דיני ברכות ושאלת גשמים

תקציר

• דין זה של הקדמת מאכל הבהמה לאדם שייך בבהמה חיה ועוף,דגים באקווריום אעפ"י שאינם לאכילה וכדומה ואין נפ"מ בין טמא לטהור ובכלב וחתול יש אומרים שאין חיוב להקדימם ולמדקדק נכון להקדימם ג"כ אעפ"י שאוכלים גם מן ההפקר. ולגבי דין השקיית החיות אם אמר 'תנו מים לחיות', או לבהמות האם חשיב הפסק? בספר חסידים כתב שבשתיה אדם קודם. כמו שלומדים מרבקה שאמרה לאליעזר "שתה וגם לגמליך אשקה" – משמע אדם קודם. ולפי זה אמר "השקה לחיות" הוי הפסק. ויש – אומרים שאין הלכה כן וגם בשתיה בהמה קודמת כיון שאליעזר חיפש נערה שתחדש חידוש הלכתי אבל מי אמר שפוסקים כמוה? וכיוון שמידי ספק לא יצאנו בדיעבד לא הוי הפסק. ודעת הבא"ח שמספק טוב "שיהרהר הברכה בלבו" .

• בדורות הקודמים היו קונים בהמות מישמעאלים ועושים איתם תנאי שאם הבהמה טריפה הם יקבלו אותה. אבל הישמעאלים הציגו תנאי משלהם שהשוחט יאמר קודם השחיטה "אלה אכבר" כי בלא זה לדידם השחיטה פסולה. ודנים הפוסקים בזה אם מותר להגיד או אסור. הפרי תואר כותב להשתדל בכל עוז לבטל המנהג ואם א"א כתב הפרי חדש שישחטו קודם תרנגול ויברכו עליו ואח"כ יאמרו דבר זה וישחטו הבהמות. ואם גם זה אי אפשר כיון שהישראל מכוון שהשחיטה לשם ה' שהוא אל כביר לא הוי הפסק. דעת בעל פאת השולחן שמכיון שאומר רק שתי מילים ולא שלוש א"כ ממילא לא הוי הפסק וזה דלא כדעת מרן בשו"ע הנ"ל ולמעשה קשה לסמוך על פאת השולחן בזה ורק מצטרף להקל בכגון דא.

• הפסק בקריאת התורה מנהג האשכנזים לקרא בחג השבועות "אקדמות" ופעם היה המנהג לאמרן לאחר שהעולה בירך וקרא פסוק אחד ולכאורה יש כאן הפסק. שאלה זו נשאלה לרבני טורקיה ומשכו ידיהם מהוראה כיוון שהם אינם נוהגים כן. ולמעשה הסכימו הפוסקים שקודם שיברך הכהן יאמרו האקדמות ואח"כ יברך ויקרא הכל וכן פסק במשנה ברורה שכתב: "חס ושלום להפסיק בו תוך קריאת התורה אין זה צריך לפנים. ולא ילפינן ממקלקלתא.." ועיין שם שמאריך בכאב גדול על הפסקות אלו בכל מיני פיוטים וקרובות.

• ברך עלינו – שאלת הגשמים מתחילים מז' בחשון ואם אדם אמר ברך עלינו ושאל בגשמים בתקופה זו שבין שמיני עצרת לז' חשון לא יחזור הואיל ומעקרא זה זמן שאלת גשמים ומה שאין אנו שואלים זה משום עולי רגלים אחרונים .כתב שו"ע היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה"ה לר"ח ופורים וחנוכה. בשבת זו שביום ראשון ראש חודש חייב לאמר כבר בלילה יעלה ויבוא ואדם שמאריך בסעודה שלישית נמצא בספק מצד אחד מדין הנ"ל שאזלינן בתר בתחלת הסעודה צריך לאמר רצה ומצא שני כבר לילה וצריך לומר יעלה ויבוא.

שיעור מלא

הפסק בברכות, משיב הרוח

בראשית

השבת אנו מתחילים בראשית ברא אלוקים בסימנא טבא מיד לאחר סיומה של תורה "לעיני כל ישראל".

אומרים המפרשים העובר עבירה בסתר עונשו חמור ובגלוי עוד יותר חמור. בגנב וגזלן אנו פוסקים שגנב משלם כפל משום שכביכול גונב דעת עליון במעשה שבסתר ואילו גזלן משלם רק את הקרן. ולעומת זאת אומרת הגמרא, שאדם שאינו גובר על יצרו ילבש שחורים וילך למקום שלא מכירים אותו ויעבור בסתר וכ"כ למה כדי למנוע חילול ה'. א"כ עבירה בגלוי חמורה יותר.

המשנה במסכת ר"ה כ"ב, א' וסנהדרין כ"ד, ב' מלמדת שמשחק בקוביה פסול לעדות משום שהם כגזלנים. כיוון שמרוויח כספו של חברו הרי הוא גוזלו ועושקו ומביא קלקולים רבים ופירוק משפחות וסכסוכים ר"ל! וכדברי חז"ל שם ורמב"ם הלכות עדות פ"י ה"ב "אינם עסוקים בישובו של עולם" ואדרבא הם הורסים, את עצמם, משפחתם ומרבים מעשי פשע ורשע. ובימינו במדינת ישראל באים ופותחים מרכז למשחקי קוביה "קזינו" ומסתכמים ע"כ שיש כבר באילת קזינו וכעת רוצים להרבות עוד בתים כאלו! ועוד בגושפנקא ממלכית. אני קורא להם "חדלו הרע".

בא הקב"ה ומעורר אותם לחשוב מחשבות ויחזרו ממעשיהם ומרעיד האדמה באילת אמנם בלי כל נזק ופגע, ב"ה! כדי לנערם ולשנות את מחשבתם. שלא ירעו בפרהסיה ובקולי קולות "לעיני כל ישראל" הוא סיומה של התורה!המפסיק בדיבור בין הברכה לאכילה

הגמרא בברכות מ, א אומרת: "אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך, הבא מלח הבא ליפתן צריך לברך".

היינו אם בירך המוציא ודיבר קודם שטעם אם דיבר בצרכי הטעימה אינו הפסק ולכן לא חוזר לברך.

מה פירוש: "טול ברוך"? הרי"ף משנה הגירסא וכותב "טול כרוך" היינו כרוך הפת לאכילה כמו בליל הסדר בכורך אבל רש"י פירש – "טול מפרוסת הברכה". אבל לשיטת רב אמר "הבא מלח" "הבא ליפתן" כיוון שלא קשור לפרוסת המוציא ממש זה נקרא הפסק וחייב לחזור ולברך שוב.

ממשיכה הגמרא שם: "ור' יוחנן אמר: אפילו הביאו מלח הביאו ליפתן נמי אין צריך לברך. אבל גביל לתורי גביל לתורי צריך לברך".

היינו לדעת ר' יוחנן מלח וליפתן הוא צורך גמור, ויש מפרשים עיין תוספות שזה דווקא בלחם שלהם שהיה טפל וחייבים מלח וליפתן כדי לאכלו וע"כ אין זו הפסקה. אבל בלחם שלנו שהוא חשוב אין צריך מלח וליפתן וע"כ חשוב הפסקה, מסקנת הבית יוסף מדברי התוספות ויש מפרשים שמלח הוא נחוץ לסעודה הן עפ"י הפשט שהמלח הוא מגן מהמקטרגים שהאדם ממתין על השולחן ולא עושה דבר – "ברית מלח עולם" שמתעסק בו ומצילו. והן ע"פ הסוד שהשולחן דומה למזבח והאכילה כקרבן וכתיב "על כל קרבנך תקריב מלח" ועיין בא"ח פר' אמור אות י' ואפילו בזמן הזה לא הוי הפסק, וכן הלכה.

דעה שלישית מובאת בגמרא שם: "ורב ששת אמר – אפילו גביל לתורי נמי א"צ לברך. דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר – ואכלת ושבעת".

ועל כל פנים מלשון "אינו צריך לברך" לומד הכלבו והביאו הרמ"א שדין זה הוא רק בדיעבד "ומכל מקום לכתחילה לא יפסיק כלל" רמ"א קס"ז, ו'.

דין גביל לתורי

כתב הט"ז שהאיסור להקדים מאכלו למאכל בהמתו הוא רק בכדי שבעה שכתוב "ואכלת ושבעת" אבל בטעימה בעלמא מותר.

אבל הברכי יוסף הקשה עפ"י גירסת הרי"ף והרא"ש – "אסור שיטעום" משמע אפילו טעימה אסורה.

ואם נזכר בין הברכה לטעימה שלא האכיל לבהמתיו, האם יאמר גביל לתורי או קודם יטעם? אומר הבא"ח פרשת אמור אות י"ג תאכל קודם ואח"כ תתן לבהמות, ולפי השד"ח כללים ה' שמסתפק אם הוא דין דאורייתא לא יטעם עד שיורה להאכיל לבהמות ואם הוא דרבנן יטעם אבל למעשה פוסקים כבא"ח וע"ע בכה"ח קס"ז נ"ה הראיה מהבדלה ע"ש.

* דין זה של הקדמת מאכל הבהמה לאדם שייך בבהמה חיה ועוף, דגים באקווריום אעפ"י שאינם לאכילה וכדומה ואין נפ"מ בין טמא לטהור כה"ח שם ס"ק נ' ובכלב וחתול יש אומרים שאין חיוב להקדימם ולמדקדק נכון להקדימם ג"כ אעפ"י שאוכלים גם מן ההפקר כה"ח שם ס"ק גן.

דין השקיית החיות אם אמר 'תנו מים לחיות', או לבהמות האם חשיב הפסק? בספר חסידים כתב שבשתיה אדם קודם. כמו שלומדים מרבקה שאמרה לאליעזר – "שתה וגם לגמליך אשקה" משמע אדם קודם. ולפי זה אמר "השקה לחיות" – הוי הפסק. ויש אומרים שאין הלכה כן וגם בשתיה בהמה קודמת כיון שאליעזר חיפש נערה שתחדש חידוש הלכתי אבל מי אמר שפוסקים כמוה? וכיוון שמידי ספק לא יצאנו בדיעבד לא הוי הפסק. וע"ע בכה"ח שם ס"ק נ' ועיין בברכ"י שם. ועיין לבא"ח שם אות ט"ו שמספק טוב "שיהרהר הברכה בלבו".

עוד בדיני הפסק

שואלים המפרשים: מי שנדר שלא יטעם דבר קודם שיאמר מזמור תהלים אחד או פרק משניות וכדומה ושכח ובירך המוציא וקודם שטעם זכר את נדרו האם יפסיק ללמוד או לא?

יש אומרים שכיון שנדר זה קשור לסעודה לא הוי הפסק ולכן ילמוד קודם ואח"כ יטעם ויש חולקים ואומרים שבכל אופן יטעם קודם ואח"כ ילמד פתח הדביר ע' בכה"ח שם ס"ק ה"ן והרב כה"ח עשה פשרה ואמר שתלוי בדעת הנודר. אם התכוון בנדרו כדי שתמיד יאמר מזמור בסעודה – הוי צורך הסעודה ואינו הפסק אבל אם הכוונה היתה לזרז עצמו בלימוד ולמנוע בטלה – אז אינו שייך לסעודה ויאמר מיד אחר הברכה בשכמל"ו וילמד לברך שנית ויאכל.

* המשנה בברכות ל"ד, א' אומרת לגבי ברכת כהנים: "העובר לפני התיבה לא יענה אחר הכהנים אמן מפני הטירוף". היינו שלא יטעה בתפילתו. ומקשים התוספות "תימה תיפוק ליה דמפסיק תפילה אם עונה אמן" מדוע צריך הטעם של טירוף? תאמר שיש כאן הפסק! ומתרצים ויש לומר מאחר שלא אמר האי טעמא, שמע מיניה דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפילה הוא. אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקוראם. דחשיב הפסקה לתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם. וכו' אבל בשו"ע לא פסק כן וכתב קכח, י' "אם הם שניים קורא להם הש"צ כהנים". והטעם משום שכתוב "אמור להם".

בדין ברכות התפילין

נחלקו מרן ומור"ם מה מברכים. לדעת מרן מברך ברכת "להניח תפילין" על שתיהן ולדעת מור"ם מברך על של ראש "על מצות תפילין" סי' כ"ה, ה' ובסעיף ט' נפסק – "אסור להשיח בין תפילין של יד לתפילה של ראש" ונחלקו מרן ומור"ם מה מברך אם הפסיק. ע"ש ובסעיף יו"ד פסק השו"ע: "אם שח לצורך תפילין אינו חוזר ומברך. ואם שמע קדיש וקדושה בין תפילה של יד לתפילה של ראש לא יפסיק לענות עמהם אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים".

ואם ענה על קדיש וקדושה – נחלקו הרא"ש והמרדכי. לדעת הרא"ש הוי הפסק וצריך לחזור ולברך. וכן פסק מג"א שם המשנה ברורה. ולדעת המרדכי עניית אמן יהא שמיה רבא אינו חשוב הפסק ואינו חוזר ומברך. ופסק הרב כה"ח שם שלכתחילה לא יענה אך אם ענה אינו חוזר לברך, ונפ"מ מדין זה אם שמע בין תפילה של יד לשל ראש את חברו מברך על התפילין יש מי שאומר שמותר לענות אמן כיוון שרק מתכוון שהוא אמת שהקב"ה ציונו להניח תפילין וע"כ לא הוי הפסק.

ולהלכה לא יענה ואם ענה לא הוי הספק. ולפוסקים כמש"ב הוי הפסק ועיין לעוי"ח וירא אות ה' שבדיעבד לא הוי הפסק.

הפסק יותר מכדי דיבור

כתוב בשו"ע קס"ז, ו' "יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח צריך לחזור ולברך אלא אם כן היתה השיחה בדברים מענין שמברכין עליו ובמקום אחר סי' ר"ו סע' ג' כתוב: "כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה. הגה – יותר מכדי דיבור וכו'".

האם שיעור זה של תוך כדי דיבור מדבר בשותק זמן זה או רק בשח שלא מענין הברכה? בבית יוסף בסימן ק"מ מובא דעת האבודרהם ששתיקה אינה הפסק כלל אפילו בזמן מרובה, ושם חולק על שיבולי הלקט שהוא מקור הדין של הרמ"א ומכאן משמע שמה שכתב הרמ"א שלא יפסיק יותר מכדי דיבור הוא גם בשתיקה אבל בדיבור אפילו מילה אחת הוי הפסק. ובהלכות שחיטה יו"ד י"ט, ד' נפסק: "צריך להיזהר מלדבר בין ברכה לשחיטה בדבר שאינו מצרכי השחיטה ואם דיבר – צריך לברך פעם אחרת".

ובתבואות שור שם כתב שאפילו דיבר מילה אחת הוי הפסק ולא בשלוש מילים כשיעור תוך כדי דיבור. והביאו הזבחי צדק וכתב ע"כ "וכן אנו נוהגים".

א"כ יוצא ששתיקה בשיעור ג' מילים הוי הפסק ודיבור אפילו מילה אחת הוי הפסק. ונ"מ היא ששתיקה יותר מכדי דיבור זה לא טוב אבל אם שתק זמן מה אינו חוזר ומברך ואילו בדיבור אפילו מילה אחת שלא מענין הברכה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך.

ונשאלת השאלה איך אפשר להסתדר עם כך וכמה וכמה קשיים נוצרים מכך!

לדוגמא: בקידוש של שבת נפסק רע"א, ט"ו שאם קידש והפסיק בדיבור קודם שטעם צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן ולא ברכת קידוש היום. נמצא שלכתחילה צריך לשתות תוך כדי דיבור ורק בדיעבד אם שתה אח"כ מועיל. בדרך כלל עד שהוא עצמו נוטל הכוס ומקרבו לפיו ושותה – מצוי שעובר שיעור זה. ועוד אם יושב עם מספר רב של מסובים בשולחנו כולם עוברים על זמן זה אפילו אם שותקים. ואם היה מניח לפני כולם כוס עם רביעית יין והיו שותים מיד – ניחא אבל אין נוהגים כן. וכל שכן לאלה שמוזגים מכוס של קידוש לכוסיות קטנות שעובר זמן זה.

הבא"ח בלק ג' מביא דין כמעט מחודש וז"ל: "צריך להיזהר שלא יפסיק בין ברכה לאכילה או שתיה יותר מכדי דיבור דהיינו כדי אמירת "שלום עליך רבי" שהוא שלוש תיבות רמז לדבר "בשער לא יפתח פיו" בשע"ר – ר"ת בשיעור שלום עליך רבי. מיהו בבציעה של המוציא כשאוכל עם אחרים התירו לבצוע פרוסה גדולה כדי ליתן ממנה למסובין ואעפ"י שע"י בצעו פרוסה גדולה שוהה יותר מכדי דיבור הותר לו זה משום מצוה ועכ"פ יזהר לאכול מאותה פרוסה קודם שיתן ממנה למסובין…"

יוצא מדבריו שני תנאים שפותרים את הבעיה: א יאכל בעצמו לפני המסובין ואז כיון שהיתה אכילה סמוך לברכה תו לא הוי הפסק ב בצורך מצוה לא אמרינן הפסק בשהיה מעין זו ובפרט שזה כאילו המשך האכילה חלוקת היין או הפרוסה.

הפסק בין ברכה לשחיטה

בדורות הקודמים היו קונים בהמות מישמעאלים ועושים איתם תנאי שאם הבהמה טריפה הם יקבלו אותה. אבל הישמעאלים הציגו תנאי משלהם שהשוחט יאמר קודם השחיטה "אלה אכבר" כי בלא זה לדידם השחיטה פסולה.

ודנים הפוסקים בזה אם מותר להגיד או אסור. הפרי תואר כותב להשתדל בכל עוז לבטל המנהג ואם א"א כתב הפרי חדש שישחטו קודם תרנגול ויברכו עליו ואח"כ יאמרו דבר זה וישחטו הבהמות. ואם גם זה א"א כיון שהישראל מכוון שהשחיטה לשם ה' שהוא אל כביר לא הוי הפסק עיין בזבח"צ סי' י"ט ושם בכה"ח.

בא בעל פאת השולחן סימן ב' בית ישראל ס"ק ל"ח ואומר שמכיון שאומר רק שתי מילים ולא שלוש א"כ ממילא לא הוי הפסק וזה דלא כדעת מרן בשו"ע הנ"ל ולמעשה קשה לסמוך על פאת השולחן בזה ורק מצטרף להקל בכגון דא.

הפסק בקריאת התורה

מנהג האשכנזים לקרא בחג השבועות "אקדמות" ופעם היה המנהג לאמרן לאחר שהעולה בירך וקרא פסוק אחד ולכאורה יש כאן הפסק. שאלה זו נשאלה לרבני טורקיה ומשכו ידיהם מהוראה כיוון שהם אינם נוהגים כן. ולמעשה הסכימו הפוסקים שקודם שיברך הכהן יאמרו האקדמות ואח"כ יברך ויקרא הכל וכן פסק במשנה ברורה תצ"ד ס"ק ד' ובשער הציון שם ס"ק ב' ציין לסידור ר"י עמדין שכתב: "חס ושלום להפסיק בו תוך קריאת התורה אין זה צריך לפנים. ולא ילפינן ממקלקלתא.." ועיין שם שמאריך בכאב גדול על הפסקות אלו בכל מיני פיוטים וקרובות.

בסימנא טבא

מנהג הספרדים בשמחת תורה וכן בשבת "בראשית" קודם קריאת פרשת בראשית לומר "בסימנא טבא" והיינו אחר שהעולה בירך אומר בסימנא טבא וקורא. ונשאל הבא"ח בר"פ ג' מ"ב אי לא הוי הפסק בין הברכה לקריאה. והשיב שודאי לא טוב לנהוג כן לכתחילה אלא שרואה שפשט מאד המנהג נראה צריך להליץ בעדו ואמר אולי משום טעמו של בעל פאת השולחן שכל שאין הוא ג' מילים לא הוי הפסק אבל זה ודאי לא עושים לכתחילה וע"כ הוסיף טעם שכיון שאדם מקפיד שיאמר בסימן טוב וחושב שבזכות זה יהיה לו סימן טוב לכל השנה נחשב דבר זה אצלו לצורך ומקום צורך נחשב כדיעבד ויש מי שהקשה על ר"פ שכאילו נעלם ממנו הסברות שבהפסק בדיבור אפילו מילה אחת הוי הפסק. ואני אומר שנעלם מהמקשה מה שכתב הר"פ שם עיין שם. הביא את הפוסקים הסוברים שאפילו מילה אחת הוי הפסק.

ולמעשה כתב שם וצרף את סברת בעל פאת השולחן וכן שזה לצורך מצוה ויש מקפידים אם לא אומרים בסימנא טבא. ואפשר שזה מענין קריאת פרשת בראשית שיהא סימן טוב לכל השנה, עי"ש..

ואומנם לא נחה דעתו ושלח לשאול את הרה"ג ר' אליהו מני והשיבו שאכן גם בירושלים וחברון לא נהגו כבכל התפוצות ובמדרש חסידים בית אל נוהגים שהסומך לחזן אומרים בסימנא טבא ולא העולה וגם לא החזן אם הוא בעל קורא.

סוף דבר טוב שהעולה יאמר לסומך או לאדם אחר שיהא שליחו לומר בסימנא טבא ואז ממילא אין מקום לקפידא ויהיה לו סימן טוב אבל אם בכל זאת מקפיד בדיעבד יוכל לומר בסימנא טבא אף אחרי הברכה ולא הוי הפסק מטעמים הנ"ל.

הפסק בברכת הברית

כתב השד"ח כללים מערכת ה' אות י' בדין הברכות שאחר ברית מילה שיש נוהגים אחר ברכת "כורת הברית" לבקש רחמים על הילד "קיים את הילד הזה לאביו ולאמו וכו'" אם מותר לומר כן קודם שטעם מהיין שבירך עליו קודם. וכתב שאעפ"י שלמקילין יש על מי לסמוך מכל מקום הוא נוהג לטעום מהיין קודם הבקשה כדי לא להיכנס לספק הפסק וע"ש שדן עוד במנהג לתת היין לתינוק אחר כורת הברית ואז לא הוי הפסק.

הפסק בסימני הסדר

בראש השנה נוהגים לומר בקשות על הסימנים ויש לעשות כך לברך על המאכל ולטעום ממנו ואח"כ יאמר היהי רצון כדי שלא יהיה הפסק בין אכילה לברכה.

דין אמירת משיב הרוח או מוריד הטל

הגמ' בתענית ג: תנא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר ואם בא להזכיר מזכיר וכתבו תד"ה בטל ולכן אין קפידה לומר מוריד הטל בימות החמה רק שלא יאמר משיב הרוח.

בשו"ע ס' קי"ד סעיף ג' אם אמר משיב הרוח או לא אין מחזירין אותו. וכן בטל אם הזכירו בימות הגשמים או לא הזכירו בימות החמה אין מחזירין אותו וכ' הרמ"א ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים והטעם משום שטל לא נעצר לעולם ומקשה המג"א בס"ק ח' מדוע מבקשים ותן טל ומטר לברכה ותירץ בהזכרה ובשבח בלבד אה"נ אם לא אמרו אינו מעכב אבל בבקשה אנו מבקשים שהטל יהיה לברכה ולא יהיה לרעה וזה צריך לבקש.

ובא"י נהגו גם האשכנזים כמו מרן שאומרים בקיץ מוריד הטל וכ"כ במנהגי ארץ ישראל עמ' י"ט.

מי שטעה ולא אמר משיב הרוח ומוריד הגשם

כתב מרן שם בסעי' ה' בימות הגשמים אך אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו והני מילי שלא הזכיר טל אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו.

דעת מרן כדעת הרי"ף.

והר"ן כתב שכיון שאין חיוב להזכיר מוריד הטל כיצד יתכן שאם יאמר מוריד הטל פוטר אותו ממה שהיה צריך לאמר מוריד הגשם ולכן פסק שבימות הגשמים אם אמר מוריד הטל מחזירים אותו.

ואולם הטעם של רוחות כיון דאינם נעצרים לגמרי.

באם הזכיר כדי שיתוספו בזמן הראוי להם מזכיר ויזכר לטוב.

וצ"ל שכיון שבגבורות אין אנו שואלים אלא מזכירים לשבח בדיעבד אם שבחו בטל אע"פ שאינו נעצר ואינו צריך להתפלל עליו עכ"פ נהי דלכתחילה צריך לשבחו שהוא מוריד הגשם שהוא דבר הנעצר וצריך להתפלל עליו מ"מ בדיעבד אם שבחו בטל אע"פ שאינו נעצר אין צריך להתפלל עליו מאחר ושיבח מיהא בדבר שהוא צורך העולם ולפעמים הוא בא לברכה וע"כ אין מחזרין אותו עיין לקושית הב"י שם והסברו.

הלכה למעשה אם נזכר שטעה ולא אמר משיב הרוח ואמר מוריד הטל אם אמר בא"י אפי' שלא אמר מחיה המתים אין מחזירים אותו אבל אם נזכר לפני שם ה' חוזר ואומר משיב הרוח וכו' ועדיף שיחזור מאתה גיבור. אבל אם לא אמר מוריד הטל ולא משיב הרוח אם נזכר קודם שאמר בא"י יחזור ויאמר משיב הרוח וכו'. ואם אמר בא"י יאמר למדני חוקיך ויחזור ואם סיים מחיה המתים יאמר במקום משיב הרוח ומוריד הגשם ואם התחיל אתה קדוש חוזר לראש התפילה.

ברך עלינו

שאלת הגשמים מתחילים מז' בחשון ואם אדם אמר ברך עלינו ושאל בגשמים בתקופה זו שבין שמיני עצרת לז' חשון לא יחזור הואיל ומעקרא זה זמן שאלת גשמים ומה שאין אנו שואלים זה משום עולי רגלים אחרונים.

כתב שו"ע ס' קפח סעי' ט' היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה"ה לר"ח ופורים וחנוכה.

בשבת זו שביום ראשון ראש חודש חייב לאמר כבר בלילה יעלה ויבוא ואדם שמאריך בסעודה שלישית נמצא בספק מצד אחד מדין הנ"ל שאזלינן בתר בתחלת הסעודה צריך לאמר רצה ומצא שני כבר לילה וצריך לומר יעלה ויבוא.

בדין זה יש 4 שיטות:

דעת הט"ז:

שיאמר גם רצה וגם יעלה ויבוא ואף שלכאורה הוי תרתי דסתרי אינו סותר כמו שאנו נוהגים כשחל מוצאי שבת בליל יו"ט עושים יקנה"ז והקידוש ליל יו"ט ואח"כ אומר הבדלה וזה לעצמו וזה לעצמו.

דעת עמק הברכה מזכיר רק ר"ח ולא רצה המובא בט"ז שם.

דעת הב"ח מזכיר רצה ולא מזכיר של ר"ח.

דעת מג"א:

עשה פשרה אם נמשכה אכילתו גם אחר צאת הכוכבים יזכיר רק של ר"ח ואם אכל בשבת ולא אכל אחר צה"כ מזכיר רצה ולא יעלה ויבוא.

המ"ב בס"ק קפ"ח ס"ק ל"ב פסק כדברי המג"א לעיל

הבן איש חי סוף פרשת חוקת סעיף כ"ב משמע מדבריו שמזכיר רק של שבת ולא חילק אם אכל במוצש"ק או לא, נראה כסברת הב"ח.

אלא שיש קושיא בס' רע"א בסעי' ו' כתב מרן התחיל סעודה בערב שבת וקידש היום קודם שברך ברכת המזון מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואח"כ אומר קידוש היום על כוס שני. וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון אע"פ שמברך קודם הקידוש והקשה המג"א שמרן השו"ע סותר את עצמו: מכאן נראה שהולכין אחרי שעת הברכה כדעת הרא"ש בתשובה סימן כ"ב, ובסימן קפ"ח משמע שהולכין בתר התחלת הסעודה כדעת האורחות חיים. ותירץ המג"א שהשו"ע הסתפק כמו מהלכה ומספק חייב בכל ענין לברך כיון שאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך. ויש לעיין ברא"ש סוף יומא סימן כ'.

עיין ערוך השלחן מה שתירץ וכן בברכי יוסף סימן קפ"ח שהאריך לתרץ קושיה זו אולם אפשר לתרץ על פי דברי התוס' בפסחים דף ק' ד"ה ר' יוסי ששם שאלו התוספות מה יועיל קידוש אחר ברהמ"ז הרי אין זה במקום סעודה ותירצו שע"י שמקדש נחשב למפרע לסעודה שאכל סעודת שבת ועי' רמ"א סי' רע"א שכתב שהולכים יותר תחילת הסעודה ולא מזכיר של שבת והוסיף שיש ספק אם חייב לאכול אחר הקידוש ועי' בהגר"א ס"ק ט"ו וט"ז א"כ בנידון זה פסק מרן מכיון שהקידוש הופך את הסעודה שאכל במקום סעודה הוי כאלו אכל בלילה ולכן מזכיר של שבת.

ובסימן תרצ"ה לגבי פורים פסק השו"ע אם התחיל לאכול ביום ונמשך בלילה אומר על הניסים שהולכים בתר תחילת הסעודה ויש מי שאומר שאין לאומרו.

למעשה לכתחילה בא"ח פסק כשל"ה שהולכים רק בשבת ויו"ט אחר תחילת הסעודה אבל בר"ח חנוכה ופורים לא יזכיר דהיינו הולכים בהם אחר סוף הסעודה.

למעשה במוצ"ש שהוא ליל ר"ח לכתחילה צריך לסיים הסעודה לפני השקיעה ולברך לפני השקיעה ואם סימה אחרי השקיעה בין אכל אחר צאת הכוכבים ובין שסיים לאכול קודם צה"כ יברך ויזכיר רק של שבת, והוסיף בן איש חי שלא יאמר בנוסח רצה את יום השבת הזה.

ולכ"ע במקרה זה אם שכח ולא אמר רצה אינו חוזר.