כשהרב זצ"ל היה בגיל עשרים-ושתיים הוא לימד בבית הספר "מגן דוד" בירושלים. בכיתה שלו היה שקט. אף אחד לא הפריע. אני הייתי ילד כבן שש או שבע ואהבנו מאוד ללמוד אצלו. כל יום היינו מחכים לשיעור שלו. לא שהמורים האחרים לא היו טובים, אבל הוא היה טוב במיוחד. אהבנו אותו. היינו צוהלים בשיעור שלו.
הרב היה מקפיד ללמד בבית-הספר זמן מסוים וקבוע במשך היום ולא יותר. לאחר מכן היה הולך ללמוד בישיבה, והלימוד שם היה מאוד חשוב לו.
יום אחד בא אליו המנהל ואמר לו שהוא חייב להיות ממלא-מקום של מורה שהחסיר, המפקח מגיע ואין לו מורה בכיתה. הרב אמר לו: אני לא מוכן לשיעור, אני צריך ללמוד בזמן הזה! אבל המנהל לחץ והרב הסכים להיכנס לכיתה בלי הכנה. הוא נכנס לכיתה וראה מולו ארבעים ילדים שובבים שאין להם בכלל חשק ללמוד.
הרב נעמד מולם והתחיל ללמד את מה שהוא למד באותו זמן בישיבה, הלכות קידוש החודש, מולד הירח וכו'. כך הוא עמד מרוכז במשך שעה, והתלמידים לאט לאט משתתקים ויושבים מרותקים. תוך כדי השיעור נכנס המפקח לכיתה וראה את כל הכיתה בהקשבה מלאה לנושא כל כך מורכב וקשה.
אחרי השיעור הרב בא למנהל כדי לומר לו שהוא סיים את השיעור. אמר לו המנהל: "הרב מרדכי, המפקח אמר לי שאתה לא יכול ללמד יותר כמורה מחליף, הוא מחייב אותי לשים אותך כמחנך במשרה מלאה, ואין לי שום אפשרות לסרב".
אך הרב היה צריך להמשיך ללמוד תורה, לגדול למקום שאליו הוא הגיע לבסוף, ולכן הוא לא הסכים לכך.
המעניין הוא, שכבר בימים ההם ראו כולם את הכוח המיוחד של הרב לדבר אל אנשים. אפילו לילדים קטנים. אהבת התורה שלו הדביקה את כולם, אפילו את התלמידים השובבים שהיו מרותקים בשיעור שהעביר, למרות שהיה בנושא מסובך מאוד של "קידוש החודש".
(יצחק עובדיה, ניו-יורק(
