תקציר
תקיעת שופר מר"ח
חודש אלול מיוחד משאר החודשים היום ובו ישנה קרבה מיוחדת בין עם ישראל לאביהם שבשמים. השבוע יחול ראש חדש אלול ביום חמישי ולמחרתו ביום הששי.
מר"ח אלול מתחילים במנהגים מיוחדים הקשורים לחודש זה. אחד המנהגים הוא תקיעת שופר, שנהגו לתקוע בסליחות, או אחרי התפלה.
ובערת הרע מקרבך – את יצה"ר
על הפסוק 'ובערת הרע מקרבך' דרשו בעלי המוסר שכוונת התורה ללמד את האדם שהוא צריך לבער את היצר הרע השוכן בקרביים שלו. וביאור הדבר, יש אנשים שהתנהגותם נראית כלפי חוץ יפה ועדינה, אך בתוכם בוער יצר הרע שנדבק בהם בחוזקה ולא נותן להם מנוחה; על זה התורה מצווה שעבודת האדם צריכה להתמקד בביעורו של היצר הרע עד שייעלם מתוכו, וידבק בה' בכל כוחותיו. שמא תשאל, הכיצד ניתן להוציא את היצר הרע הדבוק בקרביו כל כך חזק, והרי חז"ל אמרו שהיצר הרע נדבק באדם מייד בהיוולדו כמו שכתוב 'לפתח חטאת רובץ'? צ"ל שהדרך הבטוחה ביותר לסילוקו של היצר הרע היא על ידי לימוד התורה. ואצלנו היו אומרים פתגם: 'ויהי נועם לשדים, ותורה ליצר הרע', כי היצר הרע לא מסוגל לשכון יחדיו עם לימוד תורה, ואין הוא יכול לשמוע את התורה כלל – על כן יש להתחזק ביותר בימים אלו להרבות בתורה ולקבוע עתים ללימודה, ואז יסתלק יצר הרע, ועל ידי זה להגיע ליום הדין עם מטען עצום של זכויות, ולהראות לקדוש ברוך הוא שהנה השגנו דבר גדול, והוא ביעורו וסילוקו של היצר הרע הדבוק בקרבנו, ושקידה וקביעת עיתים לתורה.
ישראל ערבין זה לזה
לעיתים מרגיש האדם שיש בוידוי שבסליחות דבר שלא נוגע אליו, אך מ"מ יאמרנו, שמא מחמת שכחה אינו זוכר שעבר על דבר זה. או שמא חברו חטא בזה ולא הוכיחו. זאת ועוד, ישנו דין עריבות – כל ישראל ערבין זה לזה.
שיעור מלא
חודש אלול וענייני תשובה
תקיעת שופר מר"ח
חודש אלול מיוחד משאר החודשים היום ובו ישנה קרבה מיוחדת בין עם ישראל לאביהם שבשמים. השבוע יחול ראש חדש אלול ביום חמישי ולמחרתו ביום הששי.
מר"ח אלול מתחילים במנהגים מיוחדים הקשורים לחודש זה. אחד המנהגים הוא תקיעת שופר, שנהגו לתקוע בסליחות, או אחרי התפלה.
ומובא בטור (סי' תקפ"א): "תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים ט"ז) עלה אלהים בתרועה וגו' לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה" וכו' (ועיין לרמ"א בשו"ע סי' תקפ"א סעי' א' ולמש"ב שם).
תקיעת שופר בסליחות (לספרדים)
יש כמה מקהילות הספרדים שנהגו לתקוע בשופר בסליחות כדי לעורר את הלבבות כמו שכתוב (עמוס ג, ו) 'אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ' (ועיין לכה"ח סי' תקפ"א ס"ק י"ג). וכיון שלא אומרים סליחות, שעיקרם וידוי, בראש חודש, וכמו שכותב המשנה ברורה (תקפ"א סק"א) "אבל בר"ח גופא א"א סליחות ותחנונים" – לכן לא תוקעים בשופר אלא מליל ב' אלול שאז מתחילים לומר סליחות וכדעת מרן שכותב (סי' תקפ"א ס"א) "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים". השנה, שליל ב' אלול הוא ליל שבת, מתחילים לומר סליחות החל ממוצאי שבת שהוא ליל ג' אלול, ואז תוקעים בשופר, לנוהגים בכך.
התקיעות שנהגו הספרדים לתקוע בסליחות אינו חיוב אלא מנהג וכנ"ל, והנפקא מינה בזה היא שאין להקפיד על כשרות התקיעות כמו התקיעות של ראש השנה, וגם אם קיצר התוקע בתקיעה או שהאריך בשברים, וכן אם לא תקע מספיק קולות בתרועה, לית לן בה. וכן אין להקפיד על כשרות השופר. ומכל מקום, עצה טובה היא לבקש מהתוקע של ראש השנה לבוא ולתקוע בסליחות, ואז לבחון אותו ולעקוב אחריו עם שעון לראות האם תקיעותיו כשרות, שהרי אמרו חז"ל (ברכות יא ע"א) "במקום שנהגו להאריך אינו רשאי לקצר ובמקום שנהגו לקצר אינו רשאי להאריך", כדלהלן.
תקיעת שופר אחרי התפלה (לאשכנזים)
האשכנזים נוהגים לתקוע בשופר לאחר תפילת שחרית בחודש אלול, בלי קשר לסליחות שהרי אין הם אומרים סליחות אלא בשבוע הסמוך לראש השנה, ועל כן הם תוקעים בשופר כבר בראש חודש. וז"ל הרמ"א (סי' תקפ"א ס"א): "מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית, ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית, ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה". יש הנוהגים להתחיל לתקוע בשופר כבר מיום א' דראש חודש, ויש הנוהגים לתקוע ביום השני של ראש חודש, וז"ל המשנה ברורה (שם ס"ק ג') : "יש מתחילין מיום ראשון דר"ח ויש מתחילין מיום שני דר"ח וכ"כ בסי' דה"ח" עכ"ל.
חובת ידיעת הלכות תקיעה לתוקע ולמקריא
התוקע בשופר בראש השנה צריך לדעת שיש לו אחריות גדולה להוציא ידי חובה את כל הציבור במצות תקיעת שופר שהיא חובת היום והיא דאורייתא, וערכה רב ועצום; אשר על כן עליו להתכונן היטב וללמוד את כל הלכות תקיעת שופר מתחילה ועד סוף ולרכוש בהן בקיאות ושליטה מצויינת, ולשם כך יתאמן במהלך כל חודש אלול וימדוד את שיעור תקיעותיו עם שעון וכדומה כדי להבטיח את כשרות התקיעות. גם המקריא העומד ליד התוקע צריך לדעת היטב את הלכות התקיעות, כמה קולות צריך לתקוע, וכמה אורך ושיעור של כל תקיעה, וכן אם טעה באמצע התקיעות מאיזה סדר או תקיעה עליו לחזור, ועוד הרבה הלכות שבלעדיהם, יתכן ולא יצאו הציבור ידי חובת תקיעת שופר.
מדוע מראש חודש אלול?
המנהג להתחיל בסליחות או לתקוע בשופר כבר מראש חודש אלול הוא, משום שאז נשארו ארבעים יום לפני ראש השנה, ויש להרבות באותם ארבעים יום בתשובה; וכך כותב המשנה ברורה בהקדמה להלכות ראש השנה וז"ל: (ריש סי' תקפ"א) "ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון. ואיכא אסמכתא מקרא אני לדודי ודודי לי – ר"ת אלול, וסופי תבות עולה ארבעים כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ, כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה. ועוד סמך מקרא ומל ד' א-לקיך א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך, ר"ת אלו"ל" עכ"ל (ועיין לכה"ח שם ס"ק י"ג וס"ק י"ד שארבעים ימים אחרונים ששהה משה רבנו בשמים היו ימי רצון, שביוה"כ – יום סיום ארבעים יום, אמר הקב"ה למשה רבנו שיאמר לישראל שהקב"ה "נתרצה לישראל בשמחה, לכן הוקבע למחילה וסליחה", רש"י בפרשת עקב פרק ט' פסוק י"ח).
התרת נדרים – ושמירת הפה
מנהג הספרדים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ר"ה, דהיינו ביום י"ט או כ' לחודש אב. וכן בערב ר"ח אלול שהוא ל' יום קודם ר"ה, וארבעים יום קודם יוה"כ. וכן בערב ר"ה ובערב יוה"כ, ובליל כיפור בזמן אמירת 'כל נדרי'.
ומנהג זה מקורו ויסודתו של מנהג זה בהררי קודש מימי קדם, ומובא מנהג זה ב'דעת זקנים מבעלי התוספות'. וסמך לדבר מהפסוק 'אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר וכו' לֹא' יַחֵל' דְּבָרוֹ' כְּכָל' הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה', סופי תבות אלו"ל.
ומלבד זה, צריך האדם להזהר ביותר לשמור את פיו, הן בענייני דיבור, כגון שלא להפר הבטחותיו וכדומה, וכן בלשון הרע שחומרתו רבה, ושכר הימנעותו לאין ערוך. והן יזהר במאכלים שמכניס לתוך פיו שיהיו בהידור ובכשרות. והדברים אמורים בכל ימות השנה, וכל שכן בחודש אלול שהזהירות תהיה כפולה ומכופלת.
התנהגות בחודש אלול כמו בארמון המלך
חודש אלול הוא חודש שבו הקדוש ברוך הוא קרוב לעמו יותר מכל השנה, כמו שרמזו מהפסוק שכתוב א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י שהוא ראשי תבות אלו"ל, ויש בהנהגה זו חסד עצום של הבורא יתברך עמנו שנוכל להרגיש את קרבתו אלינו, וימים אלו מסוגלים לתשובה ביותר. משל למה הדבר דומה, לאדם ההולך בדרכו והוא לבוש בבגדים פשוטים ולא מיוחדים; והנה, אם אדם זה ירצה ללכת לארמון המלך או לבית שר חשוב, הוא יקפיד שבגדיו יהיו מסודרים ביותר, ושהעניבה שלו תהיה יפה ונקיה, ויבדוק עצמו כמה פעמים שלא יהיה כפתור פתוח וכדומה. כן הדבר לגבי עם ישראל, אין דרך התנהגותם במהלך חודשי השנה כהתנהגותו בחודש אלול, שאז אנו בארמון המלך, שכן הקדוש ברוך הוא יורד למטה אל עמו בעשרת ימי תשובה, וכמו שאנו אומרים 'המלך הקדוש', ו'המלך המשפט'. ודבר זה מחייב אותנו מאוד, לא רק בלבוש החיצוני, אלא גם בפנימיות שתהיה נאה ומתוקנת.
ובערת הרע מקרבך – את יצה"ר
על הפסוק 'ובערת הרע מקרבך' דרשו בעלי המוסר שכוונת התורה ללמד את האדם שהוא צריך לבער את היצר הרע השוכן בקרביים שלו. וביאור הדבר, יש אנשים שהתנהגותם נראית כלפי חוץ יפה ועדינה, אך בתוכם בוער יצר הרע שנדבק בהם בחוזקה ולא נותן להם מנוחה; על זה התורה מצווה שעבודת האדם צריכה להתמקד בביעורו של היצר הרע עד שייעלם מתוכו, וידבק בה' בכל כוחותיו. שמא תשאל, הכיצד ניתן להוציא את היצר הרע הדבוק בקרביו כל כך חזק, והרי חז"ל אמרו שהיצר הרע נדבק באדם מייד בהיוולדו כמו שכתוב 'לפתח חטאת רובץ'? צ"ל שהדרך הבטוחה ביותר לסילוקו של היצר הרע היא על ידי לימוד התורה. ואצלנו היו אומרים פתגם: 'ויהי נועם לשדים, ותורה ליצר הרע', כי היצר הרע לא מסוגל לשכון יחדיו עם לימוד תורה, ואין הוא יכול לשמוע את התורה כלל – על כן יש להתחזק ביותר בימים אלו להרבות בתורה ולקבוע עתים ללימודה, ואז יסתלק יצר הרע, ועל ידי זה להגיע ליום הדין עם מטען עצום של זכויות, ולהראות לקדוש ברוך הוא שהנה השגנו דבר גדול, והוא ביעורו וסילוקו של היצר הרע הדבוק בקרבנו, ושקידה וקביעת עיתים לתורה.
מאה עשרים יום עד שנתנה תורה לישראל
בפרשת השבוע מוכיח משה רבנו את עם ישראל ואומר להם (דברים ט, ט): 'בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי'. הנה, יש רגילות בדעתנו לחשוב שבסך הכל ישב משה רבנו ארבעים יום וארבעים לילה בשמים ובסופם הביא עמו את התורה – וטעות היא זו, אלא משה רבנו ישב מאה ועשרים יום (!) עד שלבסוף הוריד את התורה. בתחילה הוא עלה בז' סיון לקבל את התורה והשתהה בשמים ארבעים יום עד י"ז בתמוז שאז ירד עם התורה, וכשירד וראה את מעשה העגל, שבר את הלוחות. ועלה שוב למחרתו ביום י"ח בתמוז וירד בכ"ט באב. ושוב עלה בראש חודש אלול וירד ביום הכיפורים שאז אמר לו ה' סלחתי כדברך. ואומרים חז"ל על שלושת ארבעים יום, ששניים בכעס, ואחרונים בשמחה, כלומר שארבעים יום ראשונים אמר לו הקב"ה לקחת את התורה מתוך מרירות על מצבם של עם ישראל, שכן עלובה היא כלה שמזנה בתוך חופתה, אבל לבסוף אחרי שסלח לו על הכל, נתן לו את התורה מתוך שמחה גדולה.
אתערותא דלתתא מעוררת אתערותא דלעילא
ומזה אנו למדים דבר גדול, שהקדוש ברוך נתרצה לתת את התורה מתוך שמחה רק אחרי שעם ישראל עשו תשובה, וזהו שאומרים שכל עוד אין אתערותא דלתתא, אין גם אתערותא דלעילא. בתחילה אמרו עם ישראל למשה רבנו שיתפלל עבורם כיון שהוא סניגורן של ישראל, אבל משה רבנו אומר להם שעד עתה התפלל עליהם ולא התקבלו תפלותיו כיון שלא הגיעה מצדם אתערותא דלתתא. אבל אחרי שעם ישראל התפללו והתעוררו ותקעו בשופר מראש חודש אלול, אז היתה גם אתערותא דלעילא ונתנה תורה. וזהו שאמרו חז"ל שלא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכט"ו באב, והשמחה הרבה של יום הכיפורים היא משום שאז נתנו לעם ישראל לוחות שניים מתוך שמחה (עיין רש"י תענית דף ל' ע"ב ד"ה שניתנו שהסביר את הדבר באורך).
ברכת ה' היא תעשיר
שבירת הלוחות לא נעשתה בידי משה אלא בדרך נס, שכן הלוחות לא היו ניתנות לשבירה כלל. ועל זה אומר המדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תעח) "א"ר פנחס תאמר שהסנפירינון הזה רך הוא, מעשה באחד שירד לרומי למכור סנפירינון אמר לו הלוקח על מנת לבדוק אמר לו על מנת כן, מה עשה נטלו והניחו על הסדן והיה מכה עליו בפטיש נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר לא חסר". ועוד אומרים חז"ל שהסנפיריון נברא מששת ימי בראשית, והיתה התורה כתובה עליו מעשה נסים שלמרות קשיותו היו הלוחות נגללים כמו קלף וז"ל: (שם תתקצא) "אמר רבי יהושע בר נחמיה מעשה נסים היו ונגללין היו ושל סנפירינון היו, רבי מנחמא בשם רבי אבין אמר וחצובין מגלגל חמה". וחז"ל אומרים שמשה רבנו העשיר מהפסולת של הלוחות וז"ל: (ויקרא רבה לב) "ומהיכן העשיר משה, א"ר חנין מחצב של סנפירינון ברא לו הקב"ה בתוך אהלו ומשם העשיר, הה"ד 'פסל לך' הפסולת שלך. באותה שעה אמר משה ברכת ה' היא תעשיר" עכ"ל. ובתנחומא מוסיף שצריך האדם לדעת שהפרנסה הבטוחה ביותר לא נמצאת אלא אצל מי שקבע את כל חייו ללמוד תורה וז"ל: (מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן כט) "דבר אחר ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת משה שא"ל הקב"ה פסל לך וכו' ואמר 'פסל לך', הפסולת שלך ומשם נעשה מלך. מכאן את למד שכל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח, שכן אמר ליהושע 'כי אז תצליח את דרכיך'. ולא יוסיף עצב עמה שלא נצטער לילך למקום אחר אלא מתוך אהלו זמן לו הקב"ה". והקדוש ברוך הוא מנהיג לעשות כן עם העוסקים עם הציבור, כיון שישנם אנשים שלא מתחשבים בדעתו של האדם אלא אם כן הוא עשיר, על כן הוא מעשיר אותם בזכות שהם ממיתים עצמם באהלה של תורה, ודעתם נשמעת אצל כל הבריות, ועוסקים בצרכי ציבור באמונה.
עושר השמור לבעליו לרעתו
חכם מנשה שלו ע"ה היה דרשן מעולה, והיה מביא דברים שהוא שמע מבעל הבא"ח כמו שאמרם, ואחד הדברים ששמע הוא, שאשתו של קרח היתה האשה העשירה הגדולה ביותר בקרב נשות ישראל, כי קרח נתעשר מביזת הים וגם מצא הרבה אוצרות. היא היתה נוהגת לענוד תכשיטים יקרים ביותר בכל מקום שבו יכלו חברותיה לראות, והיו רגילות הנשים לבוא לאהלה ולראות את תכשיטיה, כיון שכל יום היתה מחליפה ולא לובשת שני ימים רצופים אותם תכשיטים מרוב עושרה. כשהיתה פוגשת ברבנית ציפורה אשתו של משה רבנו היתה לועגת לה ואומרת לה תראי כמה עשירה אני, ומה בעלך המנהיג הגדול מעניק לך? וציפורה היתה עונה לה במאור פנים שהיא שמחה על עושרה האמיתי שעולה עשרות מונים על עושרה, והוא האושר והעושר הרוחני המובטח לה לעולם הבא, שכן בעלה לומד תורה ו'פלגן בהדייהו'. לאחר שברא הקדוש ברוך הוא מחצב של סנפירון באהלו של משה רבנו, לא ידע משה רבנו את ערכו הרב האמיתי של הסנפירון, לפי שכולו היה שקוע בתורה, ונתן לה חתיכת סנפירון ואמר לה שתעשה לעצמה תכשיט כלבבה. הלכה ציפורה אצל בצלאל ואצל אהליאב והראתה להם את הסנפירון. והם התפעמו מהאבן הנפלאה, ואמרו לה שהיא מחזיקה את האבן היקרה ביותר בעולם, ועשו לה תכשיט כבקשתה, ומאז עזבו הנשים את אהלה של אשתו של קרח ובאו לראות את תכשיטיה של ציפורה. משראתה זאת אשתו של קרח, בערה בה קנאתה להשחית, וטענה כלפי בעלה שאין הוא מסוגל להעניק לה את מה שמשה רבנו מעניק לאשתו, וכך טפטפה בלבו ארס של שנאה עד שהתפתחה המחלוקת הגדולה והכואבת ביותר בכל תולדות עם ישראל, הלוא היא מחלוקת קרח ועדתו שעליה אמרו חז"ל שהיתה מחלוקת שאינה לשם שמים (ואמרו בדרך מליצה "ובני קרח לא מתו" – היינו שכל הממשיכים ועושים מחלוקת עם ת"ח הם המשכיות של קרח).
שמירת האוזניים והעיניים
בפרשתנו אנו קוראים (דברים טז, יח-כ') 'שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ'. הגמרא אומרת (כתובות ה ע"א) "דרש בר קפרא, מאי דכתיב 'ויתד תהיה לך על אזנך', אל תקרי אזנך אלא על אוזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו. והיינו דאמר ר' אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם וכו' משופות כיתידות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. ת"ר, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים, מפני שהן נכוות תחלה לאיברים". וכן הדבר גם בשמירת העיניים שנבראו עם עפעפיים כדי שיוכל לסגור את עיניו כהרף עין כל היכא שהוא עלול לראות דבר שאינו הגון ואינו כשר. ועל זה נרמז שיש לאדם אפשרות לשים שופטים ושוטרים בשעריך – בשערי עיניו, אוזניו, פיו ולשונו.
צניעות בנות ישראל – הצלה מכל נזק לעם ישראל
רש"י כותב בפרשת נח שזלזול בצניעות הבגדים של האשה מביא נזק עצום לעם ישראל. צריכות הנשים לדעת ולהזהר שלא ללכת בבגדי עניות שאין בהם מספיק בד לכסות כל מקום הדורש כיסוי על פי ההלכה, ואולי נקלעו למצב כלכלי קשה מנשוא ואינן יכולות לקנות מספיק בד לבגדיהן, וזקוקות לאיסוף תרומות לשם זה?
הצניעות הכשרה והטהורה של בנות ישראל זה חשוב ומביא ברכה לעם ישראל. ותשמענה הנשים ותדענה שדבר זה מציל כל נזק מעם ישראל. ואשרי הנשים הזוכות ומזכות אחרות ללכת בבגדים צנועים.
צדק צדק תרדוף
על הפסוק 'צדק צדק תרדוף' מביא בעל ה'אור החיים' הקדוש את דברי הגמרא (סנהדרין לב ע"ב) "תנו רבנן, צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל". ועוד אומרת הגמרא (פסחים ח ע"א) "והתניא, האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור". ומבאר הגאון מוילנא אומר שדבר זה היה כתוב בראשי תבות "הרי זה צ"ג", והמדפיס כתב הרי זה צ'דיק ג'מור, אך – לטענתו – הדבר הנכון הוא "הרי זו צ'דקה ג'מורה". והתוספות מקשים לפי גירסת הגמרא (ד"ה 'שיזכה') "והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", ואיך הגמרא מבטיחה שזהו צדיק גמור לאדם שעושה את כל הצדקה שלו על מנת להיות בן העולם הבא שזה פרס עצום ביותר? ומתרצים: "היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור". והרב חיד"א מבאר שאם אדם לדוגמא רגיל להפריש מעשר מרווחיו, והנה ח"ו חלה בנו, והוא רוצה להפריש סכום לצדקה יותר, לרפואתו השלמה או על מנת שהוא יהיה בן העולם הבא, על זה נאמר צדק צדק תרדוף, כלומר, אם עושה צדקה לשם שמים, זוכה לשני הדברים גם יחד. ודבר זה נרמז בסוף הפסוק 'למען תחיה וירשת את הארץ', למען תחיה – שיחיה בנו, וירשת את הארץ – שינחל חיי העולם הבא.
מכסה פשעיו אל יצליח או כסוי חטאה
הגמרא אומרת (יומא פו ע"ב) "אמר רב יהודה, רב רמי, כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח", כלומר, שיש סתירה בדרך הנהגתו של האדם עם פשעיו האם עליו לפרסם אותם או לכסות אותם? ועל זה מתרצת הגמרא: "רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן בעבירות שבין אדם למקום". כלומר, שעבירות שבין אדם לחבירו צריכים להיות מכוסים, ואילו בין אדם למקום צריכים להיות מגולים. ואמרו הפוסקים שכשבא אדם לחברו ומתודה בפניו שהוא דיבר עליו דברי גנאי, הנה אם הוא יפרט את הדברים שאמר, וכן אם יאמר לו בפני מי סיפר אותם, יכעס עליו מאוד חברו ולא ימחל לו, על כן רק יאמר לו שהוא סיפר עליו דברי גנאי סתם, וכי הוא בא לבקש את מחילתו, אך לא יפרט את הדברים. אבל כשאדם מתודה על עוונותיו בפני הקב"ה, צריך להתודות עליהם בצורה מפורטת ולשבור את לבו מאוד עד שייעשה בעל תשובה גמור שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה, וכמו שאומרת הגמרא (שם) שבעל תשובה נעשה כאשר באה לפניו אותה עברה פעם ראשונה ושניה ולא נכשל בה.
ונחלקו הרמב"ם והראב"ד האם כשעושה תשובה על אחד מהנ"ל צריך לפרסם מה שעשה, כגון אם חילל שבת, או שגנב ממון לחברו, וכעת חוזר בתשובה. לדעת הרמב"ם: בעבירות שבין אדם למקום אסור לו לפרסם, ואם יפרסם הרי שמחלל את ה', וז"ל: "ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני הקל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו שנאמר 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה' (פ"ב מהלכות תשובה הלכה ה'). והראב"ד סובר אחרת, וכלשונו: "וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חברו, שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים" (ועיין כסף משנה שם המסביר את דברי הרמב"ם עי"ש, וכן לחם משנה שם המסביר את מחלוקתם, וכן 'מגדל עוז' שם).
שלא לפרסם את עוונותיו בפני הבריות
ומיהו, צריך לדעת שאת העוונות שלו שמפרט בפני בוראו לא יאמר בקול שכולם ישמעו, אלא בלחש, ועל זה הגמרא אומרת בשלהי פרק אין עומדין (ברכות לד ע"ב) "ואמר רב כהנא, חציף עלי מאן דמפרש חטאיה, שנאמר 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה'. והנה, את הוידוי המפורט בסידורים יכולים לומר בקול, ואין בזה מפרסם עוונותיו, אבל את החטאים הפרטיים שלו שהוא רוצה לפרט צריך לומר בלחש שלא יפרסם את עוונותיו. חז"ל אומרים שבבית המקדש היו עומדים צפופים ומשתחוים רווחים, והתועלת בזה היא שכן בשעה שהיו משתחווים היה אומר הכהן הגדול את הוידוי 'חטאו, עוו, פשעו העם הזה' וכו', ובאותה השעה היו עם ישראל מפרטים את עוונותיהם, ולכן היו צריכים להיות מרוחקים האחד מהשני ארבע אמות שלא ישמע את וידוי חברו, ולשם כך נעשה להם הנס הגדול של הרחבת המקום בשעת ההשתחוויה. ושמא תשאל, מדוע לא נבנה בית המקדש לכתחילה באופן שגם עמידתם תהיה מרווחת? התשובה לכך היא, שבא הקב"ה ללמדנו שאם אדם חי לבדו ולא מתחשב עם הבריות ולא מתערב עמהם לשמוע את צרתם, אז גם אין הוא יכול לבקש מחילה ברווח, אבל אם הוא 'עומד' בחייו עם האנשים ומתערב עמהם, שומע את צרתם ומתחשב לעזור לכל אחד כפי יכולתו, אזי זוכה לנס של 'משתחוים רווחים'.
פירוט החטאים ביום הכיפורים
בזוהר הקדוש תירץ את קושיית הגמרא הנ"ל שבראש השנה צריך להיות בגדר של נשוי פשע כסוי חטאה, וזאת כדי שהמקטרג לא יפתח פיו נגד אותו האיש, והראיה היא שכן הוא בעצמו מפרט את עוונותיו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי! ועל כן, בראש השנה מתודים בלחש (בשעת התקיעות) ומהרהר את עוונותיו בלבו – אבל ביום הכיפורים צריך לפרט את חטאיו ולשבור את לבו על מעשיו הרעים, ועליו ייאמר ומודה ועוזב ירוחם. וצריך לפרט אפילו כמו הוידוי של רבי ניסים, או הוידוי הארוך של הרב חיד"א. ואנחנו רגילים לומר, מסופר על אדם אחד עם הארץ שקרא את הוידוי הארוך של הרב חיד"א, וקורא 'אכלנו בלא ברכה תחילה וסוף, אכלנו בלא נטילת ידיים, אכלנו מאכלות אסורות וכו', והוא תמה על הדבר ופנה לשכנו ושאל אותו מי הוא בעל המחזור הזה שידע לפרט בדיוק את חטאיי? נבהל אותו השומע שהוא מתפלל בשכנותו של רשע שכזה והלך לרב לשאול בעצתו. אמר לו הרב לך תאמר לו שיבוא להתפלל לידי, כי הוא קורא את הדברים בכוונת הלב, ומשום כך רוצה אני להתפלל במחיצתו.
'והוא רחום יכפר עוון'
ישנם אנשים שטועים וחושבים שהקדוש ברוך הוא אינו מאזין לתפלותיו, שכן אין הוא נענה על כל בקשותיו, והם חושבים שהסיבה לכך היא בגלל שהם לא כיוונו בתפלה כראוי – אבל הגמרא אומרת שלא כן הדבר, ועל זה כתוב בפסוק 'והוא רחום יכפר עוון', ללמדך שרחמיו של הקב"ה עם ברואיו כל כך גדולים, שלמרות שמתפללים בגדר 'אשר כבדוני בפיהם ולבם רחק ממני', והיה מן הראוי שלא לשמוע לתפלתם, אף על פי כן הקב"ה מוחל להם רק בגלל עצם העובדה שהם עמדו והתפללו. ושמא יאמר אדם שיעמוד בביתו ויתפלל אפילו בלי כוונה, וכבר הקב"ה ירחם וימחול, ליתא, שעל זה הגמרא אומרת שהדברים אינם אמורים אלא למתפלל בציבור, אבל המתפלל ביחיד צריך לכוון מאוד מאוד בתפלה, ומכאן ילמד האדם כמה גדולה ועצומה מעלת המתפלל עם הציבור (עיין תענית דף ח' ע"א).
ועל ארבעה לא אשיבנו
הגמרא אומרת: (שם) "תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר, אדם עובר עבירה פעם ראשונה – מוחלין לו, שניה – מוחלין לו, שלישית – מוחלין לו, רביעית – אין מוחלין לו, שנאמר כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו". יש מי שמפרש שהכוונה כפשוטו שאם עבר עברה שלש פעמים, שוב אין לו מחילה מהרביעית ומעלה, אם יעשה את אותה העבירה. אבל יש מי שמבאר שכל עוד הוא חוזר על זה שלשה פעמים נמחל ועל הרביעית לא נמחל, ושוב מתחילים חשבון חדש שאפילו אם שוב יחטא על אותה עברה יימחל לו שלש פעמים ראשונות ורביעית לא, וכן על זה הדרך. אבל אדם ישים אל לבו לבל יפול ברשת עוונותיו, ויעשה חשבון עם נפשו מדי יום במה חטא ומה עליו לתקן, כדי שלא ייכשל שוב ושוב באותה עברה, ויזכה לחיי עולם בזה ובבא.
מעלת הסניגוריא על ישראל
הגמרא מלמדת אותנו דבר נפלא, והוא מעלתה וחשיבותה של הסניגוריא שמלמדים על עם ישראל, וכמה הקב"ה שמח בה, וז"ל (ברכות לב ע"א) "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס על צוארו, והושיבו על פתח של [פרוצות], מה יעשה אותו הבן שלא יחטא". והגמרא אומרת שהקדוש ברוך הוא הודה לטענתו של משה רבנו שנאמר (ברכות לב ע"א) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה – שנאמר 'וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל". וצריך להבין, וכי זו סניגוריא של משה רבנו? אלא, משה רבנו בא ללמד אותנו דבר עצום, שנוח לו להקב"ה שמלמדים סניגוריא על עמו למרות שיש על אותה סניגוריא הרבה קשיים וקושיות, ובלבד שלא לקטרג על עם ישראל כלל ועיקר.
חומרתו של המדבר לשון הרע
והנה, דבר זה נאמר אצל הקדוש ברוך הוא, אבל אצל בני האדם ידבר כל אחד עם חברו בלשון רכה ולא בלשון קשה ובתוכחה. וצריך לדעת שבדורנו אין מי שיכול להוכיח, ועל כן צריכים לדבר בלשון רכה ובדרכי נועם. הנה משה רבנו עומד ומבקש מהקב"ה שלא ייכתב סרחונו בתורה. ואומרת הגמרא שלמרות הכל הדברים נכתבו 'עד אנה מאנתם לשמוע'; כמו כן, התורה כתבה את המעשה עם מרים הנביאה שהיתה צדיקה גדולה וזכתה לאריכות ימים של מאה עשרים ושלוש שנים, ולא דברה לה"ר כל ימיה כלל ועיקר – ורק פעם אחת דברה כעין לשון הרע כאשר רצתה להוכיח את אחיה, ורק אהרן בלבד שמע את הדברים, והתורה עשתה מזה עניין גדול לזכור את אשר עשה ה' למרים, ותימה הוא! אלא, שהתורה רצתה ללמדנו מוסר גדול בעניין חומרתו של הלשון הרע, שלמרות שמרים לא דברה אלא פעם אחת בלבד באחיה במהלך כל שנות חייה, אף על פי כן נענשה ונצטרעה, ונחרת הדבר לזכרון לדורות – על אחת כמה וכמה שאנחנו אזובי הקיר צריכים להזהר ביותר מכל דיבור אסור ומכל שמץ של לשון הרע ודברי גנאי על השני בכל יכולתנו.
כי מי יכול לומר שבמשך מאה עשרים וששה ימים לא דיבר לשון הרע, ומרים מאה עשרים ושש שנים לא דברה רק פעם אחת, והיא התכוונה לטובה.
שכר דין תורה כנגד הפסד הערכאות
חז"ל אומרים שכל דיין חייב לדון דין אמת לאמיתו. והגמרא מספרת כשרבא היה יוצא לדין, הוא היה הולך מתוך פחד נורא ואומר שהוא הולך לקטלא נפשא, שהרי אם ייכשל בהלכה הרי הוא הורג נפשות בישראל. ובאמת צריך האדם לתת אל לבו ויזהר במאוד מאוד שלא ללכת לדון בערכאות כלל ועיקר אפילו אם השופטים שם יהודים, אלא ילך לדון על פי דין תורה בלבד. ויעשה חשבון פשוט שכאשר הוא תובע בערכאות, אם מפסיד מפסיד, ועוד שמחייבים אותו הוצאות משפט. ואם ניגש לערער על פסק בית המשפט ונמצא שערעורו שלא כדין, עוד יחייבו אותו על כך. והצרה היא שלצערנו הרב אין לשופטים קנה מידה של התחשבות באנשים ובמצבם הכלכלי, והם מטילים עליהם עונשים שבעיניהם לא נראים כל כך נוראים אך הם כבדים מנשוא לבעלי המשפט, וזאת משום שמשכורתם כל כך גבוהה, אין הם חשים בצרתם של פשוטי ועניי העם. אבל האדם שהולך לדון בדין תורה בלבד יעשה חשבון שלעולם אינו מפסיד מזה, משום שאם הפסיד ובית דין חייבוהו שלא כדין, הקדוש ברוך הוא ישלם את מה שהפסיד כפלי כפליים מן השמים, כי כשהקב"ה נותן, הוא לא עושה חשבון על פרוטות כמה נתן, אלא בשפע רב בגדר 'הרחב בפיך ואמלאהו'.
אמירת סליחות (לפי המנהגים השונים)
כתוב בשו"ע (סי' תקפ"א סעי' א'): "נוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חדש אלול ואילך עד יום הכפורים. הגה: ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית, ויש מקומות שתוקעין ג"כ ערבית; ועומדים באשמורות לומר סליחות ביום א' שלפני ר"ה; ואם חל ראש השנה ב' או ג', אז מתחילין מיום א' שבוע שלפניו".
טוב מעט בכוונה
כשאומר אדם סליחות, "טוב מעט תחנונים בכוונה מהרבות שלא בכוונה" (שו"ע או"ח סי' א' סעי' ד'). ויאמרם במיתון, ויתבונן במה שאומר.
מנהג האשכנזים לומר בכל יום נוסח שונה של הסליחות, ודבר זה מעורר יותר את ליבו של האדם.
מנהג הספרדים לומר בכל ימי הסליחות נוסח אחיד ללא שינוי – ועל כן, בכל יום יעיין בחלק אחר של הסליחות.
ישראל ערבין זה לזה
לעיתים מרגיש האדם שיש בוידוי שבסליחות דבר שלא נוגע אליו, אך מ"מ יאמרנו, שמא מחמת שכחה אינו זוכר שעבר על דבר זה. או שמא חברו חטא בזה ולא הוכיחו. זאת ועוד, ישנו דין עריבות – כל ישראל ערבין זה לזה.
מארי דחושבניא
ומובא בשם הרב חיד"א ע"ה: "חודש אלול תשובה לכל. ויזהר אדם לפשפש במעשיו, וטוב וישר שבכל לילה קודם שישן טרם אמירת וידוי, יפשפש ויחפש דרכיו ומעשיו באותו יום ויתוודה וישוב, ויעשה כן מר"ח אלול עד יוה"כ. והיה צריך לעשות כך כל ימיו וכל לילותיו כמו שקראו אותם במות עלי אדמות מארי דחושבניא. לפחות יעשה כן בארבעים ימים הנוראים האלה" (עיין לכה"ח סי' תקפ"א ס"ק כ"ד משם החיד"א בספרו 'מורה באצבע' אות רמ"ג).
קטעי ארמית שבסליחות אם צריכים עשרה
יש מי שאומר: אין לומר קטעים של ארמית שבסליחות אלא במנין, אבל יחיד לא יאמרם, כגון: אם הגיע מאוחר לבית הכנסת, או שנמצא בביתו מחמת חוליו. וכן נוהגים חלק מעם ישראל.
אבל דעת בעל כה"ח: כיון שהקב"ה שומע את כל הלשונות וכל מחשבות בני אדם, לכן גם יחיד יכול לאומרם, חוץ מי"ג מידות שאותם יאמר בנגינתם וטעמם כקורא בתורה, וכן מנהג הספרדים (עיין לכה"ח סי' תקפ"א ס"ק כ"ו).
אם כבנים ואם כעבדים
בקטעי הארמית שבסליחות כתוב: "מחי ומסי ממית ומחי וכו' ברא כד חטי אבוהי לקייה, אבוהי דחייס אסי לכאביה. עבדא דמריד ונפיק בקולר למארי תאיב יתבר קולריה. ברך בוכרך אנן וחטינא קמך, הא רוויא נפשין בגידין ומרדין" – אנו בני הקב"ה, וכבר קיבלנו את עונשנו, ואם הקב"ה רוצה להחשיבנו כעבדים – אזי ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וידועה ההלכה שאם יש לאדון כר אחד צריך ליתנו לעבדו לישון עליו, ואם כן הקב"ה צריך להתחשב בנו כעבד עברי, עד שתחוננו ותוציא לאור משפטנו קדוש. וברוב הנוסחאות כתוב "אבוהי דחייס". האב מעניש את הבן וכואב לאב שהעניש אותו והוא מרחם עליו וחס עליו, ומתחיל האב לפייס את הבן. וכן אנו מבקשים מהקב"ה.
הרב בא"ח אומר: כשאומר "היום הרת עולם אם כבנים אם כעבדים" יאמר זאת בפחד וברעדה. כי כשעם ישראל אומרים "אם כעבדים" – בשמים אומרים 'איה כבודי'?, וכשאומרים "אם כבנים" – בשמים אומרים איה מוראי ?
ואף על פי כן, אנו אומרים זאת בהתלהבות, שניחא לנו להיות כבנים (עיין בא"ח שנה ראשונה פרשת ניצבים אות כ"ב).
וכתוב בתהלים "כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו" (קכג, ב).
היה חכם אחד אומר שאם אדם רעב מסתכל בפניו של הסועד, אין לסועד אפשרות לאכול מחמת הבושה.
עם ישראל הם כמו השפחה שמסתכלת בפניה של גבירתה האוכלת, ועיניה מצפות גם כן לאכול,
עד שהקב"ה יחוננו ויוציא לאור משפטנו קדוש. וכל זה דוקא כשיש איתערותא דלתתא, אבל אם אינה, אזי לא תהיה איתערותא דלעילא.
היכי דמי חילול ה'?
כתוב בגמרא (יומא פ"ו ע"א): "אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון.
שואלת הגמרא: היכי דמי חילול השם ? אמר רב: כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (אם הנני קונה בשר מהקצב ולא משלם מיד זה חילול ה')וכו'. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא (כשהיה קונה בשר משני שותפים – שהם קצבים, הוא היה משלם לכל אחד את התשלום, שמא לא ידע חברו שנתתיו לו ויש כאן חילול השם).
רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".
נתאר לעצמנו את סדר יומו של רבי יוחנן: הוא היה קם בחצות לילה ויושב ללמוד, לאמ"כ היה ישן קימעא, קם להתפלל הנץ החמה, אוכל פת שחרית, אח"כ היו באים אליו בשאלות בהלכה, ולאחר מכן הוא היה הולך ללמד בישיבה, לאחר שסיים את לימודיו, היה חוזר לביתו לאכל ארוחת ערב חמה, והנה באים אליו שוב בשאלות בהלכה, ורק מאוחר בלילה הוא אוכל כלאחר יד, וכשהוא רוצה לישון מעט ולא מצליח היה אומר לעצמו אלך לפוש מעט בגזוזטרא ואשאף אויר. והנה עובר אדם אחד ברחוב ורואה את רבי יוחנן ואומר 'תראו את רבי יוחנן יושב לנוח במרפסת ולא לומד תורה'.
אומר רבי יוחנן אם דבר כזה יקרה, זה חילול השם. וכדברי רש"י: "ואין הכל יודעין שנחלשתי בגירסתי ולמדין הימני להתבטל מתלמוד תורה".
מסופר על בעל הבא"ח שפעם אחת חש שלא בטוב, והרופא ציוהו שיטייל חצי שעה בכל יום. והיה הבא"ח לומד מתוך ספר תוך כדי הטיול. יום אחד פגש אותו הרופא ואמר לו שהטיול צריך שיהא ללא לימוד וכדו', כדי שלא יהא מאמץ נוסף. מר הבא"ח לבנו: בא ותלך עימי וכך אוכל ללמוד עימך גמרא. שוב פגשו הרופא ואמר לו שטוב יותר שהטיול יהיה בשתיקה ללא כל דיבור.
אמר הבא"ח 'לשם יחוד' קודם הטיול: 'ליקבו"ה הריני הולך לטייל משום ונשמרתם מאד לנפשותיכם, והריני הולך לטייל כדי שיהא לי כח ללמוד תורה' וכו'. (ועיין בלשון חכמים חלק ב' סימן כ – לימוד ליוצא לטיול).
שכל מעשיך יהיו לשם שמים
וכל מעשיך יהיו לשם שמים. אם אדם אוכל, שותה או ישן ומכוון זאת לשם שמים כדי שיהיה לו כח ללמוד תורה, או לקום לתפילה וכדו' – הרי הוא מקיים בזה מצוה.
ואם ביום שבת מכוון באכילתו לשם מצוות עונג שבת – מקבל שכר כפול ומכופל על כך.
וידוי במנחה בערב כיפור
כתב הרמב"ם: "ומצוות וידוי יום הכיפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתוודה" – אדם צריך לפני סעודה מפסקת להתוודות שמא מרוב הלהט לאכול יחנק וימות בלי וידוי.
וממשיך הרמב"ם: "וחוזר ומתוודה האדם ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה" (רמב"ם פ"ב מהלכות תשובה).
כתוב בגמרא (יומא פ"ז ע"ב): "ת"ר: מצוות וידוי ערב יוה"כ עם חשיכה". דהיינו חצי שעה קרוב לשקיעה, אבל אמרו חכמים: "יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תיטרף דעתו בסעודה".
אומר רש"י :'שמא תיטרף דעתו' – מחמת שיכרות ולכן יתודה לפני כן, כדלהלן.
כשמתוודים במנחה האם אני פטור מלהתוודות עם חשיכה או שזה בנוסף על מה שצריך להתוודות עם חשיכה ?
אומר הרב בעל 'תוספת יוה"כ': לכן נהגו הספרדים לקרוא את הפיוט "לך אלי תשוקתי" חצי שעה קרוב לשקיעה, ובפיוט זה כתוב נוסח וידוי 'ואשמתי וגנבתי' וכו' (ועיין לפר"ח או"ח ריש סימן תר"ז).
בעל הרב 'חיי אדם' אומר: השו"ע אומר שצריך להתוודות במנחה קודם סעודה מפסקת, אבל ישנה סברא של הרמב"ם שצריך להתוודות אחרי סעודה מפסקת לפני ערבית, אבל יש מקומות שסוברים כשאר הפוסקים שצריך להתוודות גם אחר אכילה קודם חשכה וראוי להחמיר כדעה זאת, וכן נהגו בזמנינו שאומרים אז 'תפילה זכה' (תפילה שחיבר בעל 'חיי אדם' לפני כמאתיים שנה).
ז"א גם אשכנזים וגם הספרדים מחמירים כדעת הרמב"ם, האשכנזים אומרים 'תפילה זכה', והספרדים אומרים 'לך אלי תשוקתי'.
הגאון הרב רבי חזקיה שבתאי ע"ה שהיה ראב"ד בירושלים כתב בצוואתו שלא יספידהו ולא יאמרו 'יושב בסתר' אלא רק את הפיוט "לך אלי תשוקתי", וכן ציוה הרב יצחק נסים ע"ה בצוואתו.
ישנו פיוט "שוכני בת חומר למה תשאו עין, מותר האדם מן הבהמה אין" – ופיוט זה כולו מוסר,
וטוב שאדם ילמד פיוטים אלו.
חזרה בתשובה כתורמוס
וטוב לאדם לאכול תורמוס. ובגמרא כתוב שאומר הקב"ה אפילו כתורמוס הזה ששולקים אותו שבע פעמים לא עשאוני בני (עיין ביצה כ"ה ע"ב).
קודם שאדם אוכל את התורמוס הוא עובד קשה לשולקו במים שבע פעמים, ורק אחר כך הוא ראוי לאכילה. ויזכור האדם שהוא יכול לחזור בתשובה אפילו שבע פעמים כמו אותו תורמוס ששולקין אותו שבע פעמים.
וישנם חסידים שהיו נוהגים לאכול תורמוס בעשרת ימי תשובה. וידו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים והוא מחכה ומצפה שעם ישראל יחזור בתשובה, ובתנאי שפיו וליבו של האדם יהיו שווים.
הרב בעל הבא"ח מביא משם המדרש, מעשה באדם אחד שהיתה לו ביקתה באמצע מדבר, ואנשים היו עוברים לאכול ולשתות שם. יום אחד עבר שם המלך, הזמין אותו בעל הביקתה להכנס לאכול ולשתות. אמר לו המלך: אין ראוי למלך להכנס לביקתה, והלך לו.
והנה המלך הולך במדבר ושומע שאגות אריה, ונהימות דובים ויללות תנים, וחזר במהרה אל הבקתה, אך היא סגורה. דפק המלך על הדלת, אך בעל הביקתה אומר לו 'אין רגילות בעל הביקתה לפתוח בלילה'. אמר לו המלך: 'אני המלך'. ואז התחיל המלך צועק שיפתח לו, ולא פתח.
והנמשל הוא: הקב"ה נמצא קרוב לאדם, אך האדם אינו שם ליבו לכך ומתרחק, ורק לאחר מעשה הוא צועק "למה ה' תעמוד ברחוק". אומר לו הקב"ה אמרתי לך שבחודש אלול תחזור בתשובה, וכן בעשרת ימי תשובה, ולא עשית זאת, וכעת אתה צועק ?! למה מרחוק, הרי הייתי קרוב אליך ולא חזרת.
תשובה של יחיד ושל ציבור
ואומר הרמב"ם: "אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו. במה דברים אמורים ביחיד, אבל צבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (פ"ב מהלכות תשובה הלכה ו').
אטייל עמכם בגן עדן
ובעולם האמת לכל אדם ישנה דרגה משלו לחזרתו בתשובה. ואם הגיע מוכן כדבעי יבא הקב"ה ויקח את האדם ככתוב "והתהלכתי בתוככם" (ויקרא כו, יב), מבאר רש"י: "אטייל עמכם בגן עדן", ויראה לו את המקומות בגן עדן של האבות, ואח"כ ילבישו אותו 'חלוקא דרבנן'. אבל אדם שעושה עוון זה מכתים את בגדו לעתיד לבוא, וכשהוא חוזר בתשובה בגדו מתנקה.
כשעם ישראל היו במדבר, היה המן יורד להם בכל יום ויום. אם אדם הוא צדיק – היה המן יורד על פתח אוהלו. ויש שהמן ירד על פתח המחנה, ואם אדם אינו מתנהג כשורה – אזי "שטו העם ולקטו", הוא היה צריך ללכת ולחפש את המן. כלומר, המן היה יורד על פי מעשיו של האדם. והיו אנשים מתביישים כיון שהמן הראה לכולם את מעשיהם. והיו חוזרים בתשובה.
וישראל צעקו ואמרו איננו רוצים לעבוד את ה' מיראת המן, אלא רק מאהבה. אמרו להם: קודם תתחילו ביראה ואח"כ באהבה.
השיבנו אבינו לתורתך
אנו אומרים בתפילה "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלימה לפניך" – אם אדם רוצה לחזור בתשובה שלימה עליו לקבוע עיתים לתורה ולקיים מצוות.
אבל אם חוזר בתשובה ללא שעוסק בתורה, אעפ"כ הקב"ה הן "קל כביר ולא ימאס" ומקבל את תשובת השב.
ויהי רצון שהקב"ה יכתבנו ויחתמנו לחיים טובים ולשלום, וידבר שונאינו תחתינו, ותהיה השנה הזאת סוף וקץ לכל צרותינו תחילה וראש לפדיון נפשנו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
