דברים הטעונים ברכה בסעודה

תקציר

•    ישנם שלוש מקומות שניקנו בארץ ישראל בכסף מלא: מערת המכפלה, שכם ומקום בית המקדש. כשאברהם אבינו קונה את המערה הוא קונה את זה בשקלים כדי שכולם ישמעו את הקניין ולא יוכלו לערער על זה, וכשהוא מנהל את המשא ומתן לקניין הוא עומד על עקרונותיו.

•    באכילת מאכל או שתיית משקה אדם יכול לכוון לפטור בברכה את כל המאכלים והמשקים שברכתם זהה. בשבת אדם קובע סעודתו על היין ולכן כששותה יין בקידוש טוב שיכוון לפטור את כל המשקים שישתה בסעודה.

•    אם רוצה לשתות מים בתוך סעודתו ביום חול נכנס למחלוקת הפוסקים האם צריך לברך על המשקה בתוך הסעודה או כיוון שכבר ברך על הלחם פטר את היין ואינו צריך לברך. לכן הטוב ביותר שיברך על מים לפני הסעודה ויכוון לפטור את המשקים שבתוך הסעודה (וישתה פחות מרביעית) או שיאכל חתיכת סוכר וכדו' בתוך הסעודה ויברך עליה שהכל ויכוון לפטור את המשקה שבסעודה.

•    בשבת ישנם העושים קידוש בבית הכנסת –  צריך להיזהר במקרה שבו רוצה לצאת ידי חובת קידוש שיאכל מיני מזונות בשיעור כזית כדי שהקידוש יחשב במקום סעודה. אמנם בשעת הדחק יכול לאכול גם פרי משבעת המינים כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה.

שיעור מלא

הלכות משקאות בסעודה

מקומות שנקנו בקנין שלם

"וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דבר באזני בני חת ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר: ויקם שדה עפרון אשר במכפלה אשר לפני ממרא השדה והמערה אשר בו וכל העץ אשר בשדה אשר בכל גבלו סביב: לאברהם למקנה לעיני בני חת בכל באי שער עירו" אע"פ שהקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם – הוא צריך לקנותה בכסף מלא ולא הרהר אחר מדות הקב"העיין רש"י שמות ו' פסוק ט'. וכיון שקנה "א"ר יודן בר סימון זה אחד משלשה מקומות שאין אומות העולם יכולין להונות את ישראל לומר: גזולים הן בידכם! ואלו הן: מערת המכפלה, ובית המקדש, וקבורתו של יוסף".בראשית רבה פרשה עט ז ועל אף דברי חז"ל אנו יודעים שעיקר הצער שמצערין אותנו אומות העולם בארץ ישראל הוא על חברון שכם וירושלים. אך כבר הקדימו אותם חז"ל ואמרו שאין בדברי אומות העולם כלום כי שקר הם. והקדימום האבות בקנינם אע"פ שהובטחו ע"י הקב"ה קונה שמים וארץ. אבל דבר אלוקינו יקום לעולם שלה' הארץ ולעם ישראל נתנה.

מה קנה אברהם?

מחיר המערה והשדה היה "ארבע מאות שקל כסף" וחכמינו לימדונו שבהלוית המת שלמד ושנה צריכים להיות שישים ריבא מלויםמגילה כט. "כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא – אף נטילתה בששים ריבוא". ולכן קנה אברהם 600.000 אמות מרובעות כי "גברא באמתא יתיב"סוכה ז. כל אדם יושב באמה מרובעת. וכיצד החשבון?

המקדיש שטח אדמה בגודל "בית כור" פודה את שדהו בחמשים שקל כסף.ויקרא כז טז – ערכין יד: ובית כור "מקום הראוי לזרוע ל' סאין וחשבינן לכל סאתים מאה על חמשים כחצר המשכן חמשים על חמשים לבית סאה ובית כור אלף חמש מאות אורך על חמישים רוחב.רש"י מסכת קידושין ס' סה"כ בית כור – 000, 75 אמות מרובעות. בארבע מאות שקל כסף פודין שמונה בית כור – 000, 600 אמות מרובעות. והחשבון מדויקהגר"א בקול אליהו.

ומכאן שלא רק המערה שייכת לישראל אלא כל האזור סביבה, כיון שאברהם שילם בכסף מלא, היינו לא שקל של התורה ששוה עשרים גרם כסף טהור אלא כלשון חז"ל "שקלים גדולים קנטרין"ב"מ פ"ז א"כ החשבון הוא מחיר כל העיר חברון, שעליה נאמר "ויקם שדה עפרון" – "תקומה היתה לה שיצאה מיד הדיוט ליד מלך".רש"י שם וראינו בחוש איך ארץ ישראל מאירה פנים לעם ישראל ונותנת פירותיה דוקא לעם ישראל ולא לאחרים. כי מרגע שבאנו לארץ "תקומה היתה לה". וזה פלא איך דוקא השבוע אנשים מעבירים לערבים את רחוב דוד המלך בחברון ממלך להדיוט? הרי בכל פעם שאדם עושה פעולה הוא צריך להסתכל בדבר ה' הבא אלינו בפרשת השבוע? ודבר אלוקינו יקום לעולם, והם או שלא יודעים מה זה פרשת השבוע או שמתעלמים מהאמת. וכתב הרמב"ןשם כ"ג פסוק י"ט רצה להודיענו מקום קבורת אבותינו אשר אנחנו חייבים לכבד מקום קבורת אבותינו הקדושים.

משא ומתן בכבוד – ועמידה על עקרונות

אברהם מנהל בכבוד את המשא ומתן, משתחווה כשצריך לבני חת. אך כשצריך אשה לבנו הוא לא לוקח מבנותיהם. כי אם יתקיים בו "ויתערבו בגוים" יתקיים ח"ו ההמשך "וילמדו ממעשיהם". לכן אברהם עומד בתקיפות על טהרת האומה ומצוה את אליעזר על אשה לבנו שלא מבנות כנען. וזה סימן לנו בניו של אברהם "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב".

בא בימים

אברהם ושרה ניצלו את כל ימי חייהם. באים בימים. ויש כאלו שלא ניצלו מימיהם אולי כמה שעות, אך אברהם חי 175 שנה שלוש שנים ראשונות לא הכיר את בוראו אך ב- 172 שנים כמנין "עקב" נאמר עליוכו "עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי" כל יום היה יום מלא בתורה ומצוות וכל יום ויום היה מתעלה יותר ויותרעיין זוה"ק חיי שרה.

ברכות על יין, מים ושאר משקאות בסעודה

ברכה אחת פוטרת

המשנה בברכותמב. אומרת "ברך על היין שלפני המזון – פטר את היין שלאחר המזון". ואמרה הגמרא: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנולא אמרו שברכת יין לפני האוכל פוטרת מברכה שתית יין באמצע האוכל אלא בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין,אז בברכה כיון על מה שישתה אחר כך אבל בשאר ימות השנה – מברך על כל כוס וכוס".

ומזה למד הרמב"ם ענין קביעת סעודה על ייןעיין ה"ה על רמב"ם דלהלן.

מה פרוש שבשבת אדם קובע סעודתו על יין?

הרמב"ם כתב שבשבת אדם צריך לשתות יין בכל סעודה. וכך כתב:שבת פרק ל הלכה ט י: "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, וצריך להזהר בשלש סעודות אלו שלא יפחות מהן כלל, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה סועד שלש סעודות, ואם היה חולה מרוב האכילה או שהיה מתענה תמיד פטור משלש סעודות, וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים".

"אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת, ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים בשעת בית המדרש, אלא כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת". לפי הרמב"ם מצוה בשבת בכל סעודה לשתות יין ולכן מובן ההבדל בין שבת ליום חול במחשבתו של אדם בשעת הברכה על היין.חשוב לזכור את דברי הרמב"ם שסדר היום של אדם מישראל בשבת לא לטייל ולישון ולהתבטל, אלא ללמוד להתפלל ולענג את השבת.

יש מחלוקת בין הטור לבין הב"י בהבנת הרמב"ם מה פירוש "יקבע סעודה שלישית על היין"? לדעת הטור חייב לקדש גם בסעודה שלישית, ולדעת הב"י אינו חייב לקדש בסעודה שלישית אך חייב לשתות יין גם בסעודה שלישית. וכך כתב גם האר"י הקדוש שאין חיוב בקידוש אך ישתה יין באמצע הסעודה.שו"ע רצד א וכה"ח שם ס"ק כב.

אם לא חשב – ברכה אינה פוטרת

בהמשך הגמרא שם: "אמר רבי יהושע בן לוי: לא שנו אלא בשבתות וימים טובים, ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ, ובשעת הקזת דם, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין, אבל בשאר ימות השנה – מברך על כל כוס וכוס".

כי בכל פעם שאדם רגיל לשתות יין – ברכה ראשונה מועילה לכל מה שישתה אחר כך. אבל אם כשברך לא חשב לשתות עוד ואחר כך מתחרט ונמלך והחליט לשתות – מברך שנית ואפילו שלישית.

"רבה בר מרי איקלע לבי רבאהגיע לבית רבא ביום חול בחול, חזייה דבריך לפני המזון והדר בריך לאחר המזון,ראה אותו שברך פעמים על היין, פעם לפני האוכל ופעם אחר האוכל אמר ליה: יישר! וכן אמר רבי יהושע בן לוי. רב יצחק בר יוסף איקלע לבי אביי ביום טוב, חזייה דבריך אכל כסא וכסא.ראהו מברך על כל כוס וכוס אמר ליה: לא סבר לה מר להא דרבי יהושע בן לוי? – אמר ליה: נמלך אנא".

ומכאן שבכל פעם שאדם נמלך. דהיינו בתחילה לא רצה לשתות אלא כוס אחת ואחר כך התחרט ושתה כוס שניה – צריך לברך עליה. ואפילו אם היו לו כמה כוסות יין, אך לא רצה לשתות מהם. כשמתחרט צריך לברךעיין תוס' פסחים ק' ע"ב ד"ה "ידי" בסוף הדיבור.

\על זה מקשה הלח"מ הלכות ברכות פ"ד הי"ב הרי לרמב"ם חייב לקבוע סעודה בשבתות וימים טובים על היין ואין זה תלוי בנמלך או ברגילות, וא"כ אין מקור לחיוב קביעות על סעודה. לאפוקי דברי ה"ה הנ"ל. ואפשר לתרץ כי לרמב"ם מי שלא מרגיש טוב באכילת שבת – פטור מלאכול. וא"כ מי שלא נוח לו ביין פטור מלשתותו בסעודה ואם כן אין זה חיוב ועדיין צ"ע.

ולא רק יין כך אלא כל דבר. וכגון שאשה הגישה לבעלה שתי לחמניות או פיתות ואמר לה "החזירי למקרר איני רוצה אלא אחת" – צריך לברך "המוציא" פעם שניה. וכן כתב במשנה ברורהסימן קעד ס"ק יח: "כתב הט"ז דהוא הדין לענין אכילה, כגון שקנה לעצמו לחם אחד לאכלו כולו ועל דעת זה בירך. ואחר כך נתאוה לאכול עוד, ושולח לקנות עוד – צריך לברך שנית "המוציא" אפילו שלא אמר בפירוש שרוצה לאכל רק לחם אחד.והטעם דמעשיו מוכיחין דלא היה בדעתו לאכול כי אם הלחם שקנה, דאם לא כן היה קונה יותר, אלא שאחר כך נתאוה לאכול עוד אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו פרוסה לאכול אותה ואחר כך רוצה לחתוך עוד, אין זה "נמלך" דדרך אדם כן הוא דלפעמים בשעת ברכה חושב שיהיה די לו בחתיכה אחת ואח"כ כשרואה שאינו שבע בזה, לוקח עוד".

ולכן אם אדם הוציא לחם מהקפאה ואכל ואחר כך נשאר רעב והוציא עוד מהמקפיא לא יברך שנית. אבל אם באמצע האוכל הרגיש רעב ושלח בנו למכולת להביא לחם אחר, והביא לו – יברך "המוציא" על הלחם החדש כיון שלא נפטר בברכת "המוציא" הראשונה.

אמנם אם באמצע האוכל הוציאו לו לחם מהקפאה והפשירו, אינו צריך לברך עליו מחדש כיון שהוא בכוונת הברכה. אבל אם אשתו הציעה לו שתי פיתות בתחילת האוכל ואמר לה שהוא רוצה רק אחת, ואחר שסיים לאכול את הפת קיבל תאבון ומבקש מאשתו את השניה – צריך לברך "המוציא" שנית. כיון שגילה דעתו במפורש שאינו רוצה את השניה בשעת הברכה.

ואם בשעת הברכה חשב על כל דבר כמו שרגיל לאכול, והציעו לו אוכל או תוספת ודחה משום נימוס, ואחר כך לקח ואכל – אינו צריך לברך שנית כיון שבשעת הברכה דעתו היתה על הכל.

השותה באמצע האוכל

כתב בשו"ע קעד סעיף ז על השותה מים או שאר משקים בתוך הסעודה: "אם אין לו יין ושותה מים או שאר משקה – אין לברך עליהם דחשיבי כבאים מחמת הסעודה, לפי שאין דרך לאכול בלא שתייה; ואף יין לא היה צריך ברכה לפניו, אלא מפני שהוא חשוב קובע ברכה לעצמו; אבל מים או שאר משקים לא חשיבי, ואינם טעונים ברכה".

ואחרי שברך על היין ושתה ממנו – הוא פטור מלברך על כל מיני שתיות שישתה בתוך הסעודה. והרי הוא כמו פת שפוטרת בברכתה את כל האוכל שבא בעקבותיה, כך יין פוטר את כל השתיות הבאות בעקבותיו. ואין צריך לשתות הרבה יין כדי לפטור בברכה שלו, ויכול לברך על מעט יין גפן ולפטור בברכתו בקבוק מיץ שלםעיין ברכות מ"א ע"ב ועיין בביאור להלכה ד"ה "יין פוטר" שסובר שלכתחילה ישתה יין מלוא לוגמיו לפחות. ועיין בכה"ח שם ס"ק ה' שמספיק מעט יין.

טוב לכוון במפורש על כל שתיה

אם שותה יין באמצע האוכל – חייב ברכת הגפן. ובשו"עסעיף ד שם כתב: "אם קבע לשתותיין לפני המזון, אין צריך לברך על היין שבתוך המזון, דיין שלפני המזון פוטרו. וכן יין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון".

ומה מיוחד ביין של קידוש שהוצרך השו"ע להדגיש שגם הוא פוטר את היין ששותים בתוך הסעודה? כתבו המפרשים שיש בזה חידוש כיון שביום חול שאדם לא רגיל לשתות יין – אם הוא שותה – זה נקרא קבע. אבל בשבת שחכמים חייבו לשתות והיינו יכולים לחשוב ששתית יין הקידוש אינה פוטרת יין שבסעודה כיון שאינו קבוע – בא השו"ע ללמדנו שכן פוטר כיון שהקידוש הוא חלק מהסעודה.

יש אומריםהמרדכי וט"ז שיין שלפני הסעודה לא פוטר כל משקים שבסעודה אלא אם כן בשעת הברכה הניח את כל המשקים על השולחן. או שדעתו היתה על כל המשקים בשעת הברכה. ואע"פ שלא פוסקים כן טוב לחוש לדעה זו. ועל כן בסידורים "קול אליהו" שבהוצאה הראשונה כתבנו ב"לשם יחוד" של קידוש שבת "הריני בא לקדש על היין" אבל בהוצאות הנוספות הוספנו "ומכווין לפטור כל המשקים שבסעודה". והיו ששאלו למה הוספנו זה? והשבנו כי בלשון חכמים לא כתוב "ומכווין לפטור כל המשקים שבסעודה". אבל בבן איש חי בפרשת נשאה כתב: "ויש מדקדקין לומר קודם קידוש דשבת אחר שאומרים לשם יחוד וכו' "והריני מכוין לפטור בברכה שאברך על יין דקידוש את כל מיני משקין שאשתה בתוך הסעודה", ומנהג זה נכון הוא כי האדם עלול לשכחה ובזה נמצא הוא זריז ונשכר". לכן הוספנו זה בלשם יחוד של לשון חכמים.

ואף אם לא אומר נוסח ה"לשם יחוד" הזה – יכווין לפטור בברכת הגפן כל דבר שישתה. ואם לא כיון בברכה אך רגיל לשתות בתוך הסעודה – לא יברך כי אנן סהדי שכיון בברכת הגפן על כל המשקיםועיין למש"ב ס"ק ג' ולשער הציון אם לא כיון והובאו המשקין האחרים לפני שסיים לשתות מהיין. ועיין לכה"ח שם ס"ק ד' שכל זה רק לחומרא. וכן משמע מבא"ח נשא אות ב'.

מים בסעודה

הבאנו לעיל מהשו"ע שלא מברכים על מים בשעת הסעודה. ומקור דבריו בדברי ר"תברכות מא: שברכה על הלחם לא פוטרת יין, אבל פוטר שאר משקים שבאים מחמת הסעודה. וכן כתב ר"י שלא מברכים על שאר משקים הבאים בתוך הסעודה. ורש"י אומר שצריך לברך על מים באמצע הסעודה.מחזור ויטרי סימן ע"ג שנכתב על דעת רש"י ועיין בב"י שהביא מהרשב"א אליבא דרשי שלא יברך ומחמת מחלוקת זו כתב השו"עשם: "יש אומרים לברך על המים שבסעודה, ויש מחמירין עוד לברך עליהם בכל פעם, דסתמא נמלך הוא בכל פעם; והרוצה להסתלק מן הספק ישב קודם נטילה במקום סעודתו, ויברך על דעת לשתות בתוך סעודתו".

ועל פי הכלל בשו"ע "סתם" ו"יש" – הלכה כסתם. לפי זה לא מברך על המים ששותה בתוך הסעודה, וכך מעיר הרמ"א "והמנהג כסברא הראשונה". וכתב המשנה ברורה שם: "ובאמת היה ראוי לנהוג בזה כעצת המחבר לענין שאר משקין דיברך על מעט מהיי"ש קודם נטילה על דעת לפטור מה שישתה בתוך הסעודה מפני שיש דעות בזה אלא שהעולם נהגו להקל ויש להם על מה לסמוך".

אבל האחרוניםר"פ או"ח ב מ"ז העירו לחשוש לדעת השו"ע ולשתות מעט מים קודם הסעודה. וכתב בבא"חפרשת נשא ה: "והנה תיקון זה שהוא לשתות מים קודם "המוציא" לא אפשר לעשותו בכל עת, יען כי לפעמים אין האדם תאב למים קודם "המוציא" כלל, וכל שאינו צמא ואינו תאב למים כלל יש להסתפק אם מותר לו לעשות כן ולברך עליהם. והגם דיש מתירים להדיא בכהאי גוונא שהוא מברך כדי לפטור המים שבתוך הסעודה, עם כל זה אין הדבר ברור אצלנו, ואין לאדם להכניס עצמו בספק גבי ברכות,ועיין חס"ל סי' קע"ד אות ד' בהגהת מר בריה דרבינ"א ז"ל יע"ש על כן אם לא היה צמא ולא היה תאב למים כלל או שכבר נטל ידיו ולא עשה תיקון הנז' של שתיית המים, יזהר לברך "שהכל" על חתיכת סוכר וכדומה בתוך הסעודה קודם שישתה המים ויכוין לפטור את המים שישתה, וכך היה מנהגו של עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה לברך על מיני מתיקה תמיד קודם שישתה מים בתוך הסעודה. והיה נזהר בזה מאד. ולכן כל אדם נכון להזהר בזה. ומיהו בשתי סעודות של שבת שמקדש בהם על היין אינו צריך להזהר בכל זה, כי ברכת היין של קידוש במקום סעודה פוטרת כל משקין שבתוך הסעודה, וצריך שיכוין בברכת היין של קידוש לפטור המים שבתוך הסעודה".

ואם יאכל מיני מתיקה מה טוב. ואם שותה מים ישתה דוקא מעטפחות מכזית כיון שאם ישתה "מלוא לוגמיו" יכנס לספק ברכה אחרונה. ואם ישתה יותר ממלוא לוגמיו – יתחייב בברכה אחרונה ולא יפטור מים שישתה בתוך הארוחה. ולא ישתה במטבח ויאכל מאכלו בחדר אחר כי במקרה זה הברכה הראשונה לא פוטרת וצריך לברך שנית – אלא ישתה מעט מים קודם הסעודה דוקא במקום בו אוכל. וכך כתבר"פ או"ח ב מ"ז: "שער טעמי המצות בפרשת עקב" שכתב רבינו מהרח"ו ז"ל, כבר ידעת מחלוקת הפוסקים והוא מחלוקת האמוראים, אם צריך לברך על המים שבתוך הסעודה, ולכן טוב לנהוג לצאת ידי ספק, שקודם שיטול ידיו ישתה מים פחות מרביעית, כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה, ויכוין לפטור בברכה זו המים שבתוך הסעודה, ופעם אחת שתיתי אני יותר מרביעית, והסתכל מוריהאר"י ז"ל במצחי, ואמר לי: "שתית מים ולא ברכת אחריהם ברכה אחרונה". ואם יש יין בתוך הסעודה אינו צריך לכל זה, כי ברכת יין פוטרת כל מיני משקין, עכ"ל.

ובמקרה זה פסקו של רבינו האר"י ז"ל תואם לפסקו של השו"ע ז"ל שטוב לשתות מעט מים קודם הנטילה לפטור הספקות הנ"לועיין לכה"ח שם ס"ק מ"ז שהנוסח הוא "טוב לנהוג לצאת ידי ספק" ועיין לברכ"י ס"ק ב'.

ומעשה היה עם הרב החסיד והקדוש הרב צדקה חוצין זצ"ל שהיה תמיד מקפיד לקיים דברי השו"ע לשתות מעט מים קודם הסעודה כדי לפטור כל מים שישתה בסעודה. להמנע מספקות. ופעם אחת נכנס לסעודה במהירות מחמת חפזון ושכח לברך על מים לפני הסעודה, והיה צמא בסעודה, ואם לא ישתה מים – ברכת המזון תהיה רק דרבנן. ואם ישתה מים – יכנס לספק ברכות. ולבקש יין מבעל הבית לברך עליו ולפטור המים לא רצה – שמא אין לו או שצריך הוא את היין ומתוך בושה יתן או שיתבייש שאין לו ולא רצה להעליב. מה עשה? ביקש מבעל הבית מלח עבה כמו סוכר. תמה בעל הבית למה לך? אמר לו לברך עליו "שהכל" לפטור המים. אמר לו בעל הבית "על המלח לא מברכין שהכל אתן לך סוכר ממש!!" אמר לו הרב: "בסדר, אתה הצעת אנו מסכימים". וכל זה כי היה מקפיד לקיים כל החומרות שבשו"ע.

מים בין קידוש לסעודה

מי שצמא לא ישתה מים בין קידוש לסעודה כי יש ספק על ברכה ראשונה כיון שמצד אחד כבר בירך על היין שפוטר כל משקים שאחריו, אם כיון על המים האלהקעד סעיף ב ומצד שני עדיין לא התחיל בסעודה כי לא נטל ידיו. ועל ברכה אחרונה יש ספק אם חייב לברך כי אולי ברכת המזון פוטרתו כמו שפוטרת את היין ששתה בקידוש ויתכן שבמים ברכת המזון לא פוטרת.

למסקנא אם רוצה לשתות – לא יברך עליהם כיון שברך על היין שבקידוש, וישתה מעט פחות מכזית – 27 גרם. ואם שכח ושתה יותר מרביעית – יברך ברכה אחרונה כדי שלא יהיה "גזלן" כמו שהעיר האר"י הקדוש לרבינו המהרח"ו ז"ל בא"ח ור"פ שם. ואע"פ שיש חולקים על זה אנן בתר האר"י אזלינן.

משקה חריף

כתב הבא"חבפרשת נשא ו. כי השותה משקאות חריפים באמצע האוכל יש לו בעיה עם הברכה. כי אם שותה לעורר התיאבון אינו מברך כיון שזה חלק מהסעודה כמו האוכל מלפפון חמוץ. אבל אם שותה המשקה החריף כדי לעכל המזון שבמעיו- צריך לברך "שהכל".

וכתב הבן איש חיומקורו המג"א ושו"ע הרב: "שכר ששותין בתוך הסעודה – אם שותהו לעורר תאות המאכל הרי הוא טפל לסעודה ואין צריך לברך עליו, ואם שותהו לחמם האצטומכא לעכל המאכל צריך לברך עליו. ומיהו כיון דהרבה פעמים תמצא כוונת האדם היא לעורר בו תאות המאכל, קשה הדבר למיקם עלה דמלתא בכונת השותהו ועל הרוב מכוין להא ולהא, וקימא לן שספק ברכות להקל. לכך לא יברך עליו. ומה גם עוד בלאו הכי הברכה על השכר אינה ברורה אצל כל אדם יען כי הוא שורף הגרון, ויש כמה בני אדם שהוא להם כקוץ מכאיב ומחמת כן נוהגים לשתות אחריו מים תכף ומיד. ועל כן טוב להזהר לאכול דבר שברכתו "שהכל" כמו סוכר וכיוצא קודם שישתה השכר ויכוין לפטור השכר. וזכור לטוב הרב אדוני אבי זלה"ה שמימיו לא בירך על השכר אלא היה לוקח חתיכת סוכר ומברך לפטרו. ואפילו אם שותה ביום כוס קטן של שכר לאיזה צורך שאינו בשעת סעודה, היה דרכו לברך תחלה על חתיכת סוכר כי היה מזומן אצלו בעבור דבר זה. וכבר אמרנו שבסעודת שבת וימים טובים שמקדשים על היין אין צריך לעשות תיקון, כי ברכת היין של קידוש פוטרת כל משקין, לכך יכוין האדם לפטור בו מים ושכר וכל מיני משקין".

ומי שטעם המשקה החריף ערב לו בודאי אינו צריך לברך לפניו על סוכר וכד' אך אם אינו ערב לו ושותהו רק לעיכול וכד' – זו עצה טובה. והיה חכם שהיה טובל לחם בערק כדי שהמשקה החריף יהיה חלק מהאוכל וכך יפטר מברכה על הערק כיון שכבר בירך על הלחם אך זו עצה שקשה להחזיק בה תמיד. והיה חכם שהציע לשתות לפני הערק קצת יין לברך עליו ולהפטר מברכת הערק וגם זה אי אפשר בקביעות.וכמובן לאו דוקא ערק אלא הוא הדין לקוניאק, ויסקי, וודקה וכדומה או שיברך עליהם לפני הנטילה וישתה מעט מהם.

למעשה:

א.

אם טעם השכר ערב לו יברך עליו שהכל.

ב.

אם טעם השכר לא ערב לו – טוב שיברך קודם על יין או על סוכר בכל מקרה.

ג.

אם שותהו בתוך האוכל טוב לברך קודם על יין או על סוכר ויפטור את השכר בברכתו.

קפה ותה

בחתונות ובאולמות רגילים להביא כוס קפה בסוף. יש מביאים בסוף האוכל ויש מביאים אחרי ברכת המזון. האם לברך עליו או לא? וכן בביתו של אדם שרגילים להביא קפה ותה בסוף הארוחה. האם לברך עליו או לא?

הקפה אינו חלק מהאוכל אלא בא לטעם טוב או לעכל וכד' ולכן צריך לברך עליו בפני עצמו. אמנם אם שתה יין בארוחה וברך עליו הגפן הוא פוטר כל משקים. וכן אם שתה יין מהקידוש בשבת לפני הארוחה, אינו מברך על הקפה. וכן בחתונות אם בירך על היין לפני הארוחה, הרי זה פוטר את הקפה. ואם זה אחר הארוחה ובסעודת חתן שמברכים על כוס יין המברך נכנס לספק אם יברך על הקפה. ומי שלא רגיל אף פעם לשתות קפה, ובאופן מיוחד התחשק לו הפעם לשתות קפה כדי למנוע שינה או מטעם אחר – צריך לברך על הקפה ולא נפטר בברכת היין, כיון שהוא כמו מי ש"נמלך". ואפילו אם היה קידוש או בירכו על יין בארוחה וכד'. כיון שבברכת הגפן לא כיון לפטור את הקפהועיין בביאור להלכה על סע' ב' וכה"ח בס"ק ו'.

ברכה על קוביות סוכר

פעם היו עושים קפה ותה בלי סוכר והיו מגישים קוביות סוכר להמתיק את התה והקפה. והיו שותים את התה ומוצצים את קוביות הסוכר בנפרד. בדרך כלל ברכת "שהכל" של התה והקפה פוטרת את הסוכר.

אמנם אם לא מברך על השתיה כיון שנפטר בברכת הקידוש לכאורה נכנס לספק אולי צריך לברך על קובית סוכר שהרי אינו שתיה ואינו נפטר בברכת הגפן. ואולי לא צריך לברך כיון שטפל לשתיה. והלכה היא שאינו צריך לברך כיון שהסוכר טפל לשתיה. אמנם אם אוכל את קובית הסוכר קודם ששותה, בזה אי אפשר לומר שהסוכר טפל לשתיה שהרי עוד לא שתה כלום. ולהמנע מספק זה או יאכל את הסוכר אחרי ששותה מעט תה או שיטבל את הסוכר במעט תה וממלא נפטר.

וכתב בביאור הלכה סימן קעד: ולפ"ז השותה קאוו"עקפה אחר שתיית יין אין צריך לברך עליו ואף על הצוקע"רסוכר שנוטל בפיו למתק השתיה גם כן אין צריך לברך דהוא נטפל להקאוו"עלקפה והקאוו"ע להייןת' ח"ס או"ח סימן מ"ז ועיין בח"א בכלל נ"ה בנשמת אדם שכתב דאינו פוטר אלא אם כן שתה תחלה ואח"כ לקח הצוקע"ר בפיו דאם יהנה תחלה מן הצוקע"ר לא יהיה טפל להמשקין. ודעתו שם דיותר טוב שיקח תחלה מעט צוקע"ר ויברך עליו ויכוין לפטור המשקין עי"ש טעמו.

ויש כאלה שכדי למתק את השתיה שלהם משתמשים בתמר או בצימוק במקום סוכר. וגם תמר זה נפטר בברכת "שהכל" של כוס התה. ומי שאוכל את התמר לפני התה לכאורה צריך לברך עליו "שהכל" כי הוא כמו הסוכר הטפל לתה וברכת התה היא "שהכל". אך דבר זה נראה תמוה לברך "שהכל" על תמר. ולכן יברך על התה "שהכל" ויפטור את התמרעיין מלאכת שלמה עדני על משניות ברכות פ"ו משנה ג'.

הרה"ג צדקה חוצין זצוק"ל הקפדה בברכות

וצריך להזהר אדם שלא לבא לידי ספק ברכות. ופעם אחת הייתי ליד הרה"ג הרב צדקא חוציין זצ"ל שהיה בקי בארבע חלקי שו"ע כמעט על פה. והיה חסיד גדול. ופעם באמצע מלחמת השחרור שהיה מחסור גדול באוכל הביא לו מישהו שתי יונים לשחוט, אחת לרב ואחת לבעל היונים. והייתי לידו כשברך ושחט את היונה הראשונה. ועף פגז מעלינו, והרב לא זז כמלא נימה שלא להפסיק בין הברכה לשחיטה. אמנם אחר השחיטה חשש הרב שמא היתה "שהיה" קטנה בשחיטה והעוף נטרף. אמרתי לו "הסתכלתי בך ולא שהית". אך הוא חשש ונתן לי חצי גרוש ללכת לקנות עוד שתי יונים. ותמהתי איפה ימצאו יונים באמצע המלחמה. מי ימכור? ומי יסתובב בשווקים? אך חזקה עלי מצוות הרב ולקחתי את חצי הגרוש ויצאתי לשוק וראיתי מולי אדם עם שתי יונים, שאלתי למחירם ואמר לי "כמה שתתן" קניתי אותם וחזרתי לרב ואמר לי "אתה רואה – יש יונים" ושחט ללא כל חשש. וכל זאת מפני דיקדוקו הרב לקיים כל מצוה כמאמרה.

פירות הנאכלים בתוך הסעודה

א.

פירות וירקות הנאכלים בתוך הסעודה ובאים כחלק מהסעודה כגון שעועית ואפונה או מלפפון חמוץ – אינם צריכים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם כי הם חלק מהסעודה אפילו אכל אותם בנפרד בלי לחם.

ב.

פירות הנאכלים בתוך הסעודה ואינם באים ללפת את הפת כגון תאנים ותמרים, אבטיח וענבים – חייבים לברך עליהם לפני האכילה. אמנם אם אוכלם ביחד עם לחם ממש. כורך את הלחם עם האבטיח ואוכל – אינו מברך עליהם לפניהם.

ג.

בכל המקרים אינו מברך לאחריהם כלום כיון שנפטר בברכת המזון.

כרפס

בפסח אנו מברכים אדמה על כרפס. ואע"פ שהוא ירק הנאכל בדרך כלל עם הסעודה, כאן מברכים עליו כיון שהוא בא אחר הקידוש לפני הנטילה. ויש מחלוקת אם מברכים "אדמה" על המרור כיון שמצד אחד הוא נפטר בברכת הכרפס שאוכלים אחר הקידוש לפני הנטילה, וגם הוא חלק מהסעודה שהרי התורה אמרה "על מצות ומרורים יאכלוהו" והרי אוכלים אותו אחר הנטילה. ולמעשה לא מברכים עליו ברכת אדמה אע"פ שאוכלים אותו בתחילה בנפרד בלי מצה מהטעמים הנ"ל. וטוב לכוון בברכת האדמה שעל הכרפס לפטור את המרור. ולכן מקפידים שלא לאכול כזית מהכרפס כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכה אחרונה, ואחר כך יכנס לספקות בענין הברכה על המרור. ובדיעבד אם אכל הרבה מהכרפס – 27 גרם – לא יברך "נפשות" ולא יברך "אדמה" על המרור כיון שהוא אחרי הנטילה וכמו חלק מהאוכלועיין תוס' ברכות מ"ב ע"א סוף ד"ה אי הכי ושו"ע סי' תע"ג סע' ו' ועוד יוסף חי פרשת צו.

ברכת המזון פוטרת

כתוב בשו"עסימן רח סעיף יז: "ברכת שלשהברכת המזון אינה פוטרת "מעין שלשה", שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו; אבל ביין ברכת שלשהברכת המזון פוטרתו, שאם בירך על היין "ברכת המזון" במקום "על הגפן" – יצא; והוא הדין אם בירך על התמרים "ברכת המזון" במקום "על העץ" – יצא; ואפילו לא אמר אלא "ברכת הזן" בין על היין בין על התמרים – יצא; ואם נזכר עד שלא חתם "בברכת הזן" – יתחיל: "על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה", ויסיים ברכה ד"מעין שלשה". ויש פוסקים שגם דייסא דינא כייןכה"ח שם.

ולכן אם ברך ברכת המזון פוטר כל יין ששתה בסעודה או קודם לה. וכן נפסק בשו"ע סי' קע"ד סע' ו' ובסי' רע"ב סע' י'. ועיין לביאור להלכה סי' קע"ד ד"ה וכן פוטרת שהסתפק בזה מסברת הרמב"ן ותוס' פסחים ק"א ע"ב בסופו פוסק כה"ח שם ס"ק ל"ו שבקידוש ברכת המזון פוטרת אליבא דכו"ע. וכן פסק בא"ח נשא אות ד'.

וע"כ אם אכל פירות או ירקות, שתה מים שיעור לפני הנטילה, יברך ראשית על מה שאכל או שתה ואח"כ יטול ידיו. ואם שכח והתחיל לאכול לחם אפילו אכל שיעור, יפסיק ויברך ברכה אחרונה על מה שאכל אא"כ שתה משקה תוך האוכל או אכל מאותם פירות באמצע האוכל. אבל אם אכל מזונות שיעור לפני האוכל צריך לברך על המחיה לפני שיאכל. ואם התחיל לאכל ואח"כ נזכר לא יברך באמצע הסעודה על המחיהעיין לכה"ח סי' קע"ד ס"ק ל"ה מ"ח, ומש"ב ס"ק כ"ה ובא"ח נשא אות ד' ושו"ע של ר"ז שם.

קידוש במקום סעודה

שלוש הערות על קידוש בבית כנסת:

א.

כשעושין קידוש בבית כנסת יש לשים לב שלא לשמוע את קידוש בפנים בית הכנסת ולשתות אחר כך בחצר או בחדר אחר כי צריך שה"קידוש במקום סעודה". ואם יברך בפנים אינו יכול על סמך ברכה זו לאכול בחוץ.

ב.

אם שמע את הקידוש בחוץ אע"פ שהמקדש בפנים – ישתה בחוץ. ואם ברך בעצמו על שתיה בפנים – לא יכול לשתות בחוץ אלא אם בשעת הברכה כיון לכך. ולכן צריך להזהר שלא ללכת ולבא אחרי הקידוש.

ג.

כתוב בשו"עסי' רע"א דע' ד' שהמקדש צריך לשתות מיין הקידוש כמלא לוגימיו ומנהג טוב שכולם ישתו ממנו". ושתית האנשים אינה מעכבת. אמנם מי שלא שתה מהיין של הקידוש נפטר מהקידוש אך לא נפטר בברכת הגפן וחייב לברך על שאר משקים ששותה כגון מיץ או שתיה חמה. ואם טעם מיין הקידוש פטור מברכה על כל משקים ששותה אחר הקידוש או בסעודה. ולכן טוב שישתה אחר הקידוש יין ולאו דוקא מכוס המקדש אלא אפילו מכוס אחרת הנמצאת לפניו. ואפילו שתה טיפת יין ואז פטור מברכה על כל שתיה שישתה. כמובן אחר כך צריך לאכול לפחות כזית לחם או כזית עוגה או לשתות רביעית יין שנחשבים כולם ל"סעודה". כי קידוש שלא היתה לפחות "סעודה" קטנה כזאת אחריו – אינו מוציא ידי חובה וצריך לקדש שנית. ואין קידוש אלא במקום סעודהועיין לנ"ל במש"ב סי' קע"ד ס"ק ג'.

המברך על יין בסעודה או בבית הכנסת

כתוב בשו"ע שעל יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו בשקט כדי לא להפריע לאחריםקעד סעיף ח: על יין שבתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו, אפילו הסיבו יחד. הגה: דלא יכולין לענות אמןטור, משום דחיישינן שמא יקדים קנה לוושט. הגה: ויש אומרים דאם אמר להם: "סברי רבותי", וישמעו ויכוונו לברכה ולא יאכלו אז ויענו: אמן, אחד מברך לכולם, וכן נוהגיןהגהת מיי' פ"ז מהלכות ברכות ומרדכי ס"פ כיצד מברכין וטור בשם רש"י. ויאמר: "סברי רבותי" רוצה לומר "סוברים אתם לצאת בברכה זו", ולא יאמר "ברשות רבותי", וכן כל מקום שמברכין על היין משום ברכת היין שבתוך הסעודה אין אומרים "ברשות", אלא "סברי" מטעם שנתבאר בית יוסף סימן קפ"ז בשם שבולי הלקט.

והרב המקובל רבי יצחק אלפייה זצ"ל, שתיקן והפיץ בעולם את "תענית דיבור" וחשיבותה, כתב בספרו "קונטרס היחיאלי" טוב לברך כל ברכה בקול כדי שיענו "אמן" אמנם בשעה שקוראים תהילים בבית הכנסת ומחלקים עוגות ושתיה וכד' באמצע קריאת התהילים יברכו המברכים בשקט כדי לא להפריע לאחרים או שמא לא יענו אמן. והטוב ביותר שיחלקו עוגות וכד' ב"אשרי תמימי דרך" שכולם בקיאים בע"פ ואז יברכו בקול והעונים יענו אמן ולא יפריעו קריאתם.