הייתי רגיל בכל ערב שבת וחג לבוא לביתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל וללוות אותו לבית-הכנסת. כל כך שמח הייתי לראותו, שהייתי רוצה לברך "שהחיינו" בכל פעם שראיתי אותו. אך כיוון שידעתי שהרב לא יסכים שאברך עליו "שהחיינו" בכל שבוע מחדש, הייתי קונה חולצה חדשה, וכשהייתי רואה את הרב הייתי מברך ברכת "שהחיינו" ומכפתר את הכפתור האחרון.
בערב שביעי של פסח שבו הרב קיבל את התקפת הלב שממנה החלו כל ייסוריו, עשיתי כבכל ערב שבת וחג והצטרפתי ללוות את הרב לבית-הכנסת. כשהיינו ברחוב בן-ציון הוא ראה את המוט של הגשר החדש שנבנה בכניסה לירושלים בשביל הרכבת הקלה.
משראה הרב את המוט הגבוה הוא אמר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם". הזדעזעתי. הרב אליהו היה נזהר מאוד בלשונו, והפסוק הזה מדבר על המגיפה שהייתה בימי דוד המלך. תחילתו של אותו פסוק מספרת שדָוִד המלך נושא אֶת עֵינָיו ורואה אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, ובעקבותיו דוד והזקנים נופלים ומכסים את עיניהם בשקים.
בשתיים בלילה רבנו קיבל התקף לב והובהל לבית-החולים. ייסורים שבעקבותיהם לא היה חלק בגופו של רבנו שלא נחתך לחתיכות. מאה-ושבעים מנות דם הערו אל גופו המיוסר בתקופה שבה היה מאושפז.
"אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹקִים וּמְעֻנֶּה: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ".
(עו"ד איתן מלמד, ממתפללי בית-הכנסת "היכל יעקב")
