שמעה הרבנית תליט"א שמדברים ברב נכבדות ומפצירים בו שיתעטר בנזר הרבנות הראשית לישראל, ונבהלה. "הלא גם כך בקושי מתמודד הוא עם כל הצובאים על פתחו, והרי הרב אינו דוחה איש מן הפונים ומקדיש מזמנו לכל אחד. כיצד ימצא פנאי למשימות הרבות והכבדות שהראשון לציון נאלץ להתמודד עמן" – שאלה וביקשה מהרב שיביע התנגדות וידחה את כל המציעים. לאחר מחשבה נוספת, נרתעה הרבנית ואמרה: "לא אני שאתנגד ואמנע ממנו את השליחות". ועדיין היו ספקות ולבטים מתגוששים בלבה והיא לא ידעה כיצד להכריע.

הבחירות לרבנות הראשית נועדו להתקיים בראש חודש ניסן תשמ"ג, ורק שבועיים קודם לכן הגיש הרב את מועמדותו, לנוכח הוראתו המפורשת של מורו ורבו כ"ק מרן אדמו"ר רבי ישראל אביחצירא 'בבא סאלי' זי"ע, ששלח להגיד לו את המלים הבאות: "בשמים הוחלט שאתה הרב הראשי הבא; לך והגש מועמדות". באותו לילה, מוצאי שבת קודש היה, התקשרו שני שליחים לבית הרב, האחד מטעמו של האדמו"ר בעל ה'לב שמחה' מגור זצוק"ל והשני מטעמו של האדמו"ר מליובאוויטש זצוק"ל, ובפי שניהם אותה בקשה: "יתמודד הרב וראוי הוא להיבחר". לאחר יומיים, אמר המקובל רבי יצחק כדורי זצוק"ל לרבנית: "אם שלושה גדולי ישראל פנו ואמרו לרב שעליו להתמודד ולהיבחר, בוודאי שכן הוא הדבר". גם ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצוק"ל, שלח להגיד לרב: "יגיש נא כבודו מועמדותו ואני אדאג שאנשים הסרים לדברי יצביעו בעדו".

חזקה על הרב פקודתו של 'בבא סאלי' והוא הגיש מועמדותו למשרה הרמה. מכאן ואילך, פעלו העסקנים לבחירתו ואילו הוא לא דיבר על כך עם איש. כל כך רחוק היה הרב מהעיסוק בהתמודדות זו, עד כדי שבנו הצעיר שלמד בישיבה לא ידע בכלל שאביו מועמד כמעט ודאי לכהונת הראשון לציון. רק יום לפני הבחירות, כאשר שב הבן הביתה מן הישיבה לחופשת 'בין הזמנים', נודע לו כי אביו אמור להיבחר למחרת היום לתפקיד החשוב.

לילה לפני הבחירות, קרא 'בבא סאלי' למשמשו רבי אליהו אלפסי זצ"ל ולמקורבו רבי יהודה מוצפי שליט"א (עוזרו ואיש אמונו של הרב) ואמר להם: "הביאו לי בבקשה את הספר 'כרם שלמה' שחיבר רבי סלימאן אליהו זי"ע. חפץ אני ללמוד בו ולעורר את זכות אבותיו של חכם מרדכי". ואף זאת ביקש: "הביאו מצלמה ותצלמו אותי לומד בספר הזה, ואת התמונה תשלחו לחכם מרדכי לאות חיבה". והיתה זו מן הפעמים הבודדות ש'בבא סאלי' ביקש להצטלם.

בערבו של יום, כאשר נבדקה הקלפי ונמנו הפתקים, נמצא שהרב קיבל 87 קולות מתוך 136 קולות בסך הכל. לצדו, נבחר הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא-שפירא זצ"ל, ששימש כראש ישיבת 'מרכז הרב' ובמשך שנים רבות היה אב"ד ירושלים וחבר בית הדין הגדול. בעשר השנים הבאות, שניהם ישמשו יחדיו בהנהגת הרבנות הראשית לישראל ויפעלו גדולות ונצורות לחיזוק הדת.

היה זה מעמד הכתרתו של הרב הראשי הספרדי ה-52 שהכתרתו התקיימה בהיכל בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה בירושלים. בית כנסת זה נוסד לפני יותר משש מאות שנה, על ידי יהודים מגולי  ספרד, שבנו אותו על גבי חורבות שיוחסו על פי האגדה לישיבה גדולה שהנהיג רבן יוחנן בן זכאי.

ארבעים וארבע שנים קודם לכן, בחודש תמוז תרצ"ט, נערכה באותו מקום הכתרתו של הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצוק"ל, שנבחר כראשון לציון במקום הגאון רבי יעקב מאיר זצוק"ל שהלך לעולמו. בין ההמונים שנאספו למעמד הגדול, היו שתי אחיות שהביאו עמן את ילדיהן הקטנים. היתה זו הרבנית הצדקנית מרת מזל ע"ה, אמו של הרב, ואחותה הרבנית מרת צלחה חנה סופר ע"ה (כלתו של הגאון רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל, בעל 'כף החיים'). הרבנית מזל החזיקה בידה את בנה מרדכי, ואחותה החזיקה בידה את בנה יצחק שלום. פתחה מרת צלחה ואמרה: "הלוואי שיגדל בני ויהיה הרב הראשי לישראל". נענתה אחותה מרת מזל ואמרה: "לא בנך, כי אם בני. כך אומר לי לבי והלוואי שאזכה לראות בכך". לא זכתה אמו של הרב להגיע לאותו מעמד – אך הספיקה לראות שמכתירים אותו כדיין בגיל כה צעיר – אך אחותו הגדולה, מרת רחל בן חיים ע"ה היא זכרה זאת. ועוד זכרה, שלאחר פטירתה של מרת מזל ע"ה, אמר אחיה, ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל בהספד: "את אמרת שבנך יהיה הרב הראשי לישראל, ואת תראי משמים שהוא עוד יגיע לשם"…

לאחר דברי פתיחה וברכה וקודם שעמד הרב לשאת מדברותיו, ניגשו אליו המקובל רבי יצחק כדורי זצוק"ל והגאון רבי מאיר יהודה גץ זצ"ל, רב הכותל והמקומות הקדושים, הלבישוהו את הגלימה וחבשו לראשו את מצנפת הראשון לציון.

המנהג עד אז היה, שהראשון לציון מקבל גלימה מועד העדה הספרדית. גם אצל הרב, פנו אל הרב וביקשו לסכם על זמן שיבוא חייט לביתו ויקח מידות לגלימה. בירר הרב, היכן תופרים את הגלימה עם הרקמה המיוחדת, והשיבו לו שבדרך כלל מייצרים אותה בטורקיה. סירב הרב ואמר: "חפץ מסמל את הרבנות בארץ ישראל ייעשה בארץ העמים?!". נרתמו אנשי ביתו של הרב ובתוך כמה ימים נאספו כמה מנשות ירושלים שהיו מצוינות במלאכת הרקמה, ואותן נשים צדקניות זכו לתפור את גלימת הראשון לציון עבור הרב.

לאחר שלבש את הגלימה, עלה הרב אל הדוכן ונשא דרשה ארוכה, שבה דיבר על חשיבות התפקיד ועל האתגרים הגדולים שהוא נוטל על עצמו, בחיזוק הדת וגדרי הצניעות והכשרות, בליכוד השורות ואחדות בין כל שבטי ישראל. כן דיבר על האחריות של לומדי התורה, להביא את התורה לכל בתי ישראל ובאמצעותה לאחד את כל העם. הוא התייחס למעמדם של בתי הדין ולצורך לחזק את מערכות הכשרות ויתר הנושאים שהרבנות הראשית עוסקת בהם, ויחד עם זה שיבח את כל העוסקים במלאכה והעלה על נס את פועלם הגדול של קודמיו בתפקיד החשוב.

למחרת, החל פרק חדש בחייו של הרב. פרק האחריות הכוללת לכל עם ישראל. בתור רב ראשי לישראל לא הסתפק הרב בתחומי אחריותו בגבולות המדינה, אלא הרחיב את השפעתו והקרין על מאות קהילות בחוץ לארץ.

עוזרו של הרב וראש לשכתו, הרה"ג רבי אליהו בן דהן שליט"א, ששימש אף הוא כמנכ"ל הרבנות הראשית לישראל, כי בלשכתו של הרב היה מוכן כסא מכובד נוסף עבור רבי אברהם שפירא, ואילו בלשכתו של רבי אברהם שפירא היה מוכן כסא נוסף עבור הרב, כדי שבכל עת שאחד הרבנים יבקש לדון עם עמיתו, לא יחוש כאורח אלא כשותף מלא גם באותה לשכה.

קביעות עשו להם שני הרבנים, אחת לשבוע, שהם יושבים בצוותא ודנים בנושאים שעל הפרק. כאשר היו רבנים ועסקנים שביקשו לפגוש את שני הרבנים, זו היתה ההזדמנות לשבת עם שניהם יחדיו. ובכל שבוע מחדש, התרגשו העוזרים לראות את המחזה הבא: שני הרבנים יוצאים מלשכותיהם ונפגשים בפרוזדור! כה טבעי היה בעיני כל אחד ואחד מן הרבנים, שהוא שיקדים וילך אל חברו.

גם כאשר נסעו באותו רכב הביתה, תמיד התווכחו מי ירד הראשון והויכוח שב ונשנה בכל נסיעה. הרב היה אומר לנהג: "סע קודם לביתו של הרב שפירא ורק לאחר מכן תיקח אותי לביתי". בטרם הספיק להשלים את המשפט, היה רבי אברהם שפירא קוטע את דברי הרב ואומר: "מה פתאום? הרי הוא גר כאן קרוב… סע קודם לביתו של הרב אליהו ורק לאחר מכן תיקח אותי לביתי".

לא היתה זו רק ענווה ופשטות, מידות אצילות ששני הרבנים הראשיים לישראל היו מבורכים בהן. ההערצה שלהם איש לרעהו נבעה מכך ששניהם העריצו גדלות בתורה. הרב הביט על רבי אברהם שפירא, שהיה ענק בתורה, ולא היה מסוגל לכלוא את ההערצה המתפרצת. ובדיוק כך ממש, באותו סגנון, הביט רבי אברהם שפירא על הרב וראה את גדלותו בתורה וממעמקי לבו בקעה הערצתו.

במעמד השתתפו למעלה מאלף איש. קם אחד הרבנים החשובים בקהילה והורה לכל הקהל לעמוד על רגליו ובירכו יחדיו בשם ומלכות: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו". קם רבי אברהם שפירא ממקומו וקרא: "זו ברכה לבטלה ולא עניתי עליה 'אמן'".

כאשר התבקש הרב לשאת דברים, פתח ואמר: "בדרך כלל אינני נוהג לחלוק עם הרב שפירא בפרהסיא, אבל במקרה הנוכחי אני חולק עליו. אם בירכתם 'שחלק מחכמתו ליראיו' על הרב שפירא, בוודאי שאין זו ברכה לבטלה… הרב שפירא אמר שהוא לא ענה אמן, אבל אני אגיד לכם את האמת שעניתי 'אמן ואמן'. הרי המילה 'אמן' יש לה שני פירושים. האחד, שאני מודה שתוכן הברכה אמת. והשני, שאני מבקש שכך יהיה. ולכן, באמירת 'אמן' שפירושה 'אמת ונכון' התכוונתי על הרב שפירא, ואילו באמירת 'אמן' שפירושה 'כן יהי רצון' התכוונתי על עצמי"…

בכל יום ויום שהיה הרב יושב בלשכה, היה הפרוזדור מלא ברבני ערים וישובים, דיינים ועסקני הלכה, וכולם מצאו את מקומם במחיצתו. באו לשאול בהלכה, להתייעץ בהנהגת הקהילה, לפרוק מועקות שעל הלב ולקבל כוחות. זו היתה אחת ההוראות הראשונות שנתן הרב לאנשי לשכתו: "כל רב עיר בישראל שיבקש להיפגש עמי, הכניסוהו מיד ושלא ימתין כלל בתור".

נתבונן בקשיים המצטברים ונערמים בדרכו של רב צעיר, שהתגייס למען עם ישראל וניאות לשמש ברבנות של ישוב מרוחק. אמנם יש לו תואר 'רב', אבל זה אומר רק שיש לו המון עבודה ואחריות גדולה מאד. הוא מנסה להשפיע על התושבים ולחזק את חיי הדת בישוב, אבל לא כולם מסכימים אתו ולפעמים הוא מוצא עצמו במאבק מול אנשים וקבוצות חזקים ממנו. כל הרבנים הצעירים הללו – מי יאזין להם, במחיצתו של מי יחושו ששערי לבו פתוחים בפניהם, מי יעוץ עצה או אפילו יעודד אותם להתאפק ולא להשיב לאלו שפגעו בהם: את התפקיד הזה חידש הרב, ואת עצמו הקדיש למשימה זו.

על אלה יש להוסיף את נסיעותיו של הרב בכל רחבי הארץ, להרביץ תורה ולהגיד הלכה, לחזק ולהרים את ראשם של אנשי תורה בארץ ישראל. מזכירי הרב ואנשי לשכתו, מדפדפים ביומנים מן השנים ההן ולא מוצאים ערב פנוי, בו הרב לא יצא למסע דרשות ושיעורים. אחרי ימים עמוסים וגדושים – אם בדיוני בית הדין הגדול אחת לשבוע, או בעשרות-עשרות נושאים מורכבים שהרב היה מעורב בהם עד לפרטים הכי קטנים – הרב לא היה פורש למנוחה. הוא ידע, כי בשובו בשעת ליל מאוחרת לביתו, ימתינו אנשים עם שאלות בהלכה או בקשות לברכה. הוא זכר, שמחר עם שחר, לאחר תפילת ותיקין, יהא עליו לקבל קהל. ועל כולנה: הרי הוא השתוקק כל כך ללימוד התורה, אהב אותה והתמיד בה בכל רגע פנוי. אך כל השיקולים הללו לא מנעו ממנו לצאת כמעט בכל ערב, לחזק את העם בשדות, למסור שיעורים בישיבות ולהגיד דרשות באזכרות, להשתתף בשמחות ולנחם אבלים. ובכל מקום שהגיע, האיר וחימם, טיהר וזיכך.

מסתבר, כי לא לחינם דחקו בו גדולי וצדיקי הדור, שיסכים לקבל על עצמו את הנהגת העם וישמש כ'מרא דארעא דישראל'

ביום בו נבחר הרב למשרת הרב הראשי לישראל, הוא אסף לביתו כמה תלמידים ומקורבים ואמר להם: "צריכים לבצע מהפכה באגף הכשרות, להפוך אותה מ'בדיעבד' ל'לכתחילה'". במשפט זה, תמצת הרב את השקפת עולמו בכל הקשור לפסיקת הלכה. גם כשצריכים להקל, לא עושים זאת בקלות אלא בכובד ראש. כאשר אפשר, אסור להקל. כשנאלצים להקל, מתקבלת ההחלטה תוך נסיון להחמיר ככל האפשר.

לא לחינם העמיד הרב את נושא הכשרות בראש מעייניו, אלא הוא ראה בכך תיקון חשוב לכלל ישראל. וכך אמר: "אסור להקל בכשרות המאכלים וחייבים להוסיף חומרות ופיקוח, כדי שכל יהודי ויהודי האוכל מזון בכשרות הרבנות הראשית לישראל לא יכשל במאכלות אסורות. מי שחושב שאכילת מזון שאינו כשר זו עבירה שאפשר לחזור עליה בתשובה, טועה מאד. ולא זו בלבד, אלא שאכילת מאכלות אסורות מקשה מאד על החוטא לשוב בתשובה ולהתקרב לבורא עולם. הרי חז"ל אמרו, שמאכלות אסורות מטמטמים את הלב ואוטמים אותו שדברי תורה וקדושה לא יכנסו לתוכו. כאשר יבואו יהודים לשוב בתשובה ולבם אטום ומטומטם ממאכלות אסורים – הוסיף הרב בהטעמה – כמה קשה יהיה להם להתקרב לבורא עולם ולהכניס ללבם דברי תורה. אנו מוכרחים לדאוג להם ולחשוב על היום בו יחפצו להתקרב ולהצטרף ללגיונו של מלך מלכי המלכים".

המשימה לא היתה קלה. ההתנגדויות היו רבות ואיתנות. היה ברור שהכשרות של הרבנות הראשית לישראל לא באה לבוא במקום מערכות הכשרות המהודרות, אלא היא תמשיך לשרת את כלל ישראל, מיליוני תושבי ארץ ישראל ורבים-רבים בחוץ לארץ. לפיכך, גם את התמיכה למהפכה לא היו צריכים לגייס בציבור אוכלי ה'כשר למהדרין'. מנגד, בעלי המפעלים והיבואנים (אלו המביאים מוצרים מחוץ לארץ, מכונים 'יבואנים'), ועמם עסקנים ופעילים שלא משתייכים לציבור יראי שמים, נרתמו כדי למנוע מהרבנים הראשיים את ביצוע השינוי הגדול.

אבל הרב, שידע כי על כתפיו רובצת האחריות לכשרות המזון של רוב העם היהודי, לא נרתע מכל הקשיים. הוא והרב שפירא התמסרו לנושא הכשרות בצורה שלא תיאמן, והשקיעו בה מאמצים אדירים באופן אישי. הם לא הסתפקו בכך שרבנים ומשגיחים יפקחו על הכשרות, אלא ביקשו להיות מעורבים בכל פרט. ואכן, בשנים ההן, תחת עיניהם הפקוחות של שני הרבנים הראשיים, נעשו כל המאמצים שהכשרות של הרבנות הראשית לישראל תהיה מהודרת ככל הניתן.

סיפר הרה"ג רבי בניהו דיין שליט"א, מתלמידי ומקורבי הרב, שפעם שהה בחדר סמוך ללשכתו של הרב וראה שנכנסו ללשכה שני אנשים. לפתע, נשמע קולו של הרב שגער בהם וצעק עליהם בקול רם. היו אלו צעקות שמעולם לא נשמעו במחיצתו של הרב, ומוכרחת היתה להיות סיבה מאד משמעותית שתגרום לרב להרים את קולו בצורה שכזו. לאחר שיצאו שני האנשים, נכנס רבי בניהו דיין לחדר ושמע מפי הרב: "באו שני אנשים אלה כדי לכפות עלי את דעתם, שבתור רב ראשי לישראל אתן הסכמתי לכמה הקלות בנושא כשרות. ניסיתי לדחות אותם, אך הם התחילו לאיים עלי ורמזו שיש בדיהם כוח והם יכולים להזיק לי. אזי, נאזרתי תקיפות וגבורה וצעקתי עליהם עד שנכלמו וברחו מכאן".

הם לא סמכו על איש ולא הסכימו להכיר בחותמות כשרות של רבנויות ברחבי העולם. הם תבעו ששליחים שלהם יסעו לכל מקום, יבדקו בעצמם ויביאו בפניהם את הנתונים. הם עברו באופן אישי על רשימות של מאות מוצרים ואלפי חומרי גלם, זימנו רבנים ומשגיחים, תעשיינים ויבואנים, חקרו ודרשו, למדו והשכילו, ולאחר מכן התעמקו והתדיינו עד שהכריעו ופסקו הלכה למעשה.

בימי כהונתם של הרב ורבי אברהם שפירא, לא היה רב מוסמך לקבל הכרעה הלכתית כשרותית על דעת עצמו ללא שהם יבדקו את ההחלטה ויחתמו עליה. כמה פעמים בשבוע, ובכל פעם כמה שעות, היו שניהם יושבים ועוברים על כל הרשימות, נכנסים לשאלות הלכתיות ודנים בכל הצדדים עד שהצליחו להכריע.

הרב קבע, שאי אפשר להכניס מוצרי מזון לארץ ישראל בלי חתימה של שני הרבנים הראשיים. כאשר ייבאו בשר או כל דבר מאכל אחר, לא היו יכולים להוריד אותו מהאוניה ולהכניסו לארץ, אלא לאחר שרבי עמרם היה בודק את המוצר וכל המרכיבים ואישורי הכשרות שלו, ואז היה מגיש את התעודה לחתימתם של הרבנים הראשיים. הרב היה מאד רגיש לזולת והקפיד שהסוחרים לא יפסידו כסף בגלל הידורי הכשרות, ולכן תמיד השתדל לחתום על התעודות באותו יום, כדי שהעיכוב לא יגרום הפסד ממון ליבואן. קשה לספור את התעודות שהרב חתם עליהם, ותמיד הוא השתדל לעשות זאת באותו יום. זולת פעם אחת שהוא עיכב את החתימה.

באותה פעם, הרב דחה את החתימה ואמר לרבי עמרם: "השאר את התעודה אצלי ואראה מה לעשות אתה".

למחרת, הגיע רבי עמרם ושאל אם התעודה מוכנה וחתומה, אך הרב השיב בשלילה.

ביום השלישי, התקשר כבר היבואן ודרש שיעזרו לו לשחרר את הסחורה מהנמל, כי בכל יום שהוא מעכב את פריקת האוניה הוא מפסיד כסף רב.

שבועיים חלפו, והרב עדיין לא חתם.

רבי עמרם היה שואל בעדינות ונענה בשלילה. בהמשך היה סופג צעקות מהיבואן, ותשובה ממשית לא היתה בפיו.

לאחר שבועיים התקשר לרבי עמרם אחד הרבנים החשובים בגרמניה. "רבי עמרם, אני לא יודע מה לעשות" – פתח הרב וסיפר: "ישנו חומר מסוים שאני נותן לו כשרות, והשתמשו בו במוצר פלוני שייצרו אותו עבור יבואן פלוני בכשרות הרבנות הראשית לישראל. נודע לי כעת, שקרתה טעות מצערת ותעודת הכשרות שלי לא היתה צריכה להינתן לאותו מרכיב. מדובר במשהו טרף לגמרי. אם המוצר הגיע לחנויות, אין ברירה אלא לאסוף אותו ולהזהיר את הציבור שלא יכשלו".

"למזלך, הרב הראשי לישראל הוא בעל רוח הקודש", השיב לו רבי עמרם וסיפר את כל הסחבת המוזרה, את הלחצים והצעקות שהוא סופג ואת הדחייה הממושכת של הרב. "דבר כזה לא קרה לי מעולם עם הרב אליהו, אבל כעת אני מבין".

נכנס רבי עמרם ללשכתו של הרב, כדי לספר לו בהתרגשות גדולה על שיחת הטלפון של הרב מגרמניה. על השולחן היתה מונחת התעודה, לא חתומה. שמע הרב בפנים חתומות והוא הגיב במילה אחת: "בסדר". הוא לא חייך, אפילו לא נשא עיניו מן השולחן. "בסדר" וזהו. הוא סילק את התעודה ממרכז השולחן והמשיך בעבודתו כאילו לא אירע דבר.

בית המלון היה רוכש סוגים שונים ומובחרים של בשר, חלק משחיטה מקומית וחלק ממה ששחטו בחוץ לארץ. היו חלקים מובחרים מאד, שקשה להשיגם אך הם מעולים במיוחד, ומאמצים רבים היו משקיעים כדי להביאם. האורחים החשובים ביותר, עשירים גדולים שהגיעו מחוץ לארץ, היו משבחים את הבשר המעולה והיו ממליצים לחבריהם להתארח באותו בית מלון.

פעם היה מחסור בבשר היקר, וזמן רב המתינו עד שישחטו בהמות בחוץ לארץ ויביאו מאותו בשר מיוחד.

ביום מן הימים, התקשר סוחר הבשר להנהלת בית המלון והודיע: "האוניה אמורה לעגון בנמלי ישראל בתוך ימים ספורים, ומיד יובילו לירושלים את הבשר הדרוש לכם".

שבוע חלף והבשר לא הגיע. כאשר התקשרו לסוחר לברר מה סיבת העיכוב, השיב בכעס: "האוניה הגיעה, אבל הרב אליהו אינו מוכן לחתום על הכשרות. הוא אומר שחסרה כאן תעודה כלשהי ולא מספיקות יתר התעודות". כמובן שכל המעורבים בעסק כעסו, ויתכן שהיו כאלו שבלהט הטענות התבטאו ואמרו על הרב דברים לא ראויים.

יומיים חלפו והכעס התחלף בתדהמה.

התברר שלא לחינם היתה חסרה תעודה אחת בין התעודות בטעות נשלח בשר טרף לישראל ואילו הבשר הכשר נשלח למקום אחר.