דיני בגדים וחפצים חדשים שמברכים עליהם שהחיינו

בעל הבא"ח (בהקדמתו לפרשת ראה ד"ה והנה) כותב: "והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע כמה חביבה השמחה לפני הקדוש ברוך הוא, וכמה חייב האדם להזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקימתי מצות ה' כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה יש חסרון למצוה, וכל שכן שיגיע לה נזק גדול מן העצבון, דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שיהיה האדם מקבל עליה שכר שלם בפני עצמו. ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה, וכאשר נבאר בעזרת השם יתברך".

כלומר, המקיים מצוה מקבל שכר, אבל המקיים מצוה *בשמחה – שכרו גדול יותר. וכתוב "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה". ישמחו ויעלצו – על מצוה שעשו, אבל כשהם בשמים רואים כמה גדול שכר העושה מצוה בשמחה -הם ישישו בשמחה, על עצם הדבר שקיימו את המצוות בשמחה.

"וירשת אותם וישבת בארצם"

בפרשת השבוע נאמר: "כי יכרית ה' אלוקיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם" (פרק י"ב פסוק כ"ט). ומפרש בעל הטורים (שם): "לרשת אותם" – ולא למס. דהיינו לא להשאירם בבחינת "והיו לך למס ועבדוך", אלא מוסב הדבר על "כי יכרית ה' אלוקיך את הגויים".

כי יהיה בך אביון – רמז למלך המשיח

ועוד נאמר בפרשה (פרק ט"ו פסוק ז') : "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". ובפסוק ח' נאמר: "פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". ומבאר רש"י: "מאחד אחיך" – אחיך מאביך קודם לאחיך מאמך.

"שעריך" – עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת.

"מאחיך האביון" – אם לא תתן לו סופו להיות אחיו של אביון.

"פתח תפתח" – אפילו כמה פעמים.

"והעבט תעביטנו" – אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה.

"די מחסורו" – ואי אתה מצווה להעשירו.

אור החיים הקדוש הסביר זאת על דרך הרמז (שם ד"ה ובדרך), וז"ל: "רמז ירמוז להעיר הערה גדולה על אחד המיוחד שבאומה שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבוא, והוא מלך ישראל משיחנו אשר הוא אביון, וכבר נמשל לעני כאומרו (זכריה ט') 'עני ורוכב על חמור', ורמז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון ואמר בך פירוש בסיבתך כי בעוונותינו האריכו קיצנו, גם רמז בתיבת בך כי הוא אביון בנו שמתאוה מתי יבוא לגואלנו, וצא ולמד ממה שאמרו רבותינו ז"ל במעשה של רבי יהושע בן לוי שכשראהו מלך המשיח שאלו על ישראל שבעולם, ואמר לו ריב"ל: כי הם יושבים ומצפים ביאתו. וכששמע כן געה המשיח בבכיה רבה מתשוקתו לבוא לגאלם. ולזה רמז באומרו 'מאחד אחיך' – שהוא המיוחד שמאחיך".

ועוד כותב אוה"ח משם הזהר הקדוש (זהר חדש פרשת נח), וז"ל: "אם חדא קהילא, או חדא כנישתא יתערון בתיובתא מיד אתי בן דוד". דהיינו קהל או ציבור שמצפה ומתפלל מתוך רצון עז לקבל את פני המשיח – מיד הוא יבוא. פירשו נוסף, "ומעתה אביון הוא מלשון תאב בדבר זה שהוא אחד שעריך שזה יספיק למלאות תאותו, ואומרו בארצך העיר מקום תאותו היא ארץ הקדושה אשר ה' אלוקיך נותן לך שהוא תאב מתי תיפקד העיר היונה (צפניה ג') חמדת הלבבות", עד כאן דברי אור החיים הקדוש.

"לא תאמץ את לבבך"

ובהמשך על הפסוק "לא תאמץ את לבבך ואל תקפץ את ידך", אומר אוה"ח הקדוש: "יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאות חשק האחד והמיוחד, כי באמצעות מעשה בני האדם ובפרט במצות הצדקה דכתיב (ישעיה נ"ד) בצדקה תיכונני. וגמר אומר מאחיך האביון פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים".

בזכות פתח תפתח – נפתחים שערי שפע

על הפסוק "כי פתח תפתח את ידך לו" (פרק טו פסוק ח') מפרש אוה"ח: "צריך לדעת מה נתינת טעם הוא זה ללב אטום, ואולי שנתכוון לומר לו על דרך אומרו (משלי י"א) יש מפזר ונוסף עוד, כי על ידי שפותח הוא את ידו פותחים לו למעלה שערי שפע".ולא יחשוב אם נותן צדקה נחסר מכספו. וכבר אמר אוה"ח על הפסוק (שמות כ"ב פסוק כ"ד) "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" – אם יש לאדם כסף בכיסו והעני מבקש צדקה – תלוה לו, כי העני "עמך" – הקב"ה נתן את כספו של העני אצלך, ועל כן תתן לו. והוא הסביר כך, כי רש"י הביא את דברי ר' ישמעאל "כל אם שבתורה רשות חוץ משלושה וזה אחד מהם".

וידועים דברי הגמרא (ב"ב ד י' ע"א) שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם הקב"ה אוהב את העניים מדוע הוא אינו מפרנסם. ענה לו: זאת בכדי שאנו נעשה מצוה ונתן להם. אמר לו הקיסר: מדוע שתתן לעניים צדקה בניגוד למה שהקב"ה חפץ שהרי הוא עשאם עניים. ענה לו ר'עקיבא: בכדי שאנו נזכה במצות נתינת צדקה לעני. אך הקיסר לא הבין את דברי ר' עקיבא, אלא חשב בדעתו שאם הקב"ה עשה אדם עני אסור לתת לו צדקה. והסביר לו ר' עקיבא, ישנו הבדל, אם אדון כועס על עבד, אזי הנותן לעבד מבזה את האדון, אבל אב שכועס על הבן, העוזר לבן משמח את האב.

היה דרשן חשוב בירושלים בשם חכם מנשה שלו ע"ה שהסביר זאת ואמר, הלך ר' עקיבא בן חנניה לבנו של הקיסר ושאלו: יש לך שעון ? ענה לו כן, והראה לו את שעונו. אמר לו ר' עקיבא: שעון זה פשוט הוא, ובחנויות ניתן למצוא שעונים יוקרתיים הרבה יותר, וכיון שהינך בנו של הקיסר יש בידך האפשרות ללכת לחנות שעונים ולקחת את השעון היקר ביותר. הלך בן הקיסר לחנות השעונים והציג את עצמו כבן הקיסר, הראה לו המוכר את מבחר השעונים היקרים ביותר. לקח בן הקיסר את השעון היקר ביותר ויצא מן החנות, החל המוכר צועק לו שיבוא לשלם, ור' עקיבא אומר לו תקח. הזעיק המוכר את המשטרה אשר באה ותפסה את בן הקיסר והעמידתו בפני שופט על גניבה, ועד לפסיקת הדין נתנוהו בבית המעצר. הלך ר' עקיבא לאימו של הבן ואמר לה: ראי שבנך נמצא בבית הסוהר בתנאים גרועים מאד, והיא בוכה. אמר לה ר' עקיבא: בואי נלך ונקנה לו מזרונים טובים שישן עליהם, ואוכל משובח שיאכל.

הגיעו לכניסה לבית הסוהר, והשומר מנע מהם להכנס או להכניס חפצים. ואמרו לשומר תן את הדברים הללו לבן הקיסר ואת השאר תקח לך, והסכים. הגיע הקיסר לבקר את בנו והנה הוא רואה שיש בחדר מזרון נוח לשינה ואוכל משובח. אמר לו ר' עקיבא תלך ותראה את התנאים שבחדרים האחרים. אמר לו הקיסר לר' עקיבא: יישר כוחך שדאגת לכך. ענה לו ר' עקיבא: הרי אני נתתי שוחד. אמר לו הקיסר: אעפ"כ בכל זאת מדובר כאן בבן של הקיסר. אמר לו ר' עקיבא: עם ישראל הם בניו של הקב"ה, וכי אנו לא נדאג להם ונתן להם צדקה ?!

אסור לפרנס אוייב

התורה אומרת "פתח תפתח" – ומפרש רש"י: אפילו כמה פעמים. "והעבט תעביטנו" – אם לא רצה במתנה תן לו בהלואה הרמב"ם פירש להיפך, קודם תן לו בהלואה, ואם לא רוצה תן לו במתנה. ועיקר העיקרים הוא לתת פרנסה ליהודי שיתפרנס, והתורה מדגישה דוקא "מאחיך האביון". ואמנם כתוב מפרנסים עניי עכו"ם עם עניי ישראל משום דרכי שלום, אך זאת דוקא כשיש לנותן אוכל בשיעור שיספיק גם לעני היהודי וגם לעני הגוי, וכל זה מדובר בסתם עכו"ם. אבל צריך לדעת שישנה עבירה למי שמפרנס אוייב. ואסור לתת אוכל לאוייב, והנותן לו אוכל הוא גורם לו שיתגבר ויעשה נזקים, "אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר". וכל המצב הכלכלי הקשה השורר בארץ הוא בגללם וכי אנו צריכים לעזור להם ?! ולתת להם כסף מכספי המיסים שלנו ?! ועוד שמדובר כאן באוייב שדרכו להזיק. ומה שכתוב אם רעב שונאך האכילו לחם' וכו' (משלי כ"ה פסוק כ"א) זה בשונא ישראל.

ברכת שהחיינו

מדוע מברכים 'שהחיינו' ?

כותב בעל הבא"ח ע"ה (פרשת ראה אות' א'): " אמרו חז"ל, קנה או עשה מלבושים חדשים מברך 'שהחיינו', מפני שהוא שמח בהם, ולכך מברך להשם יתברך על אשר זיכהו לשמחה זו".

בבגד חדש

וממשיך הבא"ח וכותב (שם): "והגם כי משורת הדין הוא לברך בעת הקניה או העשיה – נהגו העולם לברך בעת שלובשם. אך י"א שאם קנה או עשה איזה מלבוש חדש, אז כשלובשו מברך ברכת 'מלביש ערומים'. וכן כשלובש חגורה חדשה מברך 'אוזר ישראל בגבורה', ובכובע כשמשימו בראשו מברך 'עוטר ישראל בתפארה', אבל לא נהגו לברך כן בשם ומלכות. ומ"מ, טוב שפעם ראשונה ילבש את הבגד בשחרית, ויכוון לפטרם בברכות השחר שיברכם קודם שילבשם, ויכוון עליהם וילבשם תכף אחר ברכות השחר ובזה יצא ידי חובתו לכולי עלמא".

כל זה טוב לאדם שמחדש את זה בבוקר, אבל אם קנה דבר חדש בצהרים ורוצה לחדשו בערב, כותב הרב: "אבל אם הוא מוכרח ללבשם ערבית, יברך עליהם ברכות הנזכרות בלי שם ומלכות, ויהרהר שם ומלכות בליבו". ואומר הרב מכיון שישנה בעיה מתי לברך שהחיינו, על כן נוהגים לקחת פרי או בגד חדש, ויברך עליו שהחיינו ויכוון לפטור את מה שקנה. כאמור מעיקר הדין, צריך לברך בעת שקונה (עיין שו"ע סי' רכ"ג סעי' ד', וכה"ח שם ס"ק כ'). אולם עיין בסי' רכ"ה סעי' ג' שכתב בשו"ע "ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה", וה"ה כאן.

בגד של עור

ואומר הרב: נהגו לומר לאדם שקנה בגד חדש "תבלה ותחדש" – תבלה את הבגד הזה, ותזכה לקנות עוד בגדים חדשים. ויש מי שכתב שאין לומר כן על מנעלים, או על בגדים העשויים מעורות של בהמה שאם כן צריכים לשחוט בהמה אחרת בכדי לחדש את הבגד, וכתוב 'ורחמיו על כל מעשיו'. אומר הרב: טעם חלוש הוא, וכי אין אדם אוכל בשר ? הרי ה' ברא את הבהמה כדי לאוכלה. מ"מ רבים מקפידים שלא אומרים תתחדש על בגד של עור או נעליים. וכותב על זה הרמ"א (שם): שזה טעם "חלוש מאד ואינו נראה מ"מ רבים מקפידים על זה שלא לאומרו".

בבגד משומש

כותב הבא"ח (שם אות ב'): "אפילו אם קנה שכבר לבש אותו אדם אחר, כל שהוא שמח בו, יברך שהחיינו". וכן הדין אם נתנו לו בגד במתנה, אף על פי שאינו חדש, יברך עליו מאחר ששמח בו".

בנישואין

בנישואין נהגו הספרדים שהחתן לובש טלית חדשה ומברך עליה שתי ברכות (אם טרם שקעה החמה), ואם שקעה החמה מברך רק ברכת שהחיינו על הטלית ומתכוון גם על האשה.

הקונה בית חדש או רהיטים חדשים

הקונה בית חדש או רהיטים חדשים – צריך לברך 'שהחיינו', אבל נהגו לקחת פרי או בגד חדש ויברך עליהם שהחיינו ויכוון לפטור את הדבר החדש שקנה.

קניית ארון

הקונה ארון חדש ושמח בו מאד כיון שחסך כסף פרוטה לפרוטה כדי לקנותו, יברך שהחיינו. אבל עשיר שקונה ארון וקניה זו איננה כלום לגביו ואין לו בזה כל שמחה – אינו צריך לברך שהחיינו. ואעפ"כ נהגו כולם לברך על פרי ולפטור את הארון.

כיפה או כובע חדשים

הקונה כיפה חדשה או כובע חדש ושמח בהם – יברך שהחיינו. ויש מוסיפים 'עוטר ישראל בתפארה' (עיין לעיל). על בגדים שאינם נראים מבחוץ, כגון: גופיה, גרביים וכדו' – אין מברכים שהחיינו.

מעיל פרווה או 'שטריימל'

ברכת שהחיינו על מעיל פרווה או 'שטריימל': נחלקו בזה הפוסקים: י"א: כל דבר שנעשה מעור בהמה אין מברכים שהחיינו. וי"א: אם שמח בו, יברך. וכל אחד ימשיך כמנהג אבותיו.

כפפות

פעם שאל אותי אדם אחד שקנה כפפות מעור ושמח בהם האם יברך עליהם שהחיינו או לא. עניתי לו: שיקנה פרי או בגד חדש ויברך עליהם שהחיינו ויכוון לפטור את הכפפות. אך הוא אמר לי שהוא כל כך שמח בהם כיון שנשאר על הכפפות מעט שיער, ואין לו פרי חדש. אמרתי לו: תברך שהחיינו בלי שם ומלכות ורק תהרהר שם ומלכות בליבך. וזאת מכיון שלדעת הרמב"ם הרהור בברכת ה' יוצא יד"ח אף לכתחילה. אנו פוסקים שאם הרהר שם ומלכות ימשיך "למדני חוקיך", ויברך שוב פעם (עיין הלכות ברכות פ"א הלכה ז').

מראית עין

מותר לאכול בשר עם חלב שקדים, ואעפ"כ צריך להניח בצלחתו שקד, כדי שהרואה אותו לא יחשוב שאוכל בשר בחלב (עיין לשו"ע יו"ד סי' פ"ז סעי' ג'). וכל דבר מפני מראית העין צריך להזהר. וע"כ פעם כשהתחילו לשווק נקניקיות פרווה אמרנו שאין לאכלם עם חמאה או חלב מפני מראית העין, וכן הדין כיום, אע"פ שיש אומרים שהיום כולם יודעים שיש נקניקיות פרווה שמותר לאכלם עם חלב, אעפ"כ טוב להחמיר.

רכב חדש

הקונה רכב חדש או אפי' יד שניה – מברך שהחיינו, ונהגו לעשות כנ"ל. היינו, ללבוש בגד חדש או לקנות פרי חדש ולברך על הפרי או הבגד שהחיינו ויכוון לפטור את הרכב.

נשרף ביתו ובנאו מחדש

ישנם האומרים אצל חכמי אשכנז, שאדם שנשרף ביתו זה סגולה לעושר. מה הדין אם בנה את ביתו מחדש האם יברך 'שהחיינו' או לא ? מובא בקובץ על הרמב"ם שיברך על הבית החדש שהחיינו (עיין בקובץ פ"י מהלכות ברכות דין א'). ואם רוצה להחמיר על עצמו ללבוש בגד חדש ולכוון לצאת ידי חובה בכדי לפטור את הבית, יעשה כן (עיין לכה"ח סי' רכ"ג ס"ק ט"ז).

מתנה

עשיר הנותן מתנה לעני – העשיר יברך 'הטוב והמיטיב', וכן העני יברך, ללא שם ומלכות, העשיר מברך כיון שהיטיב עם העני, והעני מברך כיון שזיכה את העשיר לקיים מצוה (עיין לכה"ח שם ס"ק מ"ב).

המחבר ספר והוציאו לאור

הרה"ג רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל כשחיבר ספר עשו לכבודו מסיבה בישיבת 'פורת יוסף'. ואני הגעתי חצי שעה לאחר שהחלה הסעודה ואמרתי לציבור שהרב בן ציון צריך לברך שהחיינו וברכת הטוב והמיטיב שזכה להוציאו את ספרו לאור, כי טוב לו וטוב לאחרים, או שיברך ברכה אחת משתיהן. ואמנם אם המחבר לקח הלואה להוצאות הדפוס ושמחתו עדיין איננה שלימה, מ"מ טוב שיקח פרי או בגד חדש ויברך עליהם שהחיינו ויכוון לפטור את הספר שכתב, וכן עשו.

קניית ספר חדש – וכן הכנסת ספר תורה

יש מי שאומר: מצוות לאו ליהנות נתנו ועל כן אין לברך שהחיינו על קניית ספר חדש. אבל למעשה, הקונה ספר חדש, ש"ס וכדו' – יקנה פרי חדש או בגד חדש ויברך עליהם שהחיינו ויפטור את הספרים שקנה. וה"ה באדם שהכניס ס"ת לבית כנסת יעשה כנ"ל, וזאת מכיון שישנם כמה דעות בדבר מתי מברך שהחיינו, י"א: כשהסופר מסיים את כתיבת סה"ת. וי"א: כשעורך סעודה, וי"א: כשמכניסו להיכל (ועיין כה"ח שם ס"ק כ"א).

מלביש ערומים

הן בבגדאד והן בירושלים היתה חברת שנקראה "מלביש ערומים".והיו מביאים את ילדי העניים באחת מתקופות השנה ומחלקים להם ביגוד מכף רגל ועד ראש. ונתעוררה שאלה האם את ברכת שהחיינו או הטוב והמיטיב יברך הגבאי או כל ילד יברך. והיו נוהגים להכין סירים מלאי אורז ושעועית ומחלקים לילדים. והנוהג הוא שהמלביש מברך ואולם עיין במש"ב שם ס"ק כ"א.

חינוך הבית – סעודה ומזוזה

הקונה בית, טוב שיעשה חינוך הבית. ומובא בקונטרס היחיאלי משם הספרי: כשברא הקב"ה את העולם חנכו על ידי סעודה בליל שבת לאדם הראשון, וזו הסעודה של חינוך הבית. וכתוב: "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו". ומפרש תרגום יונתן בן עוזיאל: אשר בנה בית ולא חנכו – ולא קבע בו מזוזה. דהיינו, עיקר חינוך הבית הוא קביעת המזוזה (ועיין בכה"ח שם ס"ק י"ט בענין סעודת חינוך הבית, ועיין שם מה שהביא משם הזוה"ק). וברגע שאדם נכנס לביתו צריך לקבוע מזוזות בכל פתחי הבית, ולא ימתין ויאמר עוד שבוע או שבועיים אקבענה. והקובע מזוזה צריך לומר קודם קביעתה נוסח 'לשם יחוד' וזו מצוות עשה דאורייתא.

אחד הדברים שקרח דיבר כנגד משה רבנו הוא המזוזה, האם בית מלא ספרים חייב במזוזה. אמר קרח, אתה רוצה לחייבנו לקבוע מזוזה שתשמור עלינו בצאתנו ובבואנו, ואם כן אני לא אצליח לעשות כלום כנגד התורה כי יש לי מזוזה בבית. וכן בא להלחם כנגד מצות ציצית. וכתוב שהציצית שומרות על האדם כדכתיב "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", וקרח לא רצה בזאת, אלא רצה לעשות מה שליבו חפץ.

ועיין לרמב"ם (פרק ה' מהלכות מזוזה הלכה ד'):"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה "שדי" ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה, אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

ואע"פ שהוא בעצמו כותב שם בהלכה י"ג: "וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים". היינו, בעת קביעת המזוזה יכוון לקיים מצוות ה' שציוונו לקבוע מזוזה "על מזוזות ביתך ובשעריך" ותו לא, אולם כשיוצא ונכנס יחשוב ויכוון כאמור.

בדיקת חוטי הציצית

בזמנם, היו עושים חוטים על ידי טוויה בשביל טלית קטן או טלית גדול, וכאשר היו מכבסים אותם פעם אחת או פעמיים היו החוטים מתפוררים. כיום, שעושים את החוטים באופן שיהיו חזקים, על כן מספיק לבודקם שלא נקרעו פעם בשבוע.

זהירות משעטנז

בימי החורף שרגילים ללבוש גרבי צמר, אפילו שחוט אחד מהנעל עשוי מפשתן זה נקרא צמר ופשתים (כי בשעה שקושר את נעליו אינו יכול להוציא את הגרב), ויש להזהר בזה מאד. וכן יש להזהר בשטיחים וכן חגורות או חצאיות שבהם ישנם תפירות חזקות ויש לבודקם היטב משעטנז. ועל דרך הרמז אמרו, קין הביא פשתן סרוח, ואילו הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, קין והבל הם כצמר ופשתים שאינם הולכים ביחד. וידוע, שהלובש שעטנז אין תפילתו נשמעת ארבעים יום.

ואם בגבורות שמונים שנה

הרב פלאג'י ע"ה כותב: אדם שהגיע לגיל שבעים או שמונים ישבח לקב"ה, ויקח פרי חדש או בגד חדש ויברך שהחיינו. ובספרו "יפה ללב" כתב כמה נוסחאות מה לקרא באותו לילה שבו נהיה בן שבעים או שמונים. ובנו ערך סדר לימוד גם לגיל תשעים שנה. והגמרא מספרת על רב יוסף שכשהגיע לגיל שישים עשה סעודה, שיצא מדין כרת (ועיין לברכ"י בשיו"ב שם אות ב' וכה"ח ס"ק כ"ח).

ברכת שהחיינו על פירות וירקות

כיום כמעט ואין ברכת שהחיינו על ירקות. אבל מ"מ אם ישנו ירק חדש כגון לפת וכדו' – יברך שהחיינו (עיין בא"ח ראה אות יב). בשו"ע נכתב: תאנים שחורות ותאנים לבנות טריות מברך שהחיינו. ענב שחור וכן שזיפים שחורים או לבנים, וכן ענבי יין מברך שהחיינו. אומר הרב בעל בא"ח: כיון שישנם שבעים סוגי תמרים, ניתן להניח את כל הסוגים על שולחן אחד וליטול ממין אחד ולברך עליו שהחיינו ולפטור את כל שאר המינים. למעשה, מברך שהחיינו רק על הסוג הראשון שהגיע לידו, אם שזיף שחור או שזיף לבן וכדו'. וכן בפרי השקד כשניתן להבחין בין שקדים חדשים לישנים – יברך שהחיינו על החדשים. ולמעשה, צריך לדעת בשקדים ירוקים, אם הגרעין מר ואוכל את הקליפה הירוקה – מברך על הקליפה הירוקה "העץ". אולם אם הפרי מתוק ואוכל את הקליפה והפרי כשהם ירוקים – מברך "שהכל".

אכילת פרי שלם כברייתו

לכתחילה לא יאכל פרי שם כברייתו: כגון ענב עם חרצנו, צימוק בלי חרצן, גרגיר של רימון וכו' פחות מ"כזית" שלא להכנס לספק ברכה אחרונה. כי יש אומרים שמברכים ברכה אחרונה ע פרי שלם אף שאינו "כזית". ישנו הבדל בין ענב עם חרצן לענב ללא חרצן. ענב בלי חרצן – אסור לאכול ענב אחד בלבד, מכיון שזה נקרא בריה בפ"ע. ענב עם חרצן – ניתן לאכול ענב אחד, מכיון שמוציא את החרצן זה לא נקרא בריה. מעיקר הדין האוכל חומוס או שיאכל חצי חומוס או שיאכל בשיעור כזית, וה"ה באוכל אפונה או בוטנים. אבל האוכל בוטן ללא קליפתו זה לא נקרא בריה כיון שנחסר מעט. האוכל פלח של תפוז: התוס' בשם הירושלמי אומרים שהאוכל גרגיר של רימון זה בריה ונכנס לידי ספק, ואם בגרגיר רימון הדין כן, בפלח תפוז כ"ש. ועל כן אם רצה לאכול פלח תפוז לפחות יאכל שני פלחים כדי להתחיב בברכת "בורא נפשות רבות" (ועיין על כל הנ"ל שו"ע סי' ר"י סעי' א'). מדרבנן כל דבר שאוכל חייב לברך בתחילה, ובסוף – אם אוכל כשיעור, היינו אם אכל תוך כדי אכילת פרס (4 דקות).

פרי שבישלו

הלוקח פרי שלא נגמר בישולו ובשילו בסיר עם מים וסוכר: אם ניתן היה לאוכלו חי כפי שהיה קודם בישולו – יברך עליו "בורא פרי העץ". אבל אם א"א היה לאוכלו קודם לכן – ברכתו "שהכל", אבל מ"מ ברכת שהחיינו אין מברך עליו, מאחר והסוכר המתיקו (ועיין בא"ח ראה אות יד).

אכל פרי חדש ולא בירך שהחיינו

אומר הרב בא"ח (שם טו): אכל ושכח ולא בירך שהחיינו – כיון שאכל אכל, אבל טוב שימצא פרי אחר ויברך עליו שהחיינו.

האם ניתן להוציא אחרים יד"ח ברכת שהחיינו ?

נחלקו בזה הפוסקים, י"א: כיון שברכת שהחיינו ניתקנה על השמחה שיש לאדם בדבר החדש, וכיון שאינו יודע אם חבירו שמח גם כן, לכן אינו יכול להוציאו יד"ח. וי"א: שדין ברכה זו ככל הברכות שאם אחד יודע לברך והשני לא – יכול להוציאו ידי חובה. ואם שניהם יודעים מברכים שניהם.

מתי מברכים שהחיינו ?

י"א: "מברך העץ" ואח"כ "שהחיינו", כדי שלא יהא הפסק, וכן נוהגים הספרדים. וי"א: מברך בתחילה "שהחיינו" (כיון שהרואה פרי חדש מברך שהחיינו), ואח"כ יברך "בורא פרי העץ", וכן נוהגים האשכנזים (עיין למש"ב סי' רכ"ה ס"ק י"א). ספרדי או אשכנזי שטעו – בין כך ובין כך יצא ידי חובה. כתוב בירושלמי: הלך ברחוב וראה פרי חדש והתאווה לו ויש לו כסף, יקנהו ויברך שהחיינו. אבל אם הלך ברחוב וראה פרי חדש ולא התאווה לו, אינו חייב ללוות כסף כדי לקנותו.

ברכת שהחיינו לבן י"ג ולבת י"ב

בן י"ג ויום אחד שהגיע לעול המצוות – מברך שהחיינו, או על טלית חדשה ואם כבר קנו לו טלית יברך על בגד חדש. אומר הרב: וה"ה בילדה בת י"ב שנים ויום אחד תברך שהחיינו על בגד חדש, כיון שנכנסה לעול המצוות (בא"ח ראה אות יז).

יום הולדת

כותב הרב: "וכי יש נוהגים לעשות בכל שנה את יום הלידה ליום טוב וסימן יפה הוא" (וכ"כ בירושלמי). אך הוא כותב שנהג בעצמו לעשות את יום המילה כיום ההולדת (עיין בא"ח ראה אות יז). הכלל הוא, כל ספק בברכת שהחיינו לא מברכים. ועל כן או שיקח פרי חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוון לפטור את מה שרוצה, או שיברך שהחיינו ויהרהר שם ומלכות בליבו.

מה נברך כשיבוא המשיח ?

ידועה השאלה מה נברך כשיבוא המשיח, האם 'שהחיינו' או 'הטוב והמיטיב' או 'חכם הרזים', או כל הברכות כולם. אך כשיבוא המשיח יבואו עימו משה ואהרון ונשאל אותם מה יש לברך או שנשאל את המשיח בעצמו מה נברך. או שתצא בת קול מהשמים ותכריז לברך כך וכך וכולם ישמעו, ויה"ר שיהיה בעגלא ובזמן קריב, ויראו עיננו וישמח ליבנו בביאת הגואל ובנין אריאל, אכי"ר.