אני משמש כראש הישיבה לצעירים של ישיבת "מרכז הרב". אני יכול לספר דברים גדולים מאוד על הרב אליהו זצ"ל. במיוחד על ההשתתפות העצומה והעוצמתית שלו בהלוויית שמונת בני הישיבה שנרצחו בפיגוע הנורא בישיבת "מרכז הרב". אבל אני בוחר לספר דווקא על דבר קטן שהיה ביני לבינו, דבר שעשה עלי רושם גדול שלא נמחה עד היום.
כל אחד מבין כי ראש ישיבה מקבל פניות רבות של הורים לקבל את בניהם לישיבה, אבל אי-אפשר להיענות לכולן. ישנם שיקולי חינוך של ראש ישיבה. ההורים לא תמיד מקבלים את החלטתו של ראש הישיבה, והם פונים אל אנשים בעלי השפעה שישנו את החלטתו של ראש הישיבה, שבמקרה זה הוא אני.
כך הייתי מקבל מדי שנה בתקופת המבחנים סדרה של טלפונים שבהם הייתי צריך לעמוד בלחצים של אנשים שונים. אנשים שעבדו כשתדלנים למען הורים שהשתדלו בעבור הילדים שלהם.
חלק מההורים היו פונים לרב מרדכי אליהו זצ"ל. הרב לא היה דוחה אותם, אבל מאוד כיבד את החלטתי כראש הישיבה. הוא היה מתקשר בדרך כלל ביום שישי לאחר הטבילה במקווה ושואל מה היו השיקולים שלי לדחיית תלמיד פלוני או אלמוני. הייתי אומר לרב שאקבל כל מה שהוא יחליט, אבל אלה היו השיקולים שלי, והייתי מפרטם: כך היו הציונים של התלמיד וזהו הרף של הישיבה. הרב היה שומע את דבריי ומעולם לא אמר לי לקבל את פלוני או את אלמוני. הוא קיבל את כל דבריי כמות שהם.
הכבוד הזה שהרב נתן להחלטות שלי כראש ישיבה מעולם לא עזב אותי. למרות שהוא רב כל כך גדול, אחראי על כל כך הרבה אנשים ורבנים וישיבות, ואני רק על ישיבה אחת – הוא כיבד תמיד את החלטתי. ואת זה לעולם אי-אפשר לשכוח.
(הרב ירחמיאל וייס, ראש ישיבת ירושלים לצעירים)
