למרות הוותק העצום, היה מרן הרב ניגש אל כס הדיין בחרדת קודש, שכן אלוקים ניצב בעדת א-ל ושכינה משתתפת בדיני תורה.

לאחר הסתלקות הרב לגנזי מרומים, כאשר חיפשו בניו של הרב את צוואתו, פתחו את ארנקו ומצאו דף ובו רשומה התפילה שחיבר הרב בעצמו בעד עצמו. את התפילה הזו היה הרב רגיל להגיד בכל יום ויום לפני תחילת הדיונים בבית הדין. התפילה היתה כתובה על גבי פתק שנמצא תמיד בכיסו, וזו לשונה:

"ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא על דעתי עמדתי לשרת עם קדושיך, לדון ולהורות. ידעתי מיעוט ערכי – מך שבערכין. לא ביקשתי נפלאות ממני, אך כך הורו לי רבותיי וכך גלגלת כל הגלגולים, וסיבבת כל הסיבות. הקימות מעפר דל ותעש לי שם, כשם הגדולים. גזרה חוכמתו, יתברך ויתעלה שמו, לשרת עם קודש, להורות ולדון, ועל הכל יתברך שמו ויתעלה.

"אך רעדה אחזתני, יראה ורעד יבוא בי, על הסכנה הנוראה העומדת עליי, ופי תהום הפעור לנגדי, וברעות נפשי לקטלא נפיק, כי בער אני ולא אדע, על כן זחלתי ואירא, אנא אפנה לעזרה ואנא אברח. אבל בטחתי ברוב חסדך, ומפיל תחינתי לפניך כי אתה שומע תפילה.

"אנא השם, אלוהי הרוחות, חוס ורחם על כל יושבי כיסאות למשפט, ובפרט עלי, אני עבדך בן אמתך, מרדכי בן מזל. רחם עליי ותן לי לב שומע ודעת להבין לשפוט את עמך. חוננו חוכמה בינה דעת והשכל. שלא נאמר על טהור טמא ועל טמא טהור, על מותר אסור ועל אסור מותר, על זכאי חייב ועל חייב זכאי. ותצילנו מכל שגיאות וטעויות, ויהא ליבי חזק, ואתן להוכיח כל עושי ועוול ולהציל עשוק מיד עושקו. ואל ישיאנו יצרנו להעלים עין, חס וחלילה. ותזכנו לגדור פרצות ולהתקין תקנות ולהרביץ תורה, שיהא שם שמיים מתקדש על ידינו. ותהא אימתנו מוטלת על הבריות ואהבתנו חקוקה בלבם, ונתרחק מן הגאווה והכעס והקפדנות. ותאזרנו חיל לסבול את עמך. גל עיניי והביטה נפלאות מתורתיך".

פתח הרב ותיאר את התחושות האופפות אותו מתוך המחשבה על כך ש"אלוקים ניצב בעדת א-ל", שהשכינה הקדושה נמצאת בבית הדין והקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מורה לדיינים את דרך האמת ומעניק להם סייעתא דשמיא מיוחדת לבל יכשלו בדין.

למרות שהרב דיבר בצורה מאד ברורה ומשכנעת, הדיינים לא נסחפו אחריו ולא ראו עליהם את אותה התרגשות. כנראה, שאף הם היו וותיקים מאד במלאכת הדיינות והרגשת הרוממות הרוחנית נשחקה עם השנים.

באותו יום, נדרשו הדיינים לעסוק בדין תורה סבוך ומורכב, עם הרבה צדדים ופרטים, והדיון נמשך והתארך. לבסוף התברר, ששני הדיינים האחרים סוברים בדעה אחת ואילו הרב נותר בעמדת מיעוט. עמדו לנעול את הדיון ולהכריע שלא כדעת הרב, אך הרב ביקש שימתינו למחרת ואז יכתבו ויחתמו על פסק הדין.

למחרת, הגיעו שני הדיינים והודו כי הרהרו בנידון ועיינו בהלכה וגילו שטעו והצדק עם הרב בפסיקתו. אזי שאל אחד הדיינים בהשתוממות: "הרי הטעות שלנו היתה בסברה דקה מן הדקה, ואיך כבודו הרגיש בה מיד ואנו נדרשנו לעיון נוסף כדי לעמוד עליה".

נענה הרב והשיב בפשטות: "הלא זהו כוחה של התפילה שאני מתפלל מדי יום ביומו, שאזכה ששכינה תסייעני בדין"…

וכך סיפר הרב:

באותה תקופה התגלע סכסוך גדול בין שבטי הבדואים בנגב, ואחד הצדדים היה בנו של השייח' הנכבד ביותר בעדתם, והנושא היה רגיש וטעון ביותר. המשטרה, שידעה כי סכסוך בין הבדואים יכול להתדרדר לאלימות ולרציחות, דבר שיגרור נקמות הדדיות ללא סוף, היה שומרת את צעדיהם של כל המעורבים בסכסוך. קציני משטרה היו מתאמצים לפשר ולהביא את הצדדים הנצים ל'סולחה'. אך ללא הועיל. בשלב מסוים, עירבה המשטרה את בית הדין המוסלמי בבאר שבע וביקשה שהשופטים יפסקו לפי חוקי השריעה האסלאמית. אלא ששני הצדדים לא הצליחו להסכים על שופט מקובל והגון, ובינתיים המשיך הסכסוך להתדרדר.

באחד הימים, כאשר הגיע הרב בשעת בוקר לבית הדין, נתקל בהמולה גדולה מחוץ לבית הדין השרעי. המשטרה חצצה בין מתגודדים משני הצדדים והאוירה היתה טעונה ורגישה. תוך כדי הילוכו, הבחין הרב בפרוסת לחם הזרוקה על הרצפה. כמובן, שהוא התכופף והרים את הלחם, נשק לו והניחו על גבי גדר גבוה. הוא הספיק ללכת כמה פסיעות, כששמע שקוראים לו "חכם, חכם" ומאחוריו נשמע קול ריצתו של השייח' הגדול ועמו שני קציני משטרה. הרב עשה עצמו כמי שאינו מבין ערבית, ותוך כדי כך האזין לחילופי הדברים שבין השייח' לבין השוטרים. לבדו הבין, כי השייח' ראהו נוהג כבוד בפת והדבר הותיר בו רושם מופלג, עד כדי כך שהוא ביקש שהרב ישב ויפשר בין שני הצדדים הנצים.

בתחילה ניסה הרב לטעון, שהוא מקבל משכורת כדי לדון בבית הדין הרבני ולא בבית הדין של המוסלמים. אבל עד מהרה ראה שלא תהא לו ברירה. שני הצדדים הסכימו וחתמו על כתב בוררות והרב ישב לדיון ארוך עמם. עוד באותו יום הגיעו לפשרה וחתמו על 'סולחה'.

סיים הרב ואמר: "באותו יום הבנתי לעומק את מילות התפילה 'שתצילני היום ובכל יום… מדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית', ואני לא ניצלתי ונזקקתי לדון בדין קשה של מי שאינו בן ברית"…

אם האיש והאשה לא נמצאים באותה מדינה, הקושי גדול עוד יותר. ואם מדובר במדינות אויב שאין ביניהן קשר בכלל, אזי כמעט בלתי אפשרי להצליח להתיר את האשה מכבלי עגינותה. ואם נוסיף לכך את העובדה שהבעל התאסלם ונטש את דת ישראל והוא לא מוכן כלל להכיר במושג 'גט' ו'גירושין', לכאורה אין מקרה חמור מזה. ובמקרה שכזה, זכה הרב לחלץ אשה אומללה מכבלי עגינותה ולהשיג לה גט כשר. את הסיפור המרתק הבא, סיפר הרב בעצמו בחוג המשפחה:

בשנת תשל"ט, התקוממו הצעירים באיראן נגד השלטון החילוני ששלט במדינה, הדיחו את השליט והמליכו במקומו את השייח' חומייני ימח שמו, מנהיג המהפכה האסלאמית. בעקבות המהפכה, נותקו הקשרים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל לאיראן, וזו הפכה לאויבת הגדולה ביותר של ישראל.

כמה שנים לאחר מכן, התייצבה אשה בבית הדין בארץ ישראל וסיפרה: "נמלטתי מאיראן לאחר שבעלי התאסלם ולא הייתי מסוגלת לחיות במחיצתו. לפני שנפרדתי ממנו, ביקשתי בתחנונים שיתן לי גט, אך הוא הקשה ערפו וסירב בכל תוקף". ישבו דיינים בכמה בתי דין ועסקו בעניינה, אך כולם הרימו ידיים בייאוש ולא הצליחו למצוא קצה חוט של פתרון. היו הדיינים מזילים דמעה ופוכרים ידיהם בעצב, ולבם כואב על האשה הצעירה שלא תוכל לקבל גט.

עד הגיע התיק לבית הדין הגדול והתבקש הרב לעיין בו. הוא לא התמהמה ומיד נטל נייר מכתבים רשמי, עם סמל המדינה בראשו, והריץ מכתב אל הגאון רבי ידידיה שופט זצ"ל, רבה של טהראן. במכתב הרעיף הרב שבחים על ראשו של האייטולה חומייני וכתב שהוא איש נפלא, לוחם דת ומשרתו של אלוקים. הרב ביקש מרבה של טהראן, שיפנה אל חומייני ויבקש את עזרתו בתור איש מאמין באלוקים, שבוודאי לא יניח לעוולה כזו שתתרחש. עשה המכתב דרכו לאיראן וכמובן שנפל לידיהם של אנשי הצנזורה, ואלו דקדקו בכל שורה תיבה ואות ונדהמו למקרא השבחים שקשר הרב לראשו של מנהיג המהפכה הנערץ. עד מהרה הועבר המכתב ליעדו – לא למעונו של רבי ידידיה שופט, כי אם לארמונו של אייטולה מוסאווי חומייני בכבודו ובעצמו.

למחרת, נשלחה פלוגת חיילים להזעיק את רבה של טהראן אל ארמון המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית. נבעת רבי ידידיה שופט, כי הבין שהגיע קצו ומבקשים להוליכו אל הגרדום. הוא ביקש כמה דקות להתארגן והזדרז לחדר הפנימי, שם לבש תכריכים מתחת לבגדיו ויצא מביתו בחרדה בלתי מוסתרת.

כאשר הוכנס הרב של טהראן אל הטרקלין הגדול, פנה אליו המנהיג חומייני ושאל: "האם מכיר אתה את הרב מרדכי אליהו של מדינת ישראל?". לאחר שהשיב בחיוב, התבקש להשיב, האם גדול הוא בעיני החכמים היהודים? וכמובן שהוא השיב שהרב אליהו גדול מאד בעיני כל הרבנים והם מוכנים לפעול עמו בצוותא ולהשתדל בשבילו. אזי, הוציא חומייני את המכתב, נפנף בו בגאווה והכריז: "ראה מה הרב הגדול שלכם כותב עלי"…

שאל חומייני את הרב הראשי לטהראן, מה צריכים לעשות כדי להוציא גט מידיו של אותו בעל, והוא הסביר כי בראש ובראשונה צריכים להביא אותו להסכמה ולרצון לגרש את אשתו בגט כהלכה. הורה חומייני ופלוגת החיילים יצאה לחפש את האיש, ובתוך כמה שעות הביאוהו אל הארמון. כל אותה עת, ישב שם רבי ידידיה שופט והמתין שיביאו את הבעל המתאסלם. כאשר הביאו אותו, הסתגר עמו רבה של טהראן ודיבר על לבו עד שהתרצה לתת גט, שכן הניתן בכפייה אינו גט. בין כה וכה הבין האיש, שאין לו ברירה כי חייו היו תלויים לו מנגד, אבל רבי ידידיה רצה שהוא יבין גם כי דבר נכון הוא שלא יאמלל לחינם את אשתו לכל חייה.

משניתנה הסכמתו של האיש, ביקש רבי ידידיה להתקשר אל הרב בירושלים ושיחה זו התקיימה באמצעות 'שיחת ועידה' דרך צרפת. הרב הבין מיד שיש מאזינים נוספים על הקו והוא נקט בלשון רמזים, כאשר הדריך את רבי ידידיה שופט בכל פרטי ההלכות הנוגעות לשליחת גט ממדינת אויב. הרב פנה אל האשה וצירף אותה אל השיחה, והוא הדריך אותה כיצד למנות את רבה של טהראן ל'שליח קבלה', שיוכל לקבל את הגט מבעלה ובאותו רגע היא תהיה משוחררת מכבלי עגינותה. לאחר כמה ימים, נשלח הגט בדואר לארץ ישראל, כדי שיעמוד לעדות בידי האשה כי מותרת היא להקים מחדש בית נאמן בישראל.

מעשה ביהודי יקר שזכה להיות שדכן לבתו של אחד מגדולי הרבנים והציע לו בחור מופלג כחתן. כאשר התארסו החתן והכלה, רצו המחותנים לשלם לו דמי שדכנות, כמקובל. אבל האיש אמר, שהוא מוותר על הכסף ובמקומו הוא מבקש שיכבדוהו בברכה אחת מן השבע ברכות תחת החופה. התכונן האיש אל היום המיועד והיה נרגש ביותר לקראת המעמד הגדול. אך בשעת מעשה, כמה גדולה היתה אכזבתו, שבאו רבנים חשובים והם התכבדו בברכות ואילו אותו זנחו.

ברוב כעסו ומרירותו, הגיש האיש תביעה לבית הדין האזורי, וטען שהמחותנים חייבים לפצותו בסכום גבוה. ישבו הדיינים ושמעו את שני הצדדים, בדקו ומצאו שלא היה שום הסכם, לא בכתב ולא בעל פה, ולפיכך לא מצאו דרך לחייב את המחותנים לפצותו. גם בית הדין הגדול שהתבקש לדון בערעור שהגיש האיש, פטרוהו בלא כלום.

ברוב שברונו, הכריז האיש על שביתת מחאה מול בית הדין הגדול. הוא הציב דוכן גדול ברחבת הכותל המערבי, שכן בית הדין פעל במקום סמוך, ופיזר שלטי מחאה על אזלת ידם של הדיינים. הרב התאמץ מאד להרגיעו ולפייסו, אך ללא הועיל. הרב ביקש מידידו הגאון רבי מאיר יהודה גץ זצ"ל, רב הכותל, שינסה לדבר על לבו של האיש, וגם הוא לא הצליח. אפילו אנשי המשטרה שביקשו לפנות את המחאה הבוטה מפתח בית הדין, נדחו ולא התקבלו כל דבריהם על לבו.

יום אחד ניגש הרב אל הדוכן, הושיט לאיש פתק בכתב ידו ואמר לו: "קרא מה שכתוב כאן". בפתק, כתב הרב: "היות ויהודי זה קיים מצוה גדולה, שכרו גדול מן השמים ויתנו לו חלק בגן עדן העליון", וחתם את שמו. ואף על פי כן היהודי לא הסכים להתרצות והמשיך בשביתתו.

למחרת, ניגש אל האיש יהודי שהיה אוסף כספי צדקה בכותל, הושיט לו קופסא מלאה בכסף ואמר לו: "קח את כל הכסף ותן לי את פיסת הנייר שהרב אליהו כתב לך". התפלא האיש ושאל: "ומה תעשה בפתקא זו?", והלה השיב בפשטות: "וכי דבר קל הוא בעיניך, להיפטר מן העולם עם פתק שכזה, בו כותב דיין וצדיק כמו הרב אליהו שיש לי חלק בגן עדן העליון?!… כשאבוא לשמים לאחר פטירתי, בוודאי ירצו להכניסני לגיהינום, אך אני אטען ואגיד: 'קודם תנו לי את חלקי בגן עדן העליון, כפי שכתב הרב אליהו, ולאחר מכן תדונו אותי על כל השאר'. וכשאהיה שם, בוודאי לא יוציאוני".

שמע האיש ופירק בו ביום את מחאתו, ובשמחה ובטוב לבב הלך לביתו, סמוך ובטוח כי אכן לא יקופח בשמים שכרו הגדול על הקמת בית נאמן בישראל.

גם אם רבנים חשובים פנו אליו וביקשו לשוחח עמו בקשר לדיני תורה שהוא עצמו ישב בהם, סירב סירב בכל תוקף והיה דוחה על הסף את הפונים אליו.

ואירע גם שהתקשרו אליו אנשים חשובים מאד והרב חשש לפגוע בכבודם, אבל הרב לא הסכים לשמוע אות אחת מדבריהם. אזי, היה הרב מניח את אפרכסת הטלפון על ברכיו ומניח לדובר לסיים את דבריו מבלי שהוא מקשיב להם. אחד המקורבים שהבחין במעשהו, שאל את הרב: אם הרב אינו מאזין לשיחה, מדוע אין הוא מנתק את הטלפון לגמרי. השיב לו הרב: "אני נזהר שלא לעבור על איסור תורה, שכן כתוב 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק' ואסרו חז"ל 'שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו'. אסור לי שמוע אותו, אבל אני גם לא רוצה לפגוע בו. לכן אני נותן לו להמשיך לדבר ואני לא מנתק לו את הטלפון, אך בה בעת אינני מקשיב לו".

ולא זו בלבד, אלא אפילו כאשר באו לשוחח עמו בסוגיה הלכתית, כביכול, ולאחר מכן גילה הרב שהיו אלו שליחים של אחד הצדדים הנוגעים לדין תורה שהוא אמור לשבת בו, היה פוסל עצמו מלדון באותו תיק מכל וכל. הוא היה מסביר לנוכחים: "לפני כמה ימים דיבר אתי מישהו בסוגיה הנוגעת לדין תורה זה, וחוששני שהוא קשור לאחד הצדדים, ולכן אני פסול מלדון, שכן שמעתי כבר את אחד הצדדים מחוץ לכתלי בית הדין".

אחד מידידיו של הרב, רבי דוד נחמן בלוי שליט"א, מספר, כי עוד בשנים שהרב שימש כדיין בבית הדין בבאר שבע נפגשו לשיחה תמימה ותוך כדי דבריו, מבלי להרגיש, שיבח רבי דוד נחמן אדם אחד שבאותה עת התדיין בבית הדין. בעת שנפתח הדיון בתיק, הקדים הרב והודיע כי הוא פוסל עצמו מלדון. "ידידי רבי דוד נחמן דיבר אתי שבחים על אחד מכם ושוב אינני יכול לדון", נימק ופרש.

גם תיקים שהיו הדיינים יושבים עליהם זמן רב, אשר עברו לילות עם נדודי שינה וימים עם ספקות מנקרים בלב, הגיעו לחדרו של מרן הרב,  וכשיצאו מחדרו היו נדהמים ומתארים את המהירות בה הקיף הרב את כל התיק, סקר את הפרטים ושקל את הצדדים והטענות, וביחד הגיעו לפסיקה ברורה ומכרעת.

אחד מאבות בתי הדין שהגיעו אליו עם תיק מורכב במיוחד, סיפר לאברכים בטרם נכנס אל הרב, כי הוא יושב על המדוכה בתיק זה חודשיים תמימים ואינו מצליח להכריע. הוא פינה יום שלם לדיון עם הרב, והיה מסופק אם יספיק יום אחד כדי להגיע להכרעה. לא יצאה שעה והדיין היה בחוץ, נפעם ונדהם. הוא סיפר, כי הרב נטל את כל הדפים שהביא עמו, עבר עליהם במהירות עצומה, סיכם את השיטות העיקריות ובאיזו צורה כל שיטה נוגעת לצדדים שבתיק – והכריע. במשך שעה ארוכה עוד עמד אותו דיין מחוץ לחדרו של הרב ולא פסק להלל את הגאונות העצומה שראה במו עיניו. "איך מסוגל הוא לראות את כל השיטות ולא להתבלבל מריבוי הפרטים?" – קרא בהתפעלות – "איך הוא מבקיע ומפלס דרך בין כל הנקודות ומגיע מיד ובמהירות להכרעת הדין".

מרחיב ומתאר הגאון רבי אליהו אברג'יל שליט"א, אב בית הדין הרבני בבאר שבע ורב שכונת בקעה בירושלים, שבמשך עשרות שנים נהג להגיע אל הרב כדי שיצטרף עמו לדון בתיקים קשים מאד. "למרות שידעתי שהוא עסוק עד מאד, לא היה פעם שהוא דחה אותי ואמר שאין לו זמן. כשהיו צריכים אותו, תמיד היה פנוי ומצא זמן. התקשרו רבנים מכל העולם, ותמיד מצאו את הרב שהוא מוכן ומזומן לסייע ולעזור. דיני התורה שביקשתי בהם את עזרתו היו התיקים הסבוכים והמורכבים ביותר, בנושאים מאד לא פשוטים. והרב היה יושב עמי על כל תיק ותיק, ובתוך כמה שעות, במהירות עצומה, היה פושט את כל ספקותיי".

כל אותן שעות רבות וארוכות שהיה הרב יושב עם דיינים ופותר להם את ספקותיהם, לא בשעות העבודה השגרתיות היו. גם לא בלשכתו, עם העוזרים והמזכירים ולפי היומן. דיונים אלו נעשו בשעת לילה מאוחרת, לאחר שהרב היה שב מדרשות ושיעורים ולאחר שהספיק לסיים עם הבאים לקבל ברכה ועצה. אז, מתוך השעות הבודדות שנותרו לו למנוחה, היה מקדיש כמה שעות ועובר ביעף על פסק דין ארוך שיש בו עשרות מקורות ומראי מקומות, והיה דן בכל פרט ופרט ומכריע הלכה פסוקה.

מוסיף ומתאר רבי אליהו אברג'יל, שלא פעם קרה שהוא היה מבחין שהשעה מתאחרת וכבר לא היה לו נעים לנצל את הרב ולגזול משעות השינה שלו. אבל אם היה מציע לרב להפסיק ולהמשיך בפעם אחרת. היה הרב מבטל את חששותיו ואומר: "איך אפשר להשאיר בן אדם במתח נפשי כה קשה אפילו רגע אחד"

ברוח זו,סיפר עוזרו הנאמן של הרב, הרה"ג רבי יהודה מוצפי זצ"ל, שהרב היה מקפיד מאד שלא לאחר לדיוני בית הדין, ובוודאי שלא להחסיר ולא לבטל יום דיונים שנקבע. לפני כל יציאה לחו"ל, היו מתאמים את לוח הזמנים של הרב בבית הדין ומבטיחים שאיש לא יפגע.

בימי שגרה, מעולם לא איחר הרב לבית הדין ובדרך כלל הקדים והגיע כמחצית השעה לפני פתיחת הדיון הראשון. את הזמן שנותר עד לפתיחת הדיונים, היה הרב מנצל כדי לעיין בתיקים שלפניו, להיזכר בפרטי התיקים שכבר נידונו ולהתוודע לאלו המובאים לראשונה בפניו.

באחד הימים, לפני שיצא הרב מביתו לבית הדין, הוא פנה לעוזרו רבי יהודה וביקש שיביא מארון התרופות שני כדורי 'אקמול' מבלי שהרבנית תבחין בדבר. "אינני חש בטוב וראשי כואב", הסביר לעוזרו. התפלא רבי יהודה ושאל: "אם הרב לא מרגיש טוב, מדוע הולך הוא לבית הדין ואינו לוקח יום מנוחה?". אבל לרב היתה גישה שונה לחלוטין. "התבונן נא", פתח הרב והסביר: "בין אלו הבאים לבית הדין יש אנשים פשוטים, שאין להם הרבה כסף ואולי הם אפילו עניים. כשהם מגיעים לבית הדין, הם מפסידים יום עבודה, משלמים נסיעות ולפעמים גם צריכים לשלם למישהו שיעזור להם בבית הדין. את יתבטל הדיון היום, לא די בכך שהם יסבלו מהסחבת שתימשך זמן נוסף, אלא שזה גם יעלה להם כסף. איך אוכל לנוח במיטה, כאשר אני יודע שבכך אני מפסיד לאנשים כסף"…

כדאי להזכיר את סדר יומו של הרב – מחדד רבי יהודה מוצפי – שהיה משכים לתפילה עם הנץ, לאחר טבילת שחרית, ומיד לאחריה היה מקבל קהל עד קרוב לשעה עשר, שעת הדיונים בבית הדין הגדול. כשהיו מסתיימים הדיונים, הרב לא היה חוזר לביתו, אלא היה פונה ללשכת הרב הראשי לישראל, לעסוק בצרכי העם היהודי. לקראת ערב היה הרב חוזר הביתה, טועם טעימה קלה, ומיד יוצא לסבב דרשות ואירועים שהסתיימו קרוב לשעת חצות. בחצות היה הרב מפסיק את כל עיסוקיו ופונה לערוך 'תיקון חצות', ופעמים רבות היה ממשיך לאחר מכן לקבל קהל עד השעות הקטנות של הלילה. כמה נותר לו לישון? – כמעט כלום. אבל גם במצב זה של נתינה אינסופית למען עם ישראל, הרב לא הרשה לעצמו לחוש שלא בטוב. ואם כאב לו הראש, מיד צפו לנגד עיניו האנשים הממתינים לו בבית הדין ו"איך אפשר לאכזב אותם ולגרום להם נזק"

שכרו של אותו אדם על אמירת הקדישים נקבע בלירות. אולם כאשר עברו בישראל למטבעות של שקלים, לא רצה מנהל המוסד לשלם לו במטבע החדש.

המנהל היה נחוש בדעתו שלא להיכנע לתביעת אותו אדם, ושלח תשעה עורכי דין כדי להגן על המוסד. עורכי הדין דיברו והאריכו, ואותו אדם עמד בצד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו. נימקתי זאת בכך שכתוב באבות: ולפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון – אתה ולא עורכי דינך. הרגשתי שיש פה דין מרומה כדברי הפרישה (חו"מ א, ב)"שהדיין האמיתי צריך לדמות בלבו בכל דין שיבוא לפניו כאילו הוא דין של רשעים לחשדם שמא יש בו צד ערמה בטענותיהם וראיותיהם".

ביקשתי משמש בית הדין שיקבע את הדיון לאחרון ברשימת המוזמנים. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף נכנס, שאלתי אותו: מדוע הינך נוהג כך עם אותו עני? מתוך דבריו הבנתי כי יצא המרצע מהשק ושאשת העני אמרה לאשתו (של המנהל)שבעלה אינו ראוי להיות מנהל ובעלהּ טוב ממנו, אלא שהמזל גורם, ומשום כך הוא התעקש וסירב להעלות לו את שכרו.

מיד הזמנתי את אשת העני, ואמרתי לה: ראי מה עוללת! לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה. אמרי לה, שגם היא אשת המנהל ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמנתי את המנהל, והוא מיד אמר שהוא מוכן להעלות את משכורתו של אותו העני ללא שום ערעורים.

זו מעלתו של העומד בדין בעצמו.