'דודס' היה משחק הכדור האהוב על ילדי ירושלים, אלא שבמקום כדור היו משתמשים בכפיס עץ קצר, בו היו חובטים במקל ארוך כדי שיתרומם באויר וידלג מתחנה לתחנה. אחרים היו משחקים ב'פיניונס' (הם צנוברים שהיו רגילים הילדים לאסוף מאצטרובלי עץ האורן ולדפוק עליהם באבן עד לפיצוחם. ילד אחד היה בירושלים שלא נמשך אחר משחקים אלו: הרב, שנעימה וטובה היתה לו התורה הקדושה יותר מכל דבר אחר.
שמא נחשוב שהרב היה מתבדל מן הילדים ומחמת כן לא אהבוהו – אך המציאות היתה שונה לחלוטין. בהיותו ילד נוח ואציל, כולם אהבוהו והחשיבוהו וילדים התחרו ביניהם מי זוכה יותר לקרבתו של הילד הצדיק. עד כדי כך היה מעמדו איתן, שבכל פעם שהיו הילדים מתקוטטים ביניהם, אם על משחק שלא הוכרע או תגרה שפרצה ולא מוצאים את מי להאשים, היו באים אליו ומבקשים שישמע טענות הצדדים ויכריע ביניהם. מוסיפה אחותו הגדולה, מרת רחל בן חיים ע"ה, ואומרת: "אנחנו אמרנו שרואים שיש לו חוש לדיינות, מה שנתאמת והוכח בשנים הבאות. אבל בעיקר היינו מתפלאים מהצורה שכולם סומכים עליו ומקבלים את דבריו, וזאת מחמת היותו נוח באופן מיוחד".
ואם לא היו באים אליו ומבקשים שישפוט בין הנצים, היה הרב ניגש בעצמו אל חבריו המתקוטטים ומציע לנהל 'משפט' בין הצדדים. זה היה ה'משחק' שלו ותמיד הסתיים המשחק בהשכנת שלום בין הילדים המסוכסכים.
