בכל מקום שהלך, ראוהו עם גמרא ביד, אבל בעיקר מצאוהו בישיבה, מבוקר עד ליל, שוקד על תלמודו, בריכוז נפלא שאי אפשר לתארו.
בשעת בוקר היה הרב מגיע אל הישיבה וניגש מיד למקומו. על אותו מקום היה יושב במשך שבע-שמונה שעות ברציפות, ולפעמים גם יותר. קולו לא נשמע ואת ראשו מן הספר לא הרים. בדרך כלל היה תומך את הראש ומשעינו על יד ימין, שהיתה מסוככת על המצח ומסתירה מעיניו כל מראה. את הקסקט שהיה חבוש לראשו לא הסיר, ובימים חמים היה מסיטו לאחור. וכך, באותה תנוחה היה יושב ועוסק בתורה.
באחת התקופות למד בחברותא עם הגאון רבי אליהו שרים זצ"ל, והיו יושבים ולומדים בצוותא מעת שסיימו תפילת ותיקין ועד שעת חצות לילה. סיפר רבי אליהו, כי מאכלם היה פיתה אחת, גביע לבן אחד וביצה אחת, והיו מחלקים ארוחתם חצי-חצי וכל אחד מסתפק בחלק אחד.
על קביעת הלימוד בצוותא, סיפר רבי אליהו, שהוא היה צעיר מן הרב בכשלוש שנים והרב נחשב בין הותיקים, והוא השתוקק ללמוד אתו בחברותא. הוא שמע את השבחים הרבים שמדברים עליו ואת המעלות שאומרים שהוא מצוין בהן, וגם הביט עליו בהערצה מפני יחוסו הגדול שהוא בנו של רבי סלמאן הצדיק עליו השלום. החשק והתשוקה אכלו את לבו של רבי אליהו, אך הוא לא העז לפנות ולבקש מהרב שילמד אתו. לבסוף, קם ועשה מעשה. הוא התיישב בסמוך לרב ונדחק מעט בגופו עליו. סבר הרב לתומו שהבחור הצעיר אליהו שרים התיישב סתם לצדו, וזז בעדינות הצדה כדי לפנות לו יותר מקום. אלא שהוא הוסיף והתקדם קמעא ונדחק עליו בגופו שוב ושוב. נשא הרב עיניו מן הספר ושאל: "מה אתה עושה?". השיב לו רבי אליהו: "הרי דרשו חז"ל על הפסוק 'ולדבקה בו', שפירושו 'הדבק בחכמים ובתלמידיהם' ואני מבקש לקיים דבריהם כפשוטם"… צחק הרב בטוב לב ואמר: "ומה תבקש עוד?". אזי העז רבי אליהו והציע שילמדו בחברותא, והרב הסכים ובתנאי שיוכל להתמיד כמותו מבוקר ועד ליל.
