באחד הימים, כאשר עמד הרב זצ"ל לצאת מביתו לברית מילה, שמע את המשמשים בקודש הדוחים את האנשים הצובאים על דלת הבית מבחוץ באומרם: "הרב ממהר, הוא לא יכול להתעכב אפילו דקה, סדר יומו של הרב מתוכנן ומסודר ואי-אפשר לשנות בו אפילו דקה אחת". במילים אלו וכיוצא בהן, הסבירו המשמשים לאנשים, שהרב אינו יכול להתעכב ולשמוע את דבריהם.
ואז נשמעה נקישה בדלת.
הרבנית פתחה ובפניה ניצבה אישה אלמנה, מאלו שבאו מפעם לפעם לקבל עצה וברכה.
בלי אומר ודברים סב הרב על עקבותיו, נכנס לחדרו, התיישב במקומו והקשיב בסבלנות לרחשי לבה.
כעבור דקות אחדות, נכנס העוזר של הרב ורמז שהשעה מאוחרת. הרב התעלם.
לאחר דקות נוספות, שב העוזר ונכנס אל החדר. הפעם ניגש אל הרב ואמר בשקט: "כבוד הרב, כבר היינו בדרך לברית".
"ומה עם לב אלמנה?" – רמז לו הרב.
לקיים מה שנאמר: "ולב אלמנה ארנין!".
