מיד.

זהירות מריבית

לעיתים אדם הולך לאכול אצל חברו סעודה, וחברו אומר לו לפעם אחרת אני מזמין אותך לאכול אצלי, או שאדם מזמין את חברו למסעדה, וחברו אומר לו: למחרת אני מזמין אותך. יש להזהר בזה כיון שאולי בפעם השניה יאכלו גרם אחד או פרוטה אחת יותר וזה ריבית אם אמר לו אני מזמינך כמו שאתה הזמנת אותי.

מעיקר הדין אשה שמבקשת משכנתה ירק כגון תפו"א היא צריכה לשקול אותו, ולכשתחזיר צריכה להחזיר בדיוק כמשקלו של הראשון כדי שלא יהא ריבית.

אך כיון שלא מקפידים בזה ניתן להחזיר לפי הערך (עיין לבא"ח בדיני ריבית ש"ש פרשיות ואתחנן עקב).

הזכרת משקל או מעות בשבת

אדם שמבקש איזה דבר מחברו בשבת לא יזכיר משקל או מעות. כגון שלא יאמר תן לי ק"ג סוכר, אלא יאמר חבילת סוכר.

אבל אם בליל פסח שחל בשבת קשה לו לאכול את המצה יכול לשקול שיעור כזית במשקל ידני, ולא בחשמלי או המופעל על יד סוללה.

וכן אם לא שקל בערב פסח את המרור או שהמרור מזיק לו, יכול לשקול בשבת כנ"ל (עיין שו"ע סי' ש"ו סעי' ז').

אכילה בשיעור כזית

לכתחילה לא יאכל פרי שלם כברייתו כגון: ענב עם חרצנו, צימוק בלי חרצן, גרגיר של רימון וכדו', פחות מ"כזית" שלא להכנס לספק ברכה אחרונה. כי יש אומרים שמברכים ברכה אחרונה על פרי שלם אף שלא אכל "כזית", כגון אם  אכל פלח תפוח. ולהלכה צריך לאכול פחות מפלח שלם או כזית.

אך לאכול גרגיר חומוס על ידי שמחתכו ואוכל חתיכה , חתיכה – יכול, וכן בוטנים בלי קליפה ניתן לאכול אחד אחד (עיין שו"ע סי' ר"י סעי' א').

בעיקר ביום חול אדם שקשה לו לאכול ישקול את הלחם לדעת כמות הכזית.

מעיקר הדין אין בהלכה התייחסות למשקל אלא לנפח, כביצה, כזית, רביעית וכו'. אך כיום הדבר קשה מאד למדידה.

הרמב"ם הפך את המידה למשקל, והבא"ח כתב את שיעור ה'דרהם' (כל דרהם = 3 גרם ושליש). ובזה עשו עמנו חסד גדול כי מי יכול היום לשער לפי נפח ?

ישיבה באר"י – דאורייתא או דרבנן ?

ישנה מחלוקת האם ישיבה באר"י בזמן הזה דאורייתא או דרבנן (עיין כה"ח סי' רמ"ח ס"ק מ"ה).

דעת הרמב"ן: כל רגע שיושבים באר"י מקיימים מצוות עשה.

תענית על הגשמים

בשו"ע (בסי' תקע"ה) כתוב סדר התעניות שמתענין בארץ ישראל על הגשמים. "הגיע ז' במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין תלמידי חכמים בלבד להתענות, והתעניות הם תענית יחיד. הגיע ליל ר"ח כסלו ולא ירדו גמשים בי"ד גוזרין שלושה תעניות על הציבור שני וחמישי ושני, וכל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים כדרך שעושים בכל תעניות. עברו אלו ולא נענו

וכו' י"א: צריך שירדו גשמים בשיעור טפח בעפר, ובעבודה ג' טפחים.

ואם התחילו לצום וירדו גשמים אחר חצות ישלימו אותו היום, ואם התחילו לצום וירדו קודם חצות לא ישלימו, אלא יאכלו וישתו ויעשו יו"ט …ויאמרו הלל הגדול וכו'

(הרב 'ארץ החיים' סיטהון כתב, שלא נהגנו לצום צומות אלו אלא רק מרבים בתפילות ותחנונים).

קדושת הכותל המערבי

ההולך לכותל המערבי ולא מרגיש קדושה במקום שהשכינה לא זזה משם, הוא צריך לעשות לעצמו חשבון הנפש. ואשרינו שזכינו לגור בירושלים.

מעיקר הדין, הבא לירושלים העתיקה ויורד לכותל ורואה את כיפת הזהב צריך לקרוע ולומר "בית קודשינו" וכו' (עיין בשו"ע סי' תקס"א ולחונים עליו).

ישנם שלוקחים חתיכת אבן מהכותל או עפר לסגולה וצריכים להזהר שלא לעבור על איסור לא תעשון כן וכו'. ויש שנזהרים אף לא להכניס פתק בין האבנים.

נישוק בנו בבית הכנסת

אנו רגילים שהבן מנשק ידי אביו, ואביו מברכו אחרי עליה לס"ת. י"א: שאסור לעשות כן בבית כנסת. אבל נהגו להקל בזה, כגון לאחר עליה בס"ת הבן מנשק את אביו ואביו מברכו, וכן להיפך. ויש שנוהגים להתנשק בפנים. ומקום שנהגו, נהגו. אך אם שואלים לכתחילה האם לעשות כן – אסור.

הכנות לשבת – ביום שישי בבוקר

וכותב הרב בא"ח (בספרו 'בניהו'): והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו – נראה לי לפרש כל והיה הוא לשון שמחה ידוע מנהגו שלעולם כל דבר שנעשה בשמחה עושים אותו לאלתר וימהרו בעשייתו. ועל כן, אדם עושה מלאכה לכבוד שבת קדש יעשה זאת בשמחה ובמהירות.

הוספה מחול על הקודש

ועוד מפרש על הפסוק "שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שינה" – צריך אדם ביום שישי לקום באשמורת הבקר לעסוק בצרכי שבת, כדי שיגמור כל צרכיו ומלאכתו מבעוד יום  ולא יתאחר עד שחשכה, אלא יקבל שבת מבעוד יום להוסיף מחול על הקדש.

ואומר, אלו אותם שקמים באשמורת ומשכימים ביום שישי, ועם כל זה הם מאחרים בשבת שלא יגמרו עסקיהם עד שחשכה, לשוא היתה השכמתם וזהו 'שוא לכם משכימי קום', יען כי אתם גם עתה מאחרי שָבָּת, שאין גומרים עסקיכם עד  החשכה, קבלו השבת מבעוד יום תוספת מחול על הקדש.

ועוד יש חיסרון באלה, הם אוכלים לחם העצבים כי בעודם עייפים ויגעים ממלאכתם נכנסים לסעודת לחם שבת. ולפעמים תחטפכם שינה בתוך הסעודה ולא יתענגו על השירים ולא יטעמו טעם חשיבות האוכל (עיין בספרו 'החיים והשלום' ואוצרות חיים חלק א' עמוד קס"ז).

"לכבוד שבת קדש"

ואומר הרב: טוב שאדם יאמר קודם כל הכנה לשבת "לכבוד שבת קדש" בשמחה. ואז מטילין לתוך תבשילו תבלין ששמו שבת (עיין שם).

זהירות ממחלוקת בע"ש

וכתוב: שהיו שני אנשים כל ערב שבת מתקוטטים ובא רבי מאיר והפריד ביניהם.

"עלות המנחה בע"ש הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש ואשתו למשרתים  והסיטרא אחרא מרבה לחרחר ריב, והאיש הירא  יכוף את יצרו  ויזהר בהקפדה,  אלא יבקש שלום וירבה שלום בין באשתו ובין בבניו ובין בעבדיו" (עיין בא"ח שם).

ולא לחינם אמרה הגמרא שבע"ש אומר הבעל "עשרתם עירבתם הדליקו את הנר" – צריך למימרינהו בניחותא. אמר רב אשי: "אנא לא שמעתי להאי מילתא ואמרינן בניחותא" (עיין שבת ל"ד ע"א).

ויהי רצון שנזכה לראות פני משיח צדקנו ואז נתחייב בתרו"מ מדאורייתא, יראו עינינו וישמח ליבנו במהרה בימינו אמן.