תקציר
לימוד הלכות לפני החג, ובחג עצמו
יש שואלים מדוע אמרו לדרוש בהלכות פסח דוקא שלשים יום קודם, ולא אמרו גם על שאר חגים? והנה, הגמרא (שלהי מגילה ל"ב ע"א) אומרת "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו (כלומר באותו היום). תנו רבנן, משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכתב על זה רש"י שם: מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן להודיע חוקי האלהים ותורותיו, וקבלו וקיימו שכר המצות עליהם ועל בניהם בזה ובבא". כלומר, יש שני חיובים בלימוד הלכות לפני פסח: א] ללמוד ולהתכונן לפסח שלשים יום קודם, ב] וחיוב נוסף, שבחג עצמו צריכים ללמוד את ההלכות של אותו החג.
שלשים יום קודם הפסח משום שרבו הלכותיו
והנה, הפוסקים כתבו שהזמן של שלשים יום אינו קיים אלא בפסח משום שרבו הלכותיו וז"ל המש"ב (סי' תכט סק"א): "וי"א דהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא"כ בשאר יו"ט די באיזה ימים קודם" עיי"ש. וב"כף החיים" מביא שאמנם בימינו אין טחינת חיטים, שקונים הכל מוכן, או שמחלקים 'קמחא דפסחא' מכאן שהקמח מוכן כבר וטחון, ונהרא נהרא ופשטיה. ומביא שמנהג ירושלים לחלק מצה מוכנה, שלא יטרחו ויתייגעו. אעפ"כ שואלים ולומדים הלכות פסח, כי יש הלכות נוספות מחוץ לאפיית מצה.
באיזו מצה יוצאים יד"ח בליל הסדר ?
נחלקו הפוסקים כבר בדור הקודם בעניין מצות מכונה אם יוצאים בה יד"ח אכילת מצה בליל פסח, או שצריכים דווקא מצות עבודת יד שנאפו לשמה? רוב הפוסקים הסכימו שצריכים להחמיר בלילה ראשון של פסח לצאת בכזיתות מצוה במצות עבודת יד דוקא. ואם לא מצא, יכול בדיעבד לקחת מצות עבודת מכונה שמורות, שנאפו לשמה. ומאידך, מצאנו שהיה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מקפיד לאכול מצות מכונה דוקא, והיה אומר בדרך מליצה 'נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה', שכן המכונה עובדת בזריזות גדולה משל עבודת היד, והסיכויים שהמצות מחמיצות קטנים באופן משמעותי (עיין בשד"ח מערכת חמץ ומצה סימן יו"ד וסימן י"ג).
שיעור מלא
שואלים ודורשים בהלכות פסח
שואלין ודורשין בהלכות הפסח
הגמרא (פסחים ו ע"א וע"ב) אומרת: היוצא מביתו שלשים יום קודם הפסח ואין כוונתו לחזור, צריך לעשות בדיקה וביעור חמץ. והגמרא דנה בדין זה, ואומרת: "הני שלשים יום מאי עבידתייהו – כדתניא, שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום. רבן שמעון בן גמליאל אומר שתי שבתות. מאי טעמא דתנא קמא, שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני, שנאמר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו, וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם", עכ"ל הגמרא. וכותב על כך רש"י שם, וז"ל: שהרי משה רבינו עומד בפסח ראשון – ודורש להן בהלכות פסח השני, דהיינו שלשים יום, שהוא בארבעה עשר באייר". מכאן שצריכים להתחיל בהכנות לפסח שלשים יום קודם הפסח, הן בענין הלכות והן בפועל.
איסור טומאה לכהנים גם בקברות הצדיקים
ובדרך אגב נאמר, אותם הטמאים שלמענם תקנו פסח שני היו כהנים שנשאו עמם את עצמות יוסף. ומזה 'נולדה' המחלוקת המפורסמת האם לכהנים מותר להכנס לקברות הצדיקים. יש הלומדים מזה שהותר לכהנים לשאת את עצמות יוסף למרות היותם כהנים, ה"ה שמותר להם להכנס לקברי צדיקים, ויש החולקים ואומרים שהיה זה צורך שעה בלבד.
למעשה, דעת מרן בשו"ע – להחמיר בזה, ועל כן אסור לכהנים להכנס לשום קבר ואפילו לקברות הצדיקים, חוץ ממקומות בודדים כגון קבר רחל אמנו ע"ה, ובמערת המכפלה שנהגו בהם הכהנים היתר (עיין בספר אהבת ה' עמוד קכ"ח הגהה פז' לרבי יצחק אלפייא זיע"א). והנה, יש שאמרו שישנו פיתרון לכהנים הרוצים להכנס לקברות צדיקים והיא, שיפסלו את עצמם על ידי שיעשו בעצמם מום כגון שיחתכו את האוזן או את האצבע – אבל אין לעשות כן, וראוי למחות בעושים כן, שהרי הכהן צריך להיות מוכן ומזומן לעבודת המקדש מייד עם בוא המשיח. (כמו כן, הסתפקו במידה ויבוא המשיח בבוקר האם יקריבו את קרבן התמיד הראשון בבוקר, או שמא יחכו לערב כסדר הפסוק 'ערב ובוקר', וכל הלכות אלו יבוארו היטב על ידי משה ואהרן שיבואו יחד עם המשיח, ותחזינה עינינו בקרוב אמן). ובלאו הכי הרי נפסקה הלכה בשו"ע (יו"ד סי' שע"ג סעיף ב') שגם לכהן בעל מום אסור.
לימוד הלכות לפני החג, ובחג עצמו
יש שואלים מדוע אמרו לדרוש בהלכות פסח דוקא שלשים יום קודם, ולא אמרו גם על שאר חגים? והנה, הגמרא (שלהי מגילה ל"ב ע"א) אומרת "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל, מצותן שיהיו קורין אותן כל אחד ואחד בזמנו (כלומר באותו היום). תנו רבנן, משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכתב על זה רש"י שם: מלמד שהיה מדבר עמהן הלכות כל מועד ומועד בזמנן להודיע חוקי האלהים ותורותיו, וקבלו וקיימו שכר המצות עליהם ועל בניהם בזה ובבא". כלומר, יש שני חיובים בלימוד הלכות לפני פסח: א] ללמוד ולהתכונן לפסח שלשים יום קודם, ב] וחיוב נוסף, שבחג עצמו צריכים ללמוד את ההלכות של אותו החג.
שלשים יום קודם הפסח משום שרבו הלכותיו
והנה, הפוסקים כתבו שהזמן של שלשים יום אינו קיים אלא בפסח משום שרבו הלכותיו וז"ל המש"ב (סי' תכט סק"א): "וי"א דהחיוב שלשים יום הוא רק בפסח משום דיש בהן הלכות רבות כגון טחינת חטים ואפיית המצות והגעלת כלים וביעור חמץ שאלו אם אין עושין אותן כהלכותיהן קודם פסח לית להו תקנה בפסח משא"כ בשאר יו"ט די באיזה ימים קודם" עיי"ש. וב"כף החיים" מביא שאמנם בימינו אין טחינת חיטים, שקונים הכל מוכן, או שמחלקים 'קמחא דפסחא' מכאן שהקמח מוכן כבר וטחון, ונהרא נהרא ופשטיה. ומביא שמנהג ירושלים לחלק מצה מוכנה, שלא יטרחו ויתייגעו. אעפ"כ שואלים ולומדים הלכות פסח, כי יש הלכות נוספות מחוץ לאפיית מצה.
באיזו מצה יוצאים יד"ח בליל הסדר ?
נחלקו הפוסקים כבר בדור הקודם בעניין מצות מכונה אם יוצאים בה יד"ח אכילת מצה בליל פסח, או שצריכים דווקא מצות עבודת יד שנאפו לשמה? רוב הפוסקים הסכימו שצריכים להחמיר בלילה ראשון של פסח לצאת בכזיתות מצוה במצות עבודת יד דוקא. ואם לא מצא, יכול בדיעבד לקחת מצות עבודת מכונה שמורות, שנאפו לשמה. ומאידך, מצאנו שהיה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מקפיד לאכול מצות מכונה דוקא, והיה אומר בדרך מליצה 'נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה', שכן המכונה עובדת בזריזות גדולה משל עבודת היד, והסיכויים שהמצות מחמיצות קטנים באופן משמעותי (עיין בשד"ח מערכת חמץ ומצה סימן יו"ד וסימן י"ג).
'לחם עוני' – שלא להתעשר ממצות מהודרות
צריך לזכור שהמצה נקראת 'לחם עוני' וצריכים להזהיר את מוכרי המצות שלא להתעשר על חשבון 'לחם עוני, ולא להפקיע מחירים בין של מצות עבודת יד, ובין של מצות עבודת מכונה, ואילו היה בתי דינים השולטים כמו בזמנם, היו מחייבים להוריד את המחיר כמו שגזרו בזמנם על מפקיעי המחיר של הדגים, ואסרו לקנות עד שהוכרחו להוריד את המחיר (וגם מצאנו בהדסים שהפקיעו את מחירם, ושמואל גזר שיורידו את המחיר, ואם לא, יתיר לקנות הדס קטום, ואמר כן רק כדי לאיים עליהם, עיין תוס' שם ד"ה ולדרוש).
'קמחא דפסחא' – למנוע בושה
שיעור הנתינה שנותנים לקמחא דפסחא הוא בכדי שיספיק לכל שבעת הימים. וכותב בעל הבא"ח שקוראים לזה בשם 'קמחא דפסחא' ולא בשם צדקה רגילה, כי הנתינה הזו לא כלולה עם שאר הצדקות של כל השנה, שכן בכל השנה נותנים צדקה לעניים, ויש גנאי לתלמידי החכמים לקבל את הצדקה, על כן קבעו לקרוא לזה 'קמחא דפסחא', כך שגם תלמידי חכמים יכולים לקבל את זה בלי שיהיה להם גנאי בדבר (עיין כה"ח סי' תכ"ט ס"ק ח"י).
"אור לארבעה עשר"
המשנה הראשונה במסכת פסחים אומרת 'אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר'. והגמרא שם דנה מדוע נקטה המשנה בלשון 'אור', ולא כתבה 'ליל ארבעה עשר'. והנה, יש מי שאומר שיש בזה רמז לומר שלא יחכה אדם שיהיה ממש חושך ולילה גמור כדי לבדוק, אלא יהיה זריז, ומייד ברדת החשכה כשעדיין נשאר מעט אור קלוש על הארץ,יבדוק את החמץ. ויש להבין מדוע הגמרא שואלת על הלשון 'אור לארבעה עשר' הלוא בהרבה מקומות בש"ס נקט התנא לשון של 'אור' במקום לומר 'ליל'? וכן בהרבה מקומות מוזכר לילה, חושך וכו'. אלא, באה הגמרא ללמדנו שפתיחת מסכת צריכה להיות בלשון של 'אור' ולא של חושך ולילה. והרב האר"י הקדוש דרש מכאן שיש רמז לילד שגדל ונעשה בר מצוה כבר בגיל י"ג ויום אחד, והוא 'אור' לגיל י"ד, שצריך לבדוק היטב בכל חדרי ליבו ונפשו שיהיה מוכן ומזומן להצטרף לאנשים שבעם ישראל. ומכאן והלאה יבער את כל החמץ והשאור שבתוכו הרומז ליצר הרע, כי מעתה יש לו יצר הטוב.
מתי נעשה בר מצוה
הרב בעל ה'בן איש חי' הביא כמה שיטות בפוסקים מתי נעשה נער בר מצוה, יש האומרים שלמחרת היום שבו נולד נעשה בר מצוה. ויש אומרים אזלינן בתר שעתא, כלומר שמיד בהשלימו י"ג שנים באותה שעה שבו נולד, נעשה בר מצוה. ויש אומרים שבליל היום שבו ישלים י"ג שנים כבר נעשה בר חיובא לכל דבר. ודרש על כך את הפסוק 'חשתי ולא התמהמהתי' מכאן, שלא מחכים לשעה שבה נולד, או למחרתו, אלא כבר בליל אותו היום כבר מזדרז להיות בר מצוה וחיובא לכל דבר ודין. היינו, אם נולד בי"ד לחודש, נעשה בר מצוה בליל י"ד לחודש.
מעלת וחשיבות הצדקה בחגים
הרב פלאג'י בפתיחה לספרו מועד לכל חי מפליג במעלת נתינת הצדקה, שחשיבותה בפסח ובעצרת, וכן בראש השנה ובסוכות חשובה מאוד. וכל מי שנותן כל השנה 'שכחה ופאה' לעני, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה בית המקדש והקריב עליה קרבנות. ואם הדברים אמורים בכל השנה, הרי שבחגים ובמועדים ובפסח קל וחומר שמעלת הצדקה רבה עד מאוד. ומביא בשם רשב"י בזוהר הקדוש (הקדמה בדף י' ע"ב), "פתח ר' שמעון ואמר כל מאן דחדי באנון מועדיא ולא יהב חולקיה לקודשא בריך הוא (כלומר שלא נותן צדקה) ההוא רע עין, שטן שונא אותו, וקא מקטרג ליה וסליק ליה מעלמא וכו' " עיין שם. ועוד כותב הרב פלאג'י שמצוה זו מונעת פורענות וזוכה לשמחה, ומביא את דברי רש"י על הפסוק ושמחת בחגך וכו', לוי גר יתום ואלמנה הם ארבעה, ואלו הארבעה הם שייכים להקב"ה, ומי שמשמח אותם ומחזיק אותם, זוכה לשמחה אצל הארבעה ששייכים לאדם, ואלו בנך ובתך עבדך ואמתך. מכאן, שסגולה גדולה לאדם הרוצה להיות שש ושמח והשמחה תהיה במעונו, על ידי שישמח את העניים ויתן בעין טובה, והקב"ה ישלם לו מדה כנגד מידה שגם בניו ובנותיו יהיו שמחים, ע"כ תוכן דבריו.
והיה מעשה הצדקה שלום
עוד דורש הרב שם מהפסוק 'והיה מעשה הצדקה שלום' שבכח הצדקה מביאים שלום, שכאשר העני יושב בביתו ואין לו מה לאכול ולשתות הוא ממורמר ומלא טרוניא כלפי מעלה, ובאותה שעה העשיר יושב בביתו ואוכל לשובע נפשו ואין לו שום טרוניא כלפי מעלה. ובשעה שתומכים בעניים, עושים שלום בינם לבין הקב"ה, וזהו והיה מעשה הצדקה – שלום, שאין לעני שום טרוניא.
אם כסף – תלוה את עמי
הגמרא אומרת: אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מדוע נותנים צדקה לעניים, והלוא ה' עשה אותו עני וזהו רצונו של מקום? ענה לו ריב"ח: רצונו של הקב"ה הוא לזכות אותנו לתת לו, ובשביל זה עשה אותו עני. ועל זה אומר בעל אוה"ח הקדוש ע"ה 'אם כסף תלוה את העמי', כלומר אם יש לך כסף, הרי זה בשביל להלוות לעניים (עיין עוד פירושים אור החיים שמות פרק כ"ב פסוק כ"ד).
מחלוקת בבית – אי נתינת צדקה
ואומר הרב בעל 'מועד לכל חי': 'אני הגבר ראתה עיניי כמה בתים עשירי העם מלאים כל טוב ותמיד כל הלילה וכל היום אש המחלוקת בביתם לא נכבית. כל היום מתקוטטים האבא עם הבן והכלה עם חמותה – וכולם על דברי הבלים אין בהם ממשות, ובפרט כשבאים שבתות ומועדים טובים – במקום שמחת המועד, הופך להם ליגון ולאנחה ובעצבון תאכלנה. ודקדקתי אחריהם על מה ולמה הדבר, וראיתי שהסיבה היא מפני שלא פותחים את ידיהם לחלק לעניים בחגים ובמועדים, וכשמחלקים לא מחלקים לפי עושרם. ואמרתי להם מה לכם ולצרה הזאת כבר אמרתי לכם כמה פעמים, תשלחו ותתנו לעניים, תתנו לגר וליתום ולאלמנה, והתריתי בהם בלשון חז"ל אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, ומרגלא בפומייהו שעכשו הכל ביוקר, ואיך אתן פרוטה לעני? ויש לי לומר על זה דרך רמז, כתוב הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, בהון ועושר קונים כלי בית ומלבושים ומוסיף להראות את עושרו, ואיך יתכן שצדקתו לעני שנותן כמאז, שנותן אותו הדבר תמיד, וכבר הארכתי בזה במקום אחר, עכ"ל.
היינו, שאדם נותן ח"י שקלים, וכך התחיל לתת לפני כמה שנים שהיה ערך לסכום הנ"ל, וכיום הוא ממשיך בח"י שקלים אע"פ שהכל ביוקר.
והיה מעשה הצדקה שלום
והיינו דאמר 'והיה מעשה הצדקה שלום' – אין 'והיה' אלא לשון שמחה, כי הוא זוכה על ידי הצדקה להיות שמח ולא יאכל לחם העצבים, וזה שנאמר מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב, יז).
והוסיף: מעלת הצדקה וסגולתה בכל זמן היא מעולה וחשובה ובפרט בימי החגים ולפני המועדים. ואמור מעתה, והשיאנו ה' את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום, שיעלה ויגיע אלינו את ברכת מועדיך לחיים לשמחה ולשלום כאשר רצית ואמרת לברכנו. והיינו, כי שלושה דברים אלו לחיים לשמחה ולשלום הם המה מי שעושה צדקה עם העניים דהיינו חיים כמו שאמר בזוה"ק עי"ש.
כן תברכנו
בתפילה אנו אומרים "שים שלום טובה וברכה…כאשר רצית ואמרת לברכנו כן תברכנו" – מהו "כן תברכנו" ?
אומרים חז"ל: אמר הקב"ה תביאו בפסח עומר שלוקחים ממנו קמיצה, וכן בסוכות תנסכו מעט מים על המזבח ואני אתן לכם שפע של מים, ובעצרת תביאו ביכורים ואני אברך לכם את כל הפירות. כאשר רצית ואמרת – שנביא לפניך מעט, אז כן תברכנו – אנו רוצים שהברכה הזו תתקיים בנו ויושפע לנו שפע רב (עיין ר"ה דף ט"ז ע"א).
דאגה לעניים לפני כל חג
ולא רק לפני הפסח אוספים צדקה לעניים ודואגים לצרכיהם, אלא ה"ה לפני כל שאר החגים. וידועים דברי האר"י הקדוש בשם הרשב"י שבחג הסוכות צריך לשלוח לכבוד אושפיזין ונותנין לעניים אוכל.
בפעם ראשונה שקבלתי את עלון כפר חב"ד קראתי מדברי האדמו"ר ובהם נאמר מדוע רק בפסח נותנים קמחא דפסחא גם בשאר החגים יש לעשות כן ולחלק לעניים צדקה, וכן בחג הסוכות. והיה אצלי אחד מראשי חב"ד ואמרתי לו, מה הרב מחדש, הרי דברים אלו כתובים בזוה"ק ובדברי האר"י.
הלך מיד אותו אדם וצלצל לאמריקה (וזו הפעם הראשונה שהאדמו"ר שמע את שמי) ואמר שיש רב אחד שמקשה על הרב, שאל האדמו"ר במה הענין, ואמרו לו כך וכך. אמר להם: אני אמרתי שכך מובא באר"י ובזוהר, ודברי רק תזכורת לאנשים שיתנו, ולא שאני מתקן דבר חדש, אלא כמזכיר ומזהיר.
חסד כנגד חסד
עם ישראל במצרים היו גוי מקרב גוי, ולא היו ראויים להיגאל, ואפילו בזמן שבת הגדול, שכבר ראו בעיניהם תשעה נסים, עדיין היו עובדי עבודה זרה. ואומר משה רבנו "משכו וקחו לכם" – ומסביר רש"י (שמות יב, ו'): "ולפי שהיו שטופים בעבודת כוכבים אמר להם משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן של מצוה".
מאתיים ועשר שנים פרעה הכניס בליבם שהוא אלוה, והסיר מהם כל זיק של יהדות. וכתוב "וירעו אותנו המצרים" – עשו אותנו רעים למקום ולבריות, והשכיחו כל מידה טובה שהיתה בנו, וזאת כדי שיוכלו להשתעבד בעם ישראל. וה' עשה עמנו חסד וגאל אותנו, ואמר אם יחכו עוד רגע אחד הם יהיו בנ' שערי טומאה ולא יוכלו להיגאל עד שיעבור ארבע מאות שנה. וע"כ אנו אומרים בהגדה 'עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם מיד'. ואנו צריכים לשלם לקב"ה חסד כנגד החסד שעשה עמנו, ואמנם בפסח אנו דואגים ביתר שאת לצורכי העניים מהטעם הנ"ל, אבל ה"ה גם בשאר חגים.
דף יומי או הלכות פסח?
חז"ל אומרים (פסחים ו' ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח שלושים יום קודם החג".
נשאלת השאלה: הלומד שיעור קבוע בדף היומי, האם יבטלו כדי ללמוד הלכות פסח או לא ?
אומר הרב בעל משנ"ב בשם הירושלמי במקום שיש ציבור צריכים ללמוד הלכות פסח, אבל יחידים ילמדו כרצונם (עיין ביאו"ה סי' תכ"ט ד"ה שואלין).
ועוד כותב המש"ב: "שוב מצאתי בשאלתות שכתב נמי בפשיטות וז"ל ותלתין יומין קמי פסחא דרשינן במילי דפסחא כדתניא שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום". דהיינו, שדורשים בהלכות פסח בכל גווני.
בלשון השו"ע כתוב (סי' תכ"ט סעי' א'): "שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום" (ללא תוספת המילה "ודורשין").
שבת הגדול
אומר הרב בעל כה"ח: טוב לדרוש בשבת שובה ובשבת הגדול, אבל יש לשלב גם כן לימוד הלכות, כדי שהציבור ידעו כיצד לנהוג.
השבת שלפני חג הפסח נקראת 'שבת הגדול' וטעמים רבים נאמרו על כך, ואחד מהם: מכיון שלומדים בשבת זו הרבה תורה, ואדם אינו נקרא גדול אלא"כ עוסק בלימוד תורה (עיין כה"ח סי' תכ"ט ס"ק ג').
מדוע החמירו חכמים כל כך בחמץ
הפוסקים נחלקו מדוע החמירו כל כך בביעור החמץ ובשריפתו, וכן מדוע איסור חמץ בפסח במשהו. יש אומרים מכיון שהתורה אוסרת אפילו ראייה או הימצאות חמץ בפסח ('בל יראה ובל ימצא). ויש אומרים מכיון שאיסור חמץ בכרת ועל כן צריכים לשרוף אותו. ומה שלא מצאנו שבערב כיפור מבערים את כל המאכלים שהרי האוכל ביוה"כ בכרת? הביאור הוא שחז"ל החמירו בחמץ בפסח מאוד שכן לא בדלים ממנו כל השנה, ויש לחשוש שמא יאכל ממנו בלי כוונה (עיין תוס' פסחים דף ב' ע"א ד"ה אור).
בדיקת חמץ חיובה מדאורייתא או מדרבנן ?
המשנה בריש פסחים (ב' ע"א) אומרת: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר".
נחלקו הראשונים האם חיוב בדיקה זו הוא מדאורייתא או מדרבנן:
דעת רש"י: חיובה מדאורייתא, וז"ל: "שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא". התוספות חולקים ואומרים (שם ד"ה סגי): מדאורייתא סגי בביטול, אלא שחכמים החמירו בדבר והצריכו בדיקה, מחשש שמא יבוא לאוכלו בפסח.
ביטול חמץ
הביטול מועיל אם אדם יודע לבטל, אבל לא כל אחד בקי כיצד יש לבטל על פי ההלכה.
הרמב"ם כותב (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה א'): "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם גמר איסורו".
ואח"כ כותב (שם הלכה ב'): "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל".
אך מי יודע לקרא את נוסח הרמב"ם הזה בערב פסח. ואע"פ שאנו נוהגים לומר את הנוסח "כל חמירא" וכו', עכ"ז אין להסתפק רק בביטול, וצריך בדיקה וביעור.
ליהוי הפקר כעפרא דארעא
בשו"ע וברמ"א לא נזכר להוי "הפקר" כעפרא דארעא. מכיון שבהפקר יש דינים רבים.
ועל כן מי שרוצה להזכיר גם "הפקר" – יאמר את הנוסח הרגיל ג' פעמים, ובפעם הרביעית יאמר "ליהוי הפקר כעפרא דארעא" (עיין שו"ע תלד סעי' ב', ולמש"ב ס"ק ח', ולכה"ח שם ס"ק כ"ח, ובא"ח צו אות ז').
הרב חיד"א ע"ה שואל: מהו שכתוב "ליהוי הפקר כעפרא דארעא", מדוע לא מספיק לומר "כעפרא" ?
והדבר יובן ע"פ דברי הגמרא שמספרת, מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע שהפליגו בספינה, ורצו לשחוט עוף, אך אמרו הכיצד נשחט הרי אין עפר לכסות את הדם. לקח ר"ג דינר זהב ושחק אותו, ופיזר חלק ממנו על הספינה, ושחטו את העוף ואח"כ כיסוהו בעפר, מלמעלה ומלמטה. ואומרת הגמרא מכאן תראה כמה חביבא מצוה זו עליהם.
אומר הרב חיד"א: דינר אינו עפר, אלא יסודו מעפר שנאמר "ועפרות זהב לו" (עיין חולין פ"ח ע"ב).
ולכן אם יאמר בנוסח הביטול "כעפרא" סתם – יכול להיות שכוונתו לעפרות זהב, אלא יאמר "כעפרא דארעא" – כעפר הארץ שאין בו חשיבות כלל.
ונפשי כעפר לכל תהיה
אנו אומרים בתפילה ב'אלוקי נצור' "ונפשי כעפר לכל תהיה". אך מי הוא אשר ירצה להיות כעפר ?! אלא אומרים התוס' כמו שעפר אינו כלה כך זרעו של האדם לעולם לא יהא כלה (עיין תוס' ברכות י"ז ע"א ד"ה ונפשי כעפר).
וכתוב "נבזה בעיני נמאס ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד') –אם אחרים טוענים כלפי האדם כל מיני דברים והוא נמאס ונבזה, ושותק ולא עונה להם, אל יאמר אם כך עושים לי, אנהג כן כלפי אנשים אחרים, ואבזה אותם והם צריכים לשתוק. בא דוד המלך ע"ה ואומר אפי' אם מבזים אותך אל תענה, אלא "ואת יראי ה' יכבד".
ועל זה אומר בעל הבא"ח ע"ה: מסופר על רב אחד שיה יושב בפתח ביהכ"נ וכל מי שהיה נכנס היה עומד בפניו בין זקן ובין צעיר. שאלו אותו: או שתקום בפני זקנים או בפני צעירים. ענה להם: אם עובר לפני אדם זקן אני אומר לעצמי כמה מצוות הוא זכה לקיים, ועל כן אני קם בפניו, ואם הוא צעיר אני אומר כמה פחות עונות עשה ממני, ולכן אני קם לפניו.
ועל כן בר"ה אנו תוקעים בשופר שצר ממקום אחד ורחב מהצד השני, וכך יש לראות את פני הדברים לעיתים כך ולעיתים כך (עיין לבא"ח בהקדמה לפרשת ניצבים, שנה א').
זמן בדיקת חמץ
בלילה שלפני ערב פסח בודקים את החמץ, ויש שני דינים בזה:
א] ניקוי הדירה לפני ליל ערב פסח ב] בדיקת הדירה מחמץ בליל ערב פסח, וכלשון הרמב"ם (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה ג'): "ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים, ולבדוק ולהוציא מכל גבולו. וכן מדברי סופרים שבודקים ומשביתים החמץ בלילה מתחילת ליל ארבעה עשר לאור הנר". היינו שתי פעולות ניקוי ובדיקה.
ועל כן נפסקה הלכה בשו"ע (בסי' תלג סעי' יא) : "המכבד חדרו בי"ג בניסן ומכוין לבדוק החמץ ולבערו ונזהר שלא להכניס שם עוד חמץ, אף על פי כן צריך לבדוק בליל י"ד עם ברכה".
ואומר הגאון: כל זה מדין לא פלוג רבנן (שם ס"ק י"ט, כ').
ניקוי החמץ בחורין ובסדקין
מרן כותב (סי' תלא ס"א): "בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין".
בימינו מצויה בעיית חורין וסדקין, אמנם לא בקירות הבית כמו בזמנם, אלא במקומות שיש בהם סדקים צרים, כגון: רצועת הגומי בדלת המקרר, ברווח שבין מדפי ארונות המטבח לקיר, בחיבורים שבין הכיור לאריחי הקרמיקה וכו'. ועל כן, טוב יעשה האדם אם יקח מברשת שיניים נקיה ויניחנה בכיסו, וכשירצה לבדוק מקום מסוים מחמץ, יהיה בהישג ידו כלי טוב לניקוי חורין וסדקין, אבל לא ישתמש בסכין כיון שעלול לגרום לנזק.
וכן, ישים בכיסו נייר דבק בכדי שיוכל לסתום את כל החריצים שיש בהם חשש חמץ, כגון: בין המדפים לדופן הארונות במטבח, וכך יוכל להתכונן מבעוד מועד.
בל יראה ובל ימצא
חמץ שנמצא בבית בשיעור כזית עובר איסור. חמץ בחצי שיעור – אסור מהתורה.
כלי של חמץ – יש לנקותו היטב ואח"כ להניחו בין כל כלי החמץ.
אם חושש שמא יבוא לאכול, אז אפי' על פירור חמץ הנמצא בביתו – עובר איסור מדאורייתא.
כל מקום שיש רגילות להכניס בו חמץ – יש לבודקו, אבל אם אין רגיל להכניס בו חמץ כלל, כגון: נוחיות או ארון קיר שמעל דלת הנוחיות ("בויידם") – אין צריך לבודקו. אבל אם מקום זה משמש כמזווה לאיכסון משקאות וכדו' ובמשך השנה רצה להוציא דבר מה משם באמצע הסעודה, יש חשש שמא החזיק בידו חמץ והניחו שם, ועל כן חייב בליל ערב פסח לבדוק שם.
יצה"ר אומר לאדם תבדוק בנוחיות בין חריץ לחריץ, אבל מי אוכל שם ? חוץ מהערבים ביום הרמאדן שלהם. ואם יש לאדם פועל ערבי, יבדוק בנוחיות.
לעיתים ילדים קטנים לועסים מסטיק, והאבא גוער בהם, והם מדביקים את המסטיק מתחת הכסא או השולחן, ויש להזהר להוציאם משם קודם הפסח, כיון שהמסטיק מכיל קמח וסוכר.
בדיקת הספרים
בזמנם היה להם סידור אחד הכולל את תפילות כל החגים, ובעת הסעודה לומד וקורא מתוך הסידור, והחמץ נופל ונדבק בתוכו, ועל כן הניחוהו בפסח עם כלי החמץ. כיום אמנם יש מחזור לכל חג וחג, וישתמש רק במחזור של פסח, אבל בספרים שיש בהם חשש חמץ צריך לנקותם מבחוץ, ויניחם עם כלי החמץ.
מנהג שלא לאכול סוכר בפסח
יש עדות אצל הספרדים שלא אוכלים סוכר בפסח, ולמרות שהלכה זו כתובה ברמ"א, כיום כולם נוהגים לאכול סוכר. וז"ל הרמ"א (סי' תר"ז סעי' ח'): "וצוקר אסור לאוכל אפי' להשהותו אסור" (ועיין שם כה"ח מס"ק ס"ח עד ס"ק ע"ח, ומש"ב שם ס"ק כ"ט).
הרב רבי אהרון ב"ר שמעון סיפר שהיה במצרים מפעל לייצור סוכר מקני סוכר, והלך לבדוק את המקום כדי להכשירו לפסח, וראה שהפועלים הגויים טובלים את פיתם ביערת הדבש (בסוכר) שמבשלים אותו, ואסרתי לקנות מהם סוכר לפסח. אבל כיום מקפידים על זה, ואם יש הכשר זה בסדר.
אם אביו ואימו נהגו שלא לאכול סוכר בפסח כן ינהג גם הבן, ולא יעשה קולות בדבר. ואם קשה לו או לב"ב, יעשה שאלת חכם.
נוהגים לשים סוכר בתה או בקפה, ובזמנם הסוכר היה עשוי כקוביה ולא בתפזורת כמו בימינו, והיו מברכים שהכל על הסוכר ופוטרים את המשקה.
בספר 'מלאכת שלמה עדני' שואל: מה הדין אם רוצה לאכול תמרים עם תה ? ועונה: יברך על התמרים 'שהכל נהיה בדברו' כיון שהם טפלים לתה. ואח"כ כתב: מי שרוצה להחמיר על עצמו יקח חצי תמרה ויברך בורא פרי העץ.
לענין הברכה על הסוכר, אומר הרמב"ם: יש מי שאומר יברך עליו בורא פרי העץ (כיון שעשוי מקנים), ויש מי שאומר בורא פרי האדמה, ונהגו לברך עליו שהכל (פ"ח מהלכות ברכות הלכה ה').
מהלכות ברכות
בעל הבא"ח ע"ה אומר: אם מונחים לפניו תפוח עץ, בוטנים וסוכר – בד"כ סדר הקדימה בברכות הוא: עץ אדמה, שהכל. אבל כאן יקדים לברך 'שהכל', כיון שאם יברך 'העץ' פטר את הסוכר, ואם יברך 'אדמה' ג"כ פטרו, ומדוע שיברך עוד ברכה. כי מה שמברכים על הסוכר 'שהכל' הוא מתוך ספק, ואם עשוי מקני סוכר דינו עץ, ואם עשוי מסלק סוכר דינו אדמה.
אבל כאמור אנו פוסקים ברמב"ם ושו"ע שברכתו 'שהכל'.
טעה ובירך על פרי עץ 'בורא פרי האדמה' – יצא ידי חובה. ואם היו מונחים לפניו בוטנים – צריך לברך עליהם 'בורא פרי האדמה', ולא מועילה ברכת האדמה שבירך על התפוח, כיון שכוונתו מתחילה בברכה זו לברך על תפוח העץ אלא שטעה.
אבל אם טעה ובירך על פרי אדמה 'בורא פרי העץ' – לא יצא ידי חובה.
מסופר על עגלון אחד שבא לרב ואמר לו: כבוד הרב, עכשיו קראתי את כל ספר תהלים, ואני הולך להתפלל שחרית האם אני צריך לומר שוב פסוקי דזמרה ? ענה לו הרב: כן, אך העגלון לא הבין. והנה הגיע אחד האנשים וביקש מהרב לענות לעגלון, ואמר לו: אתה העגלון מעביר בעגלתך זפת מקום למקום, ואתה בכל יום משמן את גלגלי העגלה בזפת, לשם מה ? הרי היא מלאה זפת ? כך גם קריאת התהלים זה ענין אחד, והתפילה היא ענין אחר.
מסופר על הגר"א שבא אליו עגלון ואמר לו: אני כהן האם מותר לי לקחת גרושה? ענה לו: כן. תמהו כל השומעים ואמרו: הכיצד ? אמר להם הגר"א: אותו אדם הוא עגלון לפי השוט שבידו, והוא שאל אותי אם מותר לו לקחת בעגלה אשה גרושה.
הנ"מ היא, אדם שבא לשאול רב שאלה, צריך הרב לחוקרו היטב כדי לרדת לעומקם של דברים.
לא להשאיר ילדים קטנים לבד
אומר הרב בא"ח: ילד קטן שהולך לנוחיות בחוץ (כמו בזמנם) ופוחד, מותר לאבא להחזיק בידו כדי שלא יפחד.
וידוע שפחד של ילד מסוכן יותר מאשר פחד של גדול. ועל כן, אם ההורים השאירו את הילד לבד בבית והוא התעורר ונבהל מעצם היותו לבד והחל בוכה, מותר לשכנים לשבור את הדלת ולחלל שבת בשביל זה, כי הפחד יכול להביא עליו כל מיני נזקים. ומה שנוהגים כל מיני אנשים שהולכים לאירוע ומשאירים את הילדים לבד, לא טוב לעשות כן, אלא צריכים להשאיר בבית שומר או שומרת.
ביטול על ידי שליח
יש מי שאומר שהעושה שליח לבדוק את חמצו ולבטלו, יאמר השליח 'כל חמירא דאיכא ברשות פלוני'. אבל דעת הט"ז: מילי לא נמסרא לשליח, אבל נהגו להקנות לשליח את החמץ, ולכן אומר 'דאיכא ברשותי', ואם נתכוון שלא לזכות בו, אינו יכול לבטלו.
והנ"מ היא: אם מינה את חבירו לבדוק את חמצו ולבטלו והשליח לא עשה כן – בעל החמץ פטור שכן הוא זיכה והקנה את החמץ לאותו שליח. אבל מהדין השליח צריך לעשות את שליחותו, ואם לא עשה כן, חייב בעל החמץ לבטל את חמצו (עיין מש"ב סי' תלד ס"ק ט"ז, י"ז, וכה"ח ס"ק מ"א עד ס"ק נ"ד).
ישנם כמה סוגי קניינים: הגבהה, מסירה, מעות, שטר. ועל כן כתוב בבא"ח שלא כל אחד יכול לעשות מכירה לגוי אלא רק מי שבקי בהלכה היטב. וכיום נוהגים לתת הרשאה – יפוי כח, לרב שהוא ימכור את החמץ לגוי.
דרך התינוקות לפרר
כתוב אצל יוסף הצדיק שנתן לאחיו "לחם לפי הטף" (בראשית מז, יב). ומדוע לא נתן להם לחם לפי הגדולים ? אלא כיון שהטף דרכו לפורר ואם יתן לו פרוסה גדולה יאכל רק חצי, ואת השאר יפורר.
וכן מובא בשו"ע: שדרך התינוקות לפורר (סי' תלח סעי' א').
וכותב הרב בא"ח: אחרי בדיקת חמץ יזהר שלא יכנסו התינוקות לחדר הבדוק מפני שדרכם לפורר.
הנוסע מביתו מתי ימכור חמץ ?
הרב 'חיי אדם' והרב 'בנין עולם' אומרים: אם מכר את חמצו בי"ג לא יצא ידי חובת בדיקת חמץ בליל פסח.
ועל כן, הנוסע מביתו לבית מלון בארץ ישראל לפני ליל י"ד וחוזר אחרי יו"ט ראשון לביתו, יעשה בדיקה בליל י"ג בלי ברכה. ואם אוכל חמץ בחדר המלון ביום י"ג, יבדוק בליל י"ד עם ברכה.
ההפסד הגדול של היוצאים לחו"ל בפסח
ישנם המחפשים הקלות בעניין הפסח ומחפשים לחגוג את ליל הסדר בארצות הנכר. צריכים אותם יוצאים לקחת בחשבון את ההפסד העצום והצער שיצטערו לאחר מעשה באם יבוא מלך המשיח, שיהיו רחוקים ולא יוכלו לבוא להקריב קרבן פסח עם כל עם ישראל, ואנו מאמינים בני מאמינים שפתאום יבא. ובכלל זה עלבון לאר"י שעוזבים אותה להנפש בחו"ל, וכי אין מקום בארץ ? הרי הארץ היא נשתבחה, ארץ הרים וגבעות מישור ועמקים, יש בה אויר קריר בקיץ למשל במקומות הגבוהים, ויש בה מקומות חמים לימי החורף כמו טבריה.
דירה שכורה – הכל נאמנים על ביעור חמץ
הרמב"ם כותב (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הלכה י"ז): "המשכיר בית סתם בארבעה עשר הרי זה בחזקת בדוק ואינו צריך לבדוק. ואם הוחזק זה המשכיר שלא בדק ואמרו אשה או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנין שהכל נאמנים על ביעור חמץ והכל כשרין לבדיקה ואפילו נשים ועבדים וקטנים והוא שיהיה קטן שיש בו דעת לבדוק".
וב"ה הנשים שלנו זריזות ומנקות כראוי ומחמירות יותר מהבעלים ובודאי שיש לסמוך עליהם.
ארונות מטבח שמשמשים לאיכסון מוצרי חמץ כגון קמח או עוגיות ואומרת האשה שנקתה היטב, והחליפה ניירות חדשים – אין צורך לבדוק שם והיא נאמנת, כמו בשאר דינים. וטוב לאשה לרשום על פתק "כשר לפסח" ולהדביקו על דלת הארון.
וכתוב אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שמתוך כך יכולים לצאת קלקולים גדולים (עיין גיטין ו' ע"ב – ז' ע"א). היה מעשה שבעל אחד בא הביתה וראה את העוף הצלוי שחסרה לו רגל וצעק: איפה הרגל? האשה מרוב פחד הלכה וחתכה רגל של תרנגולת אחרת שלא מוכשרת והכניסה לסיר, ואכל ממנה.
במקום אורה – יש שמחה
הרב פלאג'י כותב באריכות (בהקדמה לספרו מל"ח): "דעת למקרא שרווחא מילתא שאם אדם תומך ועוזר לאחרים יש לו זכות לבקש מהקב"ה שיתמוך ויסייע לו בעבור זה". והוסיף: "ויש ימים שאדם עושה בהם קידוש ומנורות דולקות כמו מדורת אש בראשי ההרים, עד שמאיר כל הגולה כולה במדורת אש וכך מאיר בביתו שיהא לו אור שמח ולא חושך, שהאור מביא שמחה בלב, ואדם שבע יותר כשאוכל באור. עיין בתשובות הרא"ש מה שכתוב במה מדליקין שנרות ביו"ט זה חשוב.
וכתוב באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפרנסייא במקום של אורה יש שמחה שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה.
שני ימים טובים לבני חו"ל
השנה, יש לתושבי חו"ל שני ימים טובים והם צריכים לעשות עירוב תבשילין ביום רביעי י"ד ניסן. וביום חמישי, אינם יכולים להדליק נרות מוקדם לפני השקיעה, כיון שאין יו"ט ראשון מכין ליו"ט שני (עיין בא"ח במדבר ב').
הרב בא"ח בספרו 'רב ברכות' (סי' ב') כתב: כל השנה כולה צריך להזהר ולדעת היכן הניח את החמץ, ובעיקר ל' יום קודם הפסח ללמוד הלכות פסח. ולשמור ולהזהר בענין החמץ שלא יהא מפוזר.
ומובא בשם האר"י הקדוש זיע"א: הנזהר מכלשהוא חמץ בפסח, מובטח לו שלא יחטא כל השנה כולה (עיין שו"ע תמז סעי' א', ושם כה"ח ס"ק ב').
לימוד הלכות קרבן פסח
למעשה, צריך האדם ללמוד גם הלכות קרבן פסח כדי שאם נזכה ויבוא המשיח פתאום נהיה מוכנים מבחינת ההלכה, כיצד להסתדר עם קרבן פסל ראשו על כרעיו ועל קרבו, ומה אנו יכולים להניח בתוך הקרבן למשל את הכבד, או מחוץ לו וכו'. וכיצד נעשה עם החלב, ועם גיד הנשה ושומנו, ומה יעשה עם הסחוס (עיין לרמב"ם פ"י מהלכות קרבן פסח, ושם בהשגות הראב"ד).
ונראה, שאע"פ שנלמד את כל ההלכות לא נספיק להבינם כדבעי. אבל כתב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים (פי"ב הלכה ה') על זמן המשיח, וז"ל: "ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות שהטובה תהא מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר, ולא יהיה עסק על העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", עכ"ל.
ויהי רצון שיהא בעגלא ובזמן קריב, ונזכה לראות בביאת הגואל ובבנין אריאל, ונאכל שם מן הזבחים והפסחים, אכי"ר.
