בשל הצפיפות, נאלצו שני הילדים הצעירים, מרדכי ושמעון, לישון ביחד על מזרון אחד. אבל הרב היה מוותר על מקומו ובקושי היה ישן. במשך רוב הלילה היה יושב ולומד תורה לאור הנר. בלחישה היה לומד, שלא להפריע לבני הבית הנמים את שנתם. מתחת השולחן היה יושב, שכן מקום אחר לא היה בבית. רק לפנות בוקר היה מתנמנם מעט, וכבר אז הרגיל עצמו להמעיט מאד בשינה, וכן נהג עד סוף ימיו.

נרות לא היו מצרך זול. למרות הרצון והשאיפה לראות את הבן הצדיק מתמיד בתורה, לא היתה אמו מסוגלת לרכוש עבורו נר לכל יום. ומהיכן היו לו נרות? היו שני האחים הצעירים, מרדכי ושמעון, חוזרים בשעת לילה מאוחרת מבית המדרש, ובדרך היו עוברים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואוספים את שאריות הנרות שנטפו סביב. את השאריות, היה הרב ממיס בתוך סיר ויוצר נרות חדשים סביב פתילות, ולאורם של הנרות הללו היה לומד מתחת לשולחן

סיפר אחיו הגדול של הרב, המקובל רבי נעים בן אליהו זצ"ל, היו כמה צדיקים בעלי ממון בירושלים, שביקשו לעודד את הילדים ולדרבן אותם ללימוד התורה הקדושה, והיו עורכים מבחנים ומבצעים שונים והיו מחלקים לילדים דמי כיס. היו ילדים שנאלצו לרכוש בכסף הזה עוד פרוסת לחם, אבל רוב הילדים היו קונים בפרוטות אלו ממתק בשם 'חלקום' (ממתק זה היה עשוי מעמילן של תירס עם סוכר, והיו מערבים אותו עם שרף עץ 'אלת המסטיק', וממנו התפתח במשך השנים הג'לי שכולנו מכירים).

אבל היה ילד אחד בירושלים, שבכל מבצע קיבל את הפרס הכי גבוה, אבל בכסף היה רוכש מים! כן – מים! ולא סתם מים, אלא מים קפואים. קרח.

אותו ילד היה הרב, ובכסף היה רוכש חצי בלוק קרח, כדי שבעזרתו יוכל ללמוד עוד כמה שעות. יודעים אתם איך לומדים תורה בעזרת קרח? כאשר מניחים את גוש הקרח בתוך קערת מים ובתוכה מניחים את הרגליים היחפות. כך אי אפשר להירדם ומקבלים מרץ מחודש לנצל את הזמן לתפוס עוד כמה שעות של תורה.

היו הילדים הולכים לשוק, משוטטים בין הדוכנים ומחפשים ממתק שהם מתאוים לו, ובחשק גדול היו מתענגים על כל פירור.

כבר אז היה הרב מתנזר מממתקים ואת הכסף היה נותן לצדקה. למרות שהיה ילד קטן, ידע להבחין איזו משפחה ענייה ואין להם כסף לאוכל ולממתקים, והיה מביא את הפרוטות לביתה.

כשהבחינה האמא שהרב אינו אוכל ממתקים, שאלה את הבן הצעיר: "אמור לי שמעון, מדוע מרדכי לא אוכל ממתקים". והוא שחשש לגלות את סודו של הרב, שתק ולא השיב. אבל האמא הבינה ברוב פקחותה שהרב מוצא מטרות אחרות לכסף שהיא נותנת לו לקניית ממתקים והיא הפסיקה לתת לו. במקום זה, היתה מבקשת מהאח הצעיר שיקנה שני ממתקים ויתן גם למרדכי. בחכמתה, לא רצתה לזלזל במעשי הצדקה של בנה ולכן אמרה: "שמעון, קנה ממתק גם למרדכי, כדי שגם הוא יזכה במאה ברכות שצריכים לברך בכל יום"…

מני אז, כאשר היה האח הצעיר מביא לרב ממתק, היה מוסיף ואומר לו: "מרדכי, אמא אמרה שתיקח ותברך". היה הרב נוטל את הממתק, מברך בכוונה וטועם ממנו טיפה והיה משיב לאחיו את הממתק ואומר: "לי זה מספיק. אם אינך רוצה בשביל עצמך, תן לילדים אחרים שאין להם ממתקים".

מדי יום ביומו, השכם בבוקר, היה הרב יוצא מהבית לתפילת ותיקין, יחד עם אחיו הגדול, רבי נעים. האמא, הרבנית מזל, שהיתה יוצאת לעבודה, היתה עורכת שולחן ומכינה ארוחת בוקר לשני הבנים הצדיקים. הבת הגדולה, מרת רחל בן חיים ע"ה, היתה מסייעת לה והיא מספרת את מה שהיה קורה בהמשך היום:

בשובה מן העבודה, היתה האמא מוצאת את האוכל על השולחן. "נעים יקירי, מדוע לא אכלת את הארוחה שהכנתי?", נשאל הבן הגדול בשובו מן הישיבה. "חשבתי שהארוחה הוכנה בשביל מרדכי, ולעצמי כבר דאגתי", נשמעה התשובה. "ומרדכי הצדיק, מפני מה אתה לא אכלת?" נשאל הרב בשובו וגם הוא השיב באותה מטבע לשון: "אה, בטוח הייתי שהארוחה הוכנה בשביל נעים. בשבילי לא צריכים לדאוג, כי אני מסתדר לבד".

הבינה האמא הצדקנית ששני בניה מרחמים עליה ומנסים לחסוך עוד כמה פרוטות לארנקה הריק, אבל היא לא הסכימה לכך. היא הושיבה את שניהם וסיכמה אתם היכן היא משאירה ארוחה לכל אחד מהם, ואיזה סימן צריך כל אחד לעשות כדי שתדע שהוא אכל את ארוחתו לפני שהלך אל הישיבה.

ובקבלה זו, החזיק למעלה משבעים שנה! הוא השתתף בחתונות, נטל חלק באירועים ובסעודות מצוה, אך מעולם לא הושיט אצבעו לעבר הבשר. וכאשר התחתן והקים את ביתו, היה זה הדבר הראשון שאמר לרבנית תליט"א: "קבלתי על עצמי שלא לאכול בשר, ואני מבקש שתעזרי לי לקיים את הקבלה שלי". התפלאה הרבנית הצעירה, שכן מעודה לא שמעה שאדם יחמיר על עצמו עד כדי כך, אך הרב הסביר בפשטות: "אינני יכול לעקוב אחר שחיטת הפרה, אחר הסכין והשוחט והניקור, ומה שאינני יכול לעקוב – אינני אוכל". ולא רק את הבשר עצמו לא אכל, אלא גם תבשיל שהתבשל באותו סיר עם הבשר, נדחה ולא נאכל.

לא זו בלבד, אלא שגם בשר עוף לא הסכים הרב לאכול, אלא משחיטה שהוא נכח ועקב. הוא בחן כמה שוחטים, עד שבחר אחד מהם, רבי יהודה גיאת שליט"א, שלמד שחיטה אצל חותנו של הרב – הגאון רבי נסים דוד עזראן זצוק"ל – והוא היה מגיע מפעם לפעם לבית הרב ושוחט ומכשיר עמו ביחד. כאשר נסע השוחט לחוץ לארץ ונעדר מן הארץ לכמה חודשים, לא נגעו בבשר בביתו של הרב. חצי שנה. גם לא בשבתות ובחגים.

לפני שהשיא הרב את בניו, היה מגייס צוות של שוחטים ואברכים שיסייעו להם ובעצמו היה נוסע עמם למשחטה, היו עוסקים במלאכה כמה שעות, אך כל הבשר שהוגש בחתונה היה מפיקוחו האישי של הרב.

יהודים טובים התאמצו לעזור, לשלוח מעט לחם ומרק, לסדר לאמא מקור נוסף לפרנסה, או לדאוג לבן הגדול למקום עבודה שיוכל להביא כמה לירות הביתה. אבל המצב נותר קשה ומעיק, עד שלא נותרה ברירה: מרדכי הצעיר, הנער בן השתים עשרה, נאלץ ליטול על עצמו חלק מן העול.

בעצת ידידים של המשפחה, הציעו לו לצאת ולמכור גרגרי חומוס בשוק. האמא היתה מבשלת את החומוס, והרב היה נוטל את הסיר עם כוס מדידה וכמה ניירות ויוצא לשוק. הוא היה משוטט בסמטאות השוק, מכריז על מרכולתו: "חומוס, חומוס" ותולה עיניים מייחלות בעוברים ובשבים. כשהיה מישהו ניגש אליו, היה מודד כוס חומוס ושופך את תכולתו אל נייר ואורז את הגרגרים היטב. פעם סיפר הרב, שמחירה של כוס חומוס היה מיל אחד (המטבע הכי קטנה, מאית הלירה, כמו אגורה לעומת השקל). לפי חשבונו, היה מסוגל למכור בין חמש לעשר כוסות ביום ולהביא הביתה כמה פרוטות.

אלא שביום הראשון (והאחרון) אירע המעשה הבא:

אחד החכמים הישישים, חכם אברהם שמו, איש זקן וירא שמים, יצא לרחוב ופגש את הילד שהוא מוכר חומוס. הוא לא האמין למראה עיניו: הזהו בנו של חכם סלימאן אליהו המנוח?! האם היטב רואה הוא, שאותו ילד שמדברים בשבחו ומתארים אותו כעילוי ובעל כשרון, לא מצא לעצמו תעסוקה אחרת זולת מכירת חומוס בשוק?!…

ניגש חכם אברהם אל הילד וגער בו: "מה הנך עושה כאן?!". השיב לו הרב, כי בשל מצוקת הפרנסה, לא נותרה לו ברירה אלא להקצות כמה שעות ביום לעבודה ולא מצא משהו שיוכל לעסוק בו זולת מכירת חומוס. הרהר האיש ושאל: "וכמה הנך מקבל בעד כל כוס?". "מיל אחד", השיב הילד. "לך נא איפוא אל הישיבה וגרוס פרקי משניות. על כל פרק שתדע, אתן לך מיל אחד". עזב הילד את כל החומוס בידי חכם אברהם ושעט אל היכל הישיבה, שם נטל כרך משניות והחל לגרוס משניות, וברוב כשרונו הצליח בתוך שעה אחת לדעת עשרה פרקי משניות על פה.

יצא הרב וחיפש את אותו חכם אברהם עד שמצא אותו והציע לו שיבחן אותו. השיב לו חכם אברהם, כי הוא אינו שומע טוב באזניו, אבל הוא יבקש את אחד החכמים בישיבה שיבחן אותו את כל עשרת הפרקים. נכנסו ומצאו את אחד החכמים, שהסכים לבחון את הילד החריף. ואכן מפיו קלחו בשטף עשרה פרקים, משנה במשנה, מילה במילה, ללא גמגום ודילוג, ללא שגיאה וטעות. אלא שאז התחכם החכם והחל לבחון את הילד בהבנת המשניות, והוא הרי לא עסק אלא בגריסתן ובלמידתן על פה. בראותו שהילד אינו יודע להשיב, נענה החכם ואמר: "אם אינך יודע פירושן של משניות שאתה מוציא מפיך, לא עמדת בבחינה ולא מגיע לך מאומה". ובמשפט אחד מוטט על ראש הילד את כל השמחה שנאספה בתקוותיו…

יצא הילד היתום מן החדר כשדמעות נקוות בזוויות עיניו ועד מהרה החלו אלו לזלוג במורד לחייו. בתחילה ניסה להאבק בבכי שאיים לפרוץ מגרונו, אבל לא היו בו די כוחות כדי לחנוק את הבכי ועד מהרה הפך בכיו לסוער. והנה, מן הפרוזדור מגיחה דמותו של הגאון המקובל רבי אפרים הכהן זצוק"ל, מראשי ישיבת 'פורת יוסף' (אביו של ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן שליט"א). קול הבכי הגיע לאזניו של ראש הישיבה והוא החיש את פסיעותיו כדי לראות מי הוא המסכן הבוכה תמרורים ובגין מה. לחרדתו גילה את אותו יניק וחכים, בנו היתום של חכם סלימאן עליו השלום, שהוא ממרר בבכי וכל גופו שמוט מרוב צער. "מה אירע לך?", קרא רבי אפרים בחרדה, שהתחלפה בתמהון של כעס למשמע הסיפור. מיד ניגש רבי אפרים אל אותו חכם ואמר לו בקפידא: "וכי אתה יודע עשרה פרקי משניות בעל פה?! כיצד מלאך ליבך לגזול פרוטותיו של ילד יתום?! ועתה, אחד עשר מיל אצווה שיינתנו לו בעד עשרת הפרקים, והמיל הנוסף בגין אותו צער מכיסך יינתן לו".

מני אותו יום ואילך לא היה הרב צריך למכור חומוס בסמטאות השוק. עם ישראל ניצל וזכה! דרכו הסלולה של הגאון הקדוש לא נחסמה בערימות של חומוס, והקדוש ברוך הוא לא הניח שיציבו מכשול בנתיב גידולו.

פעמים רבות שהרב סיפר את הסיפור הזה לפני ילדים, והיה מוסיף ואומר: "דעו ילדים יקרים, כי מאותו 'עסק' למדתי הרבה משניות בעל פה והיתה לי אותה בקיאות קנין לנצח. שנים חלפו ולא פעם הזדמנתי למקומות שלא יכולתי להוציא ספר וללמוד, אך גם להתבטל לא רציתי. למשל, הזמינו אותי לאירוע גדול והייתי צריך לבוא ולשבת שם זמן מסוים, אבל לא עניינו אותי כל הנאומים. אז באו לי לתועלת כל אותם פרקי משניות והייתי יכול לגרוס משניות על פה. אף אתם, כל אחד מכם עשוי למצוא את עצמו במקום שאין לו מה לעשות. אפילו באוטובוס, או בהמתנה בתור לרופא. אם תרגילו את עצמכם היום לדעת בעל פה פרקי משניות, תהיה לכם תועלת עצומה מכך בעתיד .

בזמן סיורו בישיבה סייר גם בכיתות התלמוד תורה. לאחר שהתפעל מחכמתם וטהרתם של ילדי ירושלים, אמר שהוא רוצה להעניק לכל ילד כמה לירות, אך לילדים יתומים שאין להם אבא הוא מבקש לתת מתנה כפולה.

לבקשתו, אמר המלמד לילדים שיסתדרו בשתי קבוצות: באחת יעמדו הילדים שברוך ה' יש להם אבא ואמא, ובשניה יעמדו כל היתומים שאביהם נפטר. למרבה הפלא, הלך הרב והצטרף לקבוצת הילדים שאינם יתומים. חשב המלמד שהרב מתבייש לעמוד בין היתומים, אבל חס עליו שלא יפסיד את אותן לירות שהעשיר התכונן לחלק. ניגש אליו המלמד ואמר לו שכדאי שיעבור לקבוצה השניה, אבל הרב סירב. ראה המלמד שאינו יכול לשכנעו והניח לו לעמוד היכן שהוא רוצה.

לאחר שהלך העשיר, קרא המלמד לרב ושאל אותו: "מרדכי אהובי ויקירי, מדוע התייצבת בין הילדים שיש להם אבא?".

"גם לי יש אבא!", השיב הנער בקול נחוש ובוטח. "אבא שבשמים הוא אבא שלי, ואיך אגיד שאין לי אבא!".

'דודס' היה משחק הכדור האהוב על ילדי ירושלים, אלא שבמקום כדור היו משתמשים בכפיס עץ קצר, בו היו חובטים במקל ארוך כדי שיתרומם באויר וידלג מתחנה לתחנה. אחרים היו משחקים ב'פיניונס' (הם צנוברים שהיו רגילים הילדים לאסוף מאצטרובלי עץ האורן ולדפוק עליהם באבן עד לפיצוחם. ילד אחד היה בירושלים שלא נמשך אחר משחקים אלו: הרב, שנעימה וטובה היתה לו התורה הקדושה יותר מכל דבר אחר.

שמא נחשוב שהרב היה מתבדל מן הילדים ומחמת כן לא אהבוהו – אך המציאות היתה שונה לחלוטין. בהיותו ילד נוח ואציל, כולם אהבוהו והחשיבוהו וילדים התחרו ביניהם מי זוכה יותר לקרבתו של הילד הצדיק. עד כדי כך היה מעמדו איתן, שבכל פעם שהיו הילדים מתקוטטים ביניהם, אם על משחק שלא הוכרע או תגרה שפרצה ולא מוצאים את מי להאשים, היו באים אליו ומבקשים שישמע טענות הצדדים ויכריע ביניהם. מוסיפה אחותו הגדולה, מרת רחל בן חיים ע"ה, ואומרת: "אנחנו אמרנו שרואים שיש לו חוש לדיינות, מה שנתאמת והוכח בשנים הבאות. אבל בעיקר היינו מתפלאים מהצורה שכולם סומכים עליו ומקבלים את דבריו, וזאת מחמת היותו נוח באופן מיוחד".

ואם לא היו באים אליו ומבקשים שישפוט בין הנצים, היה הרב ניגש בעצמו אל חבריו המתקוטטים ומציע לנהל 'משפט' בין הצדדים. זה היה ה'משחק' שלו ותמיד הסתיים המשחק בהשכנת שלום בין הילדים המסוכסכים.

בשכנותם התגוררה אשה פשוטה שלא ידעה כמעט כלום ביהדות, ולה ילד רך שאין מי שיחנכו וירגילנו במצוות. ראה הילד מרדכי את הילד השכן שהוא גדל כדרדר בשדה בור, ומיוזמתו הציע לו לבוא עמו לבית הכנסת והוא ילמד אותו לקרוא ולהתפלל. אמו של הילד לא התנגדה, מה גם שכולם העריצו את מרדכי הצעיר וגאווה היתה לאמא שבנה זוכה לחברתו ולקרבתו.

יום אחד – וזמן מה חלף מאז החל ללמוד להתפלל – פרצה אם הילד אל בית משפחת אליהו בזעקות מרות: "אסון קרה, הצילו, בואו וראו את האסון הגדול". בכיה היה היסטרי והדמעות זלגו במורד פניה ללא שטרחה לעצור אותן כלל. נחפזה הרבנית מזל ורצה בעקבותיה, כשהיא לא פוסקת מלצווח מרות: "אללי לי, אוי לי ואבוי לנפשי… יהודים, הצילו וחושו לעזרתי". גם אחותו הגדולה של הרב, רצה עם האמא כדי לראות איזו עזרה יש להגיד לשכנה ולילדה.

נכנסו לביתה של השכנה וזו הצביעה על הילד, שניצב בפינת החדר ופניו מוסבות אל הקיר. "הוא הפסיק לדבר, ואולי גם לשמוע אינו יכול… אני קוראת בשמו והוא לא מסובב את הראש… פניתי אליו והוא לא הגיב… מי יודע איזו 'עין רעה' דבקה בו שהוא איבד את חוש השמיעה והדיבור גם יחד" – ביכתה האשה את מר גורלה.

עודה צועקת ומקוננת וכמעט שלא תלשה פיסות עור מבשרה מרוב צער ויגון, פסע הנער לאחור שלוש פסיעות ופניו מאירות. הוא אשר אירע לו לילד: הוא למד להתפלל והיה שקוע בתפילת שמונה עשרה…

הרב למד בישיבה ואחיו, שהיה כבן אחת עשרה, למד ב'כותאב'. באחד הימים חלה שמש בית הכנסת, רבי ג'ו שמע ז"ל, ולבקשת משפחתו הלכו תינוקות של בית רבן לשאת תפילה בקבר רחל.

כאשר ירדו הילדים בתחנה האחרונה של האוטובוס שהשיבם מקבר רחל, בשער יפו, נתן המחנך מטבע של גרוש לכל ילד, כדי שיסעו הילדים לבתיהם. הילד שמעון בן אליהו, שבביתו שררה עניות גדולה, שמח מאד לקבל גרוש והעדיף לשמור אותו ולעשות את הדרך רגלי. לאחר דקות אחדות, כשחצה את הכביש, הגיח רכב נהוג בידי ערבי והוא פגע בילד בעוצמה רבה. פינו את הילד לבית חולים ערבי במזרח ירושלים, משם הודיעו למשטרה כי ילד יהודי הובא לבית החולים במצב קשה, אך אין עליו כל מסמך מזהה ואינם יודעים מיהו. כל גופו היה פצע וחבורה, אך עיקר הפגיעה היתה בראש והוא היה מוטל בהכרה מטושטשת. כאשר ניסו לדובבו, לא הצליחו לחלץ מפיו מילה בעלת משמעות. ויתכן שגם אם היו מביאים מישהו שהכיר אותו, היה מתקשה הלה לזהות את הילד, שכן ראשו היה נפוח כפליים מגודלו הרגיל.

כשנטו צללי ערב והילד שמעון לא הגיע לביתו, החלה אמו לדאוג והיא הזעיקה את אחיו הגדול ממנו, לשמוע אם ראהו בישיבה או שמע להיכן הלך בתום הלימודים. ביררו ונודע להם, שהחברים נפרדו ממנו בשער יפו והוא עשה דרכו רגלי לכיוון הבית. לבה של האמא ניבא רעות. היא חשה שמשהו לא טוב אירע לבנה הקטן, אך איש לא ידע ולא סיפר. הסתובבו האמא והאח בבתי חולים, שאלו וביררו אם הגיע ילד ומסרו את תיאורו, אך בכל בתי החולים והמרפאות של היהודים לא ידעו מאומה. רק כאשר פנו אל ה'מוסקבייה' – מפקדת המשטרה, המוכרת היום בשם 'מגרש הרוסים' – הפנו אותם לבית החולים הערבי במזרח ירושלים, לשם הובל ילד שנפצע בתאונה.

בתוך שעה קלה עמדו רגליהם של הרבנית מזל ובנה, הרב, בשערי בית החולים ומשם הובלו אל חדרו של הילד הפצוע. הם זיהו מיד את האח, שמעון, שהיה חבוש בכל גופו והכרתו מעורפלת. אחד הרופאים ניגש ושאל: "את אמו של הילד?". השיבה הרבנית מזל בחיוב ומיד שאלה אודות מצבו של הילד. משך הרופא בכתפיו, פכר ידיו לצדדים והפטיר: "הדא אל וואלד רוח" (פירוש, הילד הזה הלך). רצה האמא אחר הרופא ושאלה אותו: "האם באמת אין סיכויים להצילו?", והרופא 'נידב מידע' נוסף: "יום אחד נותר לו לחיות". סובב את ראשו, כמו לא רצה לראות את התפרצותה בבכי של האמא האומללה. ניגש הרב ואמר לאמו: "היכן היה שמעון לפני שנפצע, בקבר רחל. הבה נלך אל רחל אמנו ונבקש שתעורר רחמי שמים שיבריא".

יצאו מבית החולים ונסעו מיד לקבר רחל, והרב ניגש אל המצבה ושפך שיחו בתחנונים. במלים פשוטות ובבכי תמרורים, פנה הנער מרדכי אל אמנו רחל עליה השלום, תינה את האסון אשר אירע לשמעון אחיו בשובו מתפילה במקום קדוש זה, והתחנן שישוב במהרה לאיתנו.

למחרת בבוקר, עם אור ראשון, משרק ניתנה הרשות להיכנס לבית החולים, נחפזה הרבנית מזל אל מיטת חוליו של בנה הצעיר, לבדוק אם עודנו בין החיים או שהתממשה כבר תחזית האיוב של הרופא הישמעאלי. לתדהמתה ולשמחתה, מצאה שמצבו השתפר והכרתו החלה להתבהר. הוא זיהה אנשים והצליח ללחוש כמה מלים. ההתקדמות היתה כה משמעותית, עד שלאחר יומיים בלבד שחררוהו מבית החולים.