הרב זצ"ל אף פעם לא כעס. רק פעם אחת אני זוכר משהו שהיה נראה כעין הקפדה של הרב עלי.. היה זה אחרי שמישהו בבית-הכנסת חגג לבנו בר-מצווה, וכעבור זמן לא רב הילד נפטר ממחלה.
יום אחד הלכתי עם הרב לבית-הכנסת, ואותו אדם סיפר לנו שבנו השני חלה באותה מחלה שממנה נפטר בנו הראשון. זה היה כאב לב גדול. כשהגענו לפתח הדלת, אמרתי לרב: לא מגיע לו.
אמר לי הרב: מי אמר לך שלא מגיע לו? מי אתה שתגיד דבר כזה? הרגשתי שזו הייתה כעין נזיפה. הורדתי את ראשי ושתקתי. זו הייתה הפעם היחידה שראיתי כך את הרב בכל עשרות השנים שבהן ליוויתי אותו.
המשך הסיפור הוא פלא, והופיע בכרך הראשון של "אביהם של ישראל": לבנו השני שחלה היה כתם שהתנפח כל הזמן, והרופאים אמרו שהוא צריך לעבור ניתוח בדחיפות. הם הפנו אותו לד"ר שמבה, שייתן לו התחייבות לניתוח בבית-החולים. אבל האב סירב ללכת ואמר לרופאים: אני לא הולך לבית-החולים – אני הולך לרב שלי.
שאל אותו ד"ר שמבה: מי הרב שלך?
אמר האב: הרב מרדכי אליהו.
הלך האב והביא את בנו אל הרב. הסתכל הרב על הילד, נגע במקום הנפוח ואמר לו: אין לך כלום. אין לך שום דבר. לא צריך ניתוח. לך הביתה.
חזרו האב ובנו לביתם, ובאמת לאחר יומיים הנפיחות עברה ולא נותר ממנה כלום. הכול עבר בלי שום ניתוח.
סיפר ד"ר שמבה: הכרתי את התיק של הילד הזה בתור רופא, וראיתי את הילד הזה אחרי הברכה של הרב. אם היו מספרים לי את הסיפור הזה בתור רופא – לא הייתי מאמין. אבל זה קרה.
