בבית הכנסת של הרב זצ"ל היו נוהגים לזרוק סוכריות על חתנים כמו בכל בית כנסת אחר, וכמו בכל מקום זריקת הסוכריות היא השמחה של הילדים שאוספים אותם בשמחה.
פעם אחת זרקו סוכריות על החתן שעמד ליד הרב ואחד הילדים רץ לאסוף את הסוכריות ובמרוצתו דרך על סוכריה ומעד וכמעט הפיל את הרב.
כשהוא שם לב לכך שהוא כמעט הפיל את הרב הוא נסוג אחורה בחשש, מבוהל ממה שהוא עשה. הרב הרים את הסוכרייה מהרצפה. סימן לילד שיתקרב אליו, נתן לו את הסוכרייה ואמר לו: זה שלך. שכחת לקחת את הסוכרייה.
איך מרן הרב פסק לבחור שרצה להגביה את קומתו הפיזית באמצעים מלאכותיים ובכך אולי לגנוב את דעתה של המשודכת?
הסבא שלך עשה אתנו טובה גדולה. בתי כבר עברה את גיל שלושים ועדיין לא נישאה. היינו מודאגים. באתי אל הרב ושאלתי אותו מה לעשות. הרב שאל אותי האם עשינו לבתנו סעודת הודיה כשהיא נולדה, והשבתי שעשינו. הרב המשיך ושאל: האם הסעודה הייתה ממש על לחם, או רק עוגיות ושתייה? השבתי לו: הרב יודע, כמו שעושים לבת. קידוש.
הרב בירך אותו, ואחר כך הסתכל לצדדים לחפש את המלווים של החתן. אני עמדתי בצד, כדרכי. כשהרב הבחין בי הוא שאל אותי: מה אתה רוצה ברכה? אמרתי לו: ילדים!
כאשר הגיע מועד הנסיעה ללונדון, לא העלו הוריו על דעתם כי השתנו תוכניותיו מן הקצה אל הקצה.
פעם הרב ביקש ממני לשיר את השיר "ידידי השכחת" כמו שהסבא שלי היה שר. היה שם פייטן ששמע אותי וצירף לשיר פתיחה ממנגינה ערבית. הרב מאוד לא אהב את זה, ואמר לי בלחש: "ולא קרב זה אל זה". למה הפייטנים לוקחים מנגינות של ערבים? שהם יחברו מנגינות. שיחברו שירה חדשה, שירה משלנו!
מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה
