הם לא סמכו על איש ולא הסכימו להכיר בחותמות כשרות של רבנויות ברחבי העולם. הם תבעו ששליחים שלהם יסעו לכל מקום, יבדקו בעצמם ויביאו בפניהם את הנתונים. הם עברו באופן אישי על רשימות של מאות מוצרים ואלפי חומרי גלם, זימנו רבנים ומשגיחים, תעשיינים ויבואנים, חקרו ודרשו, למדו והשכילו, ולאחר מכן התעמקו והתדיינו עד שהכריעו ופסקו הלכה למעשה.
בימי כהונתם של הרב ורבי אברהם שפירא, לא היה רב מוסמך לקבל הכרעה הלכתית כשרותית על דעת עצמו ללא שהם יבדקו את ההחלטה ויחתמו עליה. כמה פעמים בשבוע, ובכל פעם כמה שעות, היו שניהם יושבים ועוברים על כל הרשימות, נכנסים לשאלות הלכתיות ודנים בכל הצדדים עד שהצליחו להכריע.
