הייתי בעלת תשובה והכרתי בחור שרצה ללמוד תורה בירושלים. לאחר נישואינו הוא בחר להתפלל בבית-הכנסת של הרב זצ"ל, שבאותה תקופה שימש כדיין בבית-הדין הגדול בירושלים. הרב היה נוהג לומר דברי תורה ומוסר המלווים בסיפורים "מהחיים", המתובלים בהומור האופייני לרבנו. בעלי, שזה מקרוב בא, התפעל מדמותו של הרב, שהיו בה כאחת גדולה וענווה, אצילות נפש ופשטות.
בעלי הציע שהרב יהיה הרב הפוסק, המדריך והמייעץ במהלך נישואינו. מאחר שהייתי בעלת תשובה ולא הכרתי את הרב, חששתי שמא לא אוכל לעמוד בפסיקותיו. מהר מאוד גיליתי שהרב השכיל, בחכמתו ובפקחותו, לקלוט את אישיותי ואת העולם השונה ממנו באתי. כשאנו נזכרים היום בכל אותן "בעיות" שהצגנו לפניו, איננו מפסיקים להתפעל מן הסבלנות האין-סופית של הרב, וכיצד התייחס במלוא הרצינות לשאלות מחיי היום-יום, שנראות לנו היום מאוד שוליות ולא חשובות. הרב ידע להיות רך ותקיף, לעתים קיצר ולעתים דן בדברים יחד אתנו, ולעתים הפנה אותנו לאנשים אחרים להתייעצות. כך ביחס לחיים האישיים שלנו. ובענייני חינוך, רבנו היה מתווה ומאיר את הדרך שנלך בה. והמדהים היה שלא פעם נוכחנו לראות כיצד דיברה שכינה מתוך גרונו.
בראשית נישואינו ביקשתי מבעלי שכאשר יעשה קניות לשבת, יקנה מהמכולת גם עיתונים, ממגוון עיתוני החול ה"מפארים" את הדוכן. בעלי הסביר לי שלא נעים לו, עם הכיפה והזקן, לקנות עיתוני חול העוסקים בהבלי העולם הזה. אני מצדי הסברתי שאין לי זמן לצאת, ואם הוא ממילא יוצא, תמיד הוא יכול להסביר שהעיתונים הם עבורי.
מאחר שמבחינתנו זאת הייתה בעיה, חשבתי שמו"ר, לא פחות ולא יותר, הוא זה שיכריע. בעלי ניגש לרב במבוכה רבה והציג את ה"בעיה". הרב הקשיב בסבלנות, ושאל את בעלי איזה בית אנו רוצים לבנות. בעלי השיב שאנו מעוניינים לבנות בית של תורה; בעלי הסביר שגם אני מעוניינת בבית של קדושה, אלא שכרגע זו המדרגה שלי. אמר לו הרב אליהו: קנה לאשתך את העיתונים ויהיה בסדר, ויבוא היום שהיא כבר לא תרצה. העיקר שהיא רוצה להתקדם מבחינה רוחנית.
בעלי חזר הביתה עם הקניות, וכמובן גם עם העיתונים. התפלאתי מאוד, ושאלתי האם הוא היה אצל הרב. לבקשתי סיפר לי מה שאמר הרב. כל כך התרגשתי מן הדברים, שבו במקום אמרתי לבעלי: ובכן, מהיום לא יהיו יותר עיתונים כאלה בבית, ניקח את העיתונים ונזרוק אותם לפח!
יסכה בוחניק, מרצה במכללה לבנות, ירושלים
