פתח הרב ותיאר את התחושות האופפות אותו מתוך המחשבה על כך ש"אלוקים ניצב בעדת א-ל", שהשכינה הקדושה נמצאת בבית הדין והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מורה לדיינים את דרך האמת ומעניק להם סייעתא דשמיא מיוחדת לבל יכשלו בדין.
למרות שהרב דיבר בצורה מאד ברורה ומשכנעת, הדיינים לא נסחפו אחריו ולא ראו עליהם את אותה התרגשות. כנראה, שאף הם היו וותיקים מאד במלאכת הדיינות והרגשת הרוממות הרוחנית נשחקה עם השנים.
באותו יום, נדרשו הדיינים לעסוק בדין תורה סבוך ומורכב, עם הרבה צדדים ופרטים, והדיון נמשך והתארך. לבסוף התברר, ששני הדיינים האחרים סוברים בדעה אחת ואילו הרב נותר בעמדת מיעוט. עמדו לנעול את הדיון ולהכריע שלא כדעת הרב, אך הרב ביקש שימתינו למחרת ואז יכתבו ויחתמו על פסק הדין.
למחרת, הגיעו שני הדיינים והודו כי הרהרו בנידון ועיינו בהלכה וגילו שטעו והצדק עם הרב בפסיקתו. אזי שאל אחד הדיינים בהשתוממות: "הרי הטעות שלנו היתה בסברה דקה מן הדקה, ואיך כבודו הרגיש בה מיד ואנו נדרשנו לעיון נוסף כדי לעמוד עליה".
נענה הרב והשיב בפשטות: "הלא זהו כוחה של התפילה שאני מתפלל מדי יום ביומו, שאזכה ששכינה תסייעני בדין"…
