שיחות ומאמרים
קץ שם לחושך
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מ"א, א')
אמרו חז"ל במדרש (בראשית רבה פ"ט, א'): "'קץ שם לחֹשך' (איוב כ"ח, ג') – זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה. ומאי טעם 'קץ שם לחושך'? שכל זמן שיצר הרע בעולם אופל וצלמוות בעולם, דכתיב (שם): 'אבן אֹפל וצלמות'. נעקר יצר הרע מן העולם – אין אופל וצלמוות בעולם. דבר אחר, 'קץ שם לחשך' – זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים. כיון שהגיע הקץ – חלם פרעה חלום".
יציאתו של יוסף מבית האסורים היתה פתאומית: מיד כשהגיעה שעתו לצאת משם – חלם פרעה חלום, שהביא להוצאתו של יוסף. פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בסמוך לחנוכה, ואחד מהמכנים המשותפים בין שני נושאים אלו הוא הפתאומיות. גם בימי החשמונאים יצא עם ישראל מחשכת יוון באופן פתאומי. ה' שם קץ לחושך על ידי הכהנים הקדושים שטיהרו את המקדש.
כך יהיה גם לעתיד לבוא: פתאום יבוא הגואל. וזו לשון הספורנו (מ"א, י"ד): "כדרך כל תשועת ה' שנעשית כמו רגע, כאמרו (ישעיה נ"ו, א'): 'כי קרובה ישועתי לבא', וכאמרו (תהלים פ"א, י"ד): 'לוּ עמי שומע לי'. וכך היה עניין מצרים, כאמרו (שמות י"ב, ט"ל): 'כי גורשו ממצרים' – כאמרם ז"ל: שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ וכו'. וכן אמר לעשות לעתיד, כאמרו (מלאכי ג', א'): 'ופתאום יבא אל היכלו האדון" וכו'.
לכל דבר יש סוף. יש קץ לייסורים, לחושך, ואפילו למלכות: "לכל תכלה ראיתי קץ" (תהלים קי"ט, צ"ו); אבל לתורה ולמצוות ולמעשים טובים – "רחבה מצותך מאד" (שם). תמיד יש להוסיף ולהוסיף, ואין לומר די. כמו כן לא יתייאש האדם מחמת הייסורים. אומרים חז"ל (ברכות י"ב ע"ב): "מזכירים יציאת מצרים בלילות" – גם כאשר אדם נמצא 'בלילות', בחושך ממש, בייסורים של ממש, יש לו 'יציאת מצרים'. "קץ שם לחושך". אל יתייאש, אלא יעסוק במאור התורה, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו', כ"ג). התורה תאיר לו את החושך, שכן לאור התורה אין קץ.
יוסף מייעץ לפרעה
"וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מ"א, ל"ג)
לאחר שפתר יוסף הצדיק את החלומות לפרעה, הוא עומד ומייעץ לו מה לעשות כדי להינצל מהגזרה הקשה של הרעב. שואלים המפרשים: מי מינה את יוסף הצדיק לתת עצות לפרעה (עיין 'ליקוטי אנשי שם')? ועונים, שאותו הלילה שבו חלם פרעה את חלומותיו היה ליל ראש השנה. אמר לו יוסף: מה שנקבע בראש השנה יתקיים כל השנה. פרעה התפלא על כך, כי לא ידע שהשנה מתחילה בחודש תשרי, ולכן ביקש מיוסף עצה כיצד יש להתכונן לקראת השנה החדשה.
את השאלה הזו יישב גם מורנו ורבינו, רב הרבנים, הגאון הגדול רבי עזרא עטייא זצ"ל, ראש ישיבת 'פורת יוסף'. הוא הסביר שהתשובה רמוזה במילה שכתובה בתחילת הפסוק: "ועתה". כאשר פתר יוסף הצדיק את החלומות לפרעה, לא ידע פרעה מה עליו לעשות כדי לשרוד בשנים הקשות המחכות לו. אמר פרעה ליוסף: "ועתה?" – כלומר, אמור לי, יוסף הצדיק, מה עלי לעשות? ענה לו יוסף: אם אתה כבר שואל אותי, אומר לך מה עליך לעשות.
זכורני שישבתי פעם בישיבה וחיפשתי בספרים מקור לדבריו של ראש הישיבה זצ"ל. כשמצאתי הראיתי לו זאת, והוא שמח מאוד ואמר: "ברוך שכיוונתי לדברים אלה".
יפשפש במעשיו
"וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (מ"ב, כ"א)
אחי יוסף, צדיקי עליון, ברדתם למצרים לשבור אוכל נתייסרו ביסורים גדולים. בעיקר סבלו כאשר הואשמו בריגול. ואמנם יכלו לומר לעצמם שהמלך עריץ וסגנו אכזרי, ובכך לתלות את ייסוריהם; אך הם לא בחרו בדרך זו, כי אם תלו את האשמה בעצמם: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת". וכך הם דברי הרשב"ם: "מידה כנגד מידה".
חז"ל (ברכות ה' ע"א) אומרים: "אם רואה אדם שייסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר (איכה ו', מ'): 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה". פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה, שנאמר (תהלים צ"ד, י"ב): 'אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה'. ואם תלה ולא מצא – בידוע שייסורין של אהבה הם, שנאמר (משלי ג', י"ב) : 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח'".
יש לשאול על הגמרא שאמרה: "פשפש ולא מצא – יתלה בביטול תורה". לכאורה, אם מדובר באדם שיש בידו עוון של ביטול תורה, כיצד זה לא מצא את העוון הזה כאשר פשפש במעשיו?
מספר תירוצים נאמרו על שאלה זו, וביניהם: אכן האדם פשפש במעשיו ולא מצא בהם עוונות; אך זהו רק בגלל שלא היה לו ידע מספיק כדי לדעת אם פעל כשורה או לא. ומדוע לא ידע לומר זאת? משום שלא למד תורה. אילו היה לומד תורה ויודע היטב את הלכותיה, היה מוצא בידו עבירות שלא הכירן.
יש מתרצים: לפעמים אדם צריך לבטל תורה כדי לקיים מצוה, שכן מצוה בזמנה דוחה לימוד תורה. והמדובר כאן הוא בצדיק גדול ולמדן, שהיה צריך לבטל תורה כדי לקיים מצוה ולא ביטל, ועל כך נענש. וזהו: "יתלה בביטול תורה" – כלומר: אכן, לא מצא בידו עבירות, אך מצוות שלא עשה, כיון שלמד תורה ולא רצה להפסיק מלימודו כדי לקיים את המצוה, הן העוונות שיש לתלות בהן את הייסורים.
הפשט הוא כדברי רש"י, שאמר: "פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה ראויין ייסורין הללו לבוא". דהיינו, יש שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים, ו-רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים. כנגד כל עבירה שעבר אדם בגופו ישנם ייסורים מתאימים, מידה כנגד מידה, ולפי הייסורים יכול אדם לדעת במה חטא. למשל: אם חש בזרועו יכול הוא לתלות את הייסורים בעוון ביטול מצות תפילין. אם חש בפיו יכול לתלות בלשון הרע, וכדו'. המדובר כאן הוא שאדם חש בגופו באיבר מסוים, אך לא הצליח למצוא עבירה שמקבילה ומתאימה לייסורים אלו. במצב כזה עליו לתלות בביטול תורה, כפי שאומרת הגמרא (עירובין נ"ד ע"א): "חש בראשו יעסוק בתורה… חש בכל גופו יעסוק בתורה, שנאמר (משלי ג', ח'): 'ולכל בשרו מרפא'". התורה היא מרפא לכל התחלואים ולכל המכות, וכאשר יוסיף ללמוד תורה, כי אז התורה תכפר לו על כל עוונותיו, גם על אלו אשר לא ידע לכוון ולמצוא אותן.
הדבר החשוב שלימדונו חז"ל הוא, שאסור לאדם לומר שהיסורים שבאים עליו הינם רק מכה טבעית, אלא אם באים עליו יסורים – יפשפש במעשיו.
גם אדם שאינו סובל יסורים צריך לפשפש במעשיו יום יום, כדי שלא יגיע למצב שיצטרך לפשפש במעשיו מחמת יסורים שיבואו עליו חלילה. כמו שאמרו חז"ל: "בכל עת יהיו בגדיו לבנים".
פגישת יוסף עם בנימין
"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי? וַיֹּאמַר אֱלֹקִים יָחְנְךָ בְּנִי" (מ"ג, כ"ט)
כאשר ראה יוסף את אחיו בן-אמו, את בנימין, התמלא ברחמים וביקש לבכות, ככתוב: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שמה". ויש להבין: מה גרם ליוסף לבוא לידי בכי? אדרבה, היה עליו לשמוח בראותו את אחיו בן-אמו אחרי כל כך הרבה שנים שלא ראהו!
פשט הדברים הוא, שבפעם הראשונה ראהו מרחוק ולא זיהה בו קלסתר פניו של אימו. רק לאחר שהתקרב בנימין אליו ראה בו יוסף דמיון לאמו, התרגש ובכה עד דמעות.
נראה לבאר עוד על פי דברי רש"י בשם המדרש (בראשית רבה צ"ד, ח'): "שאלוֹ: יש לך אח מאם? אמר לו: אח היה לי ואיני יודע היכן הוא. – יש לך בנים? אמר לו: יש לי עשרה. אמר לו: ומה שמם? אמר לו: בלע ובכר וגו'. אמר לו: מה טיבן של שמות הללו? אמר לו: כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו: בלע שנבלע בין האומות, בכר שהיה בכור לאמי, אשבל ששבאו אל, גרא שנתגייר באכסניא, נעמן שהיה נעים ביותר, אחי וראש אחי היה וראשי היה, מופים מפי אביו למד, חופים שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו, וארד שירד לבין האומות. מיד נכמרו רחמיו" (עיין סוטה ל"ו ע"ב).
חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר, שבנימין הזכיר את כל שמותיו של בניו לא לשבחו של יוסף אלא לגנותו, והיה מקלל את יוסף וקרא לבנו בלע, לומר הלואי שייבלע וימות שכן ירד למצרים ונטמע שם ביניהם, וכן בכל השמות. כששמע כך יוסף אמר: כיצד אחי בן אמי אומר כך, והרי מסרתי את נפשי כדי שלא ליפול לידי אשת פוטיפר ושמרתי את עצמי בקדושה ובטהרה, וגם ישבתי בבור י"ב שנים על כך, ושמרתי על כל התורה כולה למרות שהייתי במקום כל כך טמא! ולכן ביקש לבכות על שאחיו חושד בו.
פרפראות
שפת לא ידעתי
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר" (מ"א, א')
בחלומו רואה פרעה כי עומד הוא על היאור, אך כאשר מספר פרעה ליוסף את דבר חלומו, הוא אינו מזכיר שעמד "על היאור", אלא: "על שפת היאור", כמו שכתוב (מ"א, י"ז): "וידבר פרעה אל יוסף בחלומי הנני עומד על שפת היאור".
הביאור בזה הוא, כיון שהיאור היה אלוה בעיני המצרים, חשש פרעה לומר שחלם שעמד "על היאור" ממש, ועל כן אמר שהוא עומד "על שפת היאור". אולם כאשר שמע יוסף את חלומו של פרעה אמר לו: אתה חלמת שאתה עומד על היאור, ולא על שפת היאור. התפלא פרעה: מניין לך זאת? וכי היית עמי במיטתי בחלומי?! ענה לו יוסף, שהבין זאת מתוך דבריו. שכן יוסף ידע את חלום פרעה, כפי שמספרים חז"ל, שהמלאך גבריאל בא וגילה ליוסף את החלום. ידע יוסף שפרעה ראה בחלומו שהוא עומד "על היאור", ומתוך כך הכיר בשינוי ששינה פרעה בדבריו.
לדבר זה רומז דוד המלך ע"ה בתהלים (פ"א, ו'): "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים, שפת לא ידעתי אשמע" – והרמז הוא: "שפת" – את העובדה כאילו עמד פרעה על "שפת" היאור – "לא ידעתי", לא הכיר יוסף, ומתוך כך: "אשמע" – שמע והבין מתוך דברי פרעה ששינה בלשונו.
ומשום כך התווסף האות ה"א לשמו, וזהו שכתוב: "עדות ביהוסף", כדי שיחול עליו אור הוי"ה ברוך הוא [ויש שביארו שהטעם שהתווסף ליוסף אות ה"א הוא משום שהמלאך גבריאל לימדו שבעים שפות בלילה אחד, והרי אי אפשר ללמוד כל כך הרבה שפות בזמן כה קצר – על כן הוסיפו לו אות ה"א, שיהא רוב שם השם (ועיין סוטה דף ל"ו ע"ב)].
ויגלח ויחלף שמלותיו
"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מ"א, י"ד)
"'ויגלח' – מפני כבוד המלכות" (רש"י בשם בראשית רבה פ"ט, ט')
מדוע הסביר רש"י ש"ויגלח" מפני כבוד המלכות דווקא? וכי ללא כבוד מלכות לא היה מגלח ומחליף בגדיו? זאת ועוד, מדוע פירש רש"י: "מפני כבוד המלכות" רק בהתייחסו ל-"ויגלח", ולא פירש כן גם על מה שכתוב: "ויחלף שמלותיו"?
אלא אומרים חז"ל (ראש השנה י' ע"ב), שיוסף הצדיק יצא מבית האסורים ביום ראש השנה. כיון שכן לא רצה להתגלח ביום טוב (שכן האבות ובניהם קיימו את מצוות התורה עוד בטרם ניתנה). אבל הממונים שהוציאו אותו מהבור אמרו לו שאין הוא יכול להתייצב לפני המלך בבגדים צואים וכשראשו פרוע. ועוד אמרו לו, שגם לפי ההלכה של היהודים מותר להתגלח, שכן תינוק שנולד בחול המועד והוא בעל שער – רשאים לספרו (עיין מו"ק דף י"ג ע"ב במשנה, ושם גם כתוב שהיוצא מבית האסורים מותר להתגלח במועד). יוסף התמיד בסירובו, וכיון שלא רצה להתגלח בעצמו קשרו אותו וגילחוהו בעל כורחו. זהו שכתוב: "ויגלח", ולא כתוב: "ויתגלח", מכאן שאַחֵר גילח אותו ולא הוא התגלח בעצמו.
לכן פירש רש"י, שאילולי כבוד המלכות לא היה מתגלח באותו היום. אולם כל זה נכון דווקא לגבי הגילוח; אבל על החלפת הבגדים לא היה צורך לכפות את יוסף, והוא החליף את בגדיו בעצמו, שהרי בזה אין חילול כבוד יום טוב (ועיין במדרש "שכל טוב" שכותב: "'ויגלח' – מי גילחו? שר המשקים גילחו. אמר ליה פרעה: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא", ועיין מסכת ר"ה דף י' ע"ב וי"א ע"א, מהיכן למדו חז"ל שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורים).
ויריצוהו מן הבור
"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף, וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה" (מ"א, י"ד)
אומרים בעלי המוסר: כאשר מגיעה שעתו של אדם להיגאל מצרתו – באה ישועתו מיד, ואין הצרה נמשכת אפילו שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו.
יוסף הצדיק שהה שתים-עשרה שנים תמימות בבית הסוהר. אולם כשהסתיימה תקופה זו ונקבע שהוא יצא מבית הסוהר, הרי שלא נשאר שם ולוּ שניה אחת מעבר למה שנגזר עליו. "ויריצהו מן הבור" – שלא יתעכב שם כלל ועיקר.
אנחנו, מאמינים בני מאמינים, יודעים שבשעה שירחם עלינו הקב"ה ותגיעה שעתנו להיגאל, יריצו את משיח צדקנו ואותנו, באופן שלא תתעכב גאולתנו אפילו לשניה אחת בלבד.
שמעתי לאמר
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ, וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ" (מ"א, ט"ו)
מהו שאומר פרעה ליוסף: "שמעתי עליך לאמֹר"? היה מספיק לכתוב: "ואני שמעתי עליך כי תשמע חלום לפתור אותו"?
מסביר גאון עוזנו ותפארתנו, בעל ה'בן איש חי' זיע"א על פי מה שהיה מקובל בימיו. בזמנו של ה'בן איש חי' היו כל מיני אנשים שהתחזו לפותרי חלומות. הם נעמדו ברחוב, שמו לפניהם שולחן, כדרך הרוכלים, והתחילו לצעוק: "כאן פותרים חלומות"!
פרעה פנה ליוסף כאל פותר חלומות רגיל, ואמר לו: שמעתי עליך "לאמר", כלומר: שמעתי שאתה אומר שהינך יודע לפתור חלום, שכן נמנה אתה בין אותם הרוכלים. אמר לו יוסף: "בלעדי" – איני עוסק בדבר זה כמקצוע, אלא "אלקים יענה את שלום פרעה", ולא מכוחי ומחכמתי יבוא פתרונך.
השנות החלום – ממהר האלוקים לעשותו
"וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹקִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹקִים לַעֲשֹׂתוֹ" (מ"א, ל"ב)
יוסף שומע מפרעה את דבר השנות חלומו, ומבין שזהו סימן לכך שממהר הקב"ה לבצע את הדבר משום חשיבות הענין.
אכן מצינו בחז"ל ראיה לדבר מהתורה שכאשר יש דבר משונה זה בא לרמוז על חשיבות הענין מהגמרא שדנה בעניין איסור ריבית, וז"ל (ב"מ ס' ע"ב) המשנה: "איזהו נשך ואיזהו תרבית? איזהו נשך- המלוה סלע בחמשה דינרין, סאתים חטין בשלש – אסור, מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית – המרבה בפירות. כיצד? לקח הימנו חטין בדינר זהב הכור, וכן השער, עמדו חטין בשלשים דינרין, אמר לו: תן לי חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין, אמר לו: הרי חטיך עשויות עלי בשלשים, והרי לך אצלי בהן יין, ויין אין לו".
שואלים התוספות (שם ד"ה "למה"), וז"ל: "וא"ת, ולמה שינה בלשון לכתוב: 'כספך לא תתן בנשך, ובנשך לא תתן אכלך'? ויש לומר: כיון שהוצרך שני לאוין, אורחא דקרא לכתוב לשון משונה שהוא נאה יותר". כלומר, התורה כותבת בלשון משונה ללמדנו על שבחו של אותו עניין. וכך גם הבין יוסף שעצם השנות החלום של פרעה הוא דבר משונה, ועל כן אמר לו שממהר הקב"ה לעשותו.
צופן ומפענח
"וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ" (מ"א, מ"ה)
"'צפנת פענח' – מפרש הצפונות, ואין ל'פענח' דמיון במקרא" (רש"י)
לפי דברי רש"י, היה צריך לקרוא ליוסף: "פענח צפונות", ולא "צפנת פענח"!
אלא הכוונה היא, שעיקר השבח של יוסף, גם בעיני פרעה, היה שיוסף היה מצפין את עצמו ולא היה מפרסם את עצמו כלל ועיקר. לכן הקדים את 'צפונו' של יוסף ליכולת ה'פענוח' שלו.
מילה ונטילת ידיים
"וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (מ"א, נ"ה)
כתב רש"י בשם המדרש (בראשית רבה צ"א, ה'), שבשעה שביקשו המצרים מיוסף אוכל, אמר להם שימולו עצמם תחילה.
ובזוהר הקדוש כתוב שלא טוב עשה יוסף, שהכריח אותם בדבר הזה, כיון שברית מילה שייכת רק לישראל. אם כך, צריך להבין: מדוע באמת עשה זאת יוסף?
יש לבאר לפי ההלכה (שו"ע אור"ח סי' קס"ג סע' ב' ברמ"א) שאסור להאכיל למי שלא נטל את ידיו. אמר יוסף: אבקש מהם שימולו עצמם, וממילא יתחייבו במצוות וגם יטלו את ידיהם. אז אוכל לתת להם אוכל כרצונם…
דבר הסמוי מן העין
"וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ" (מ"ב, א')
"'למה תתראו' – למה תראו עצמכם בפני בני ישמעאל ובני עשו כאילו אתם שבעים, שבאותה שעה עדיין היה להם תבואה" (רש"י עפ"י הגמרא תענית י' ע"ב)
יעקב אבינו שולח את בניו למצרים להביא שבר לרעבון הנורא שפקד את ארץ ישראל. כיון שראה יעקב אבינו שהברכה שרויה בביתו, שתבואתו נשמרה בטריותה בזמן שהתבואה של כל העולם התקלקלה, אמר לבניו: לא טוב הדבר להראות לכל העולם את מעלתם.
מכאן עלינו ללמוד מוסר גדול. על כל אדם לדאוג שלא להראות לעיני כל העולם את עושרו. דרכו של עם ישראל הוא להסתיר את מעלותיהם, וכך שורה הברכה בכל אשר להם, כי אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.
ויש בזה גם טעם חינוכי ומוסרי, שלא ירגיש האדם בעצמו גדלות וגאווה.
רצון שלא לראות
"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (מ"ב, ח')
הגמרא אומרת (ב"מ פ"ו ע"ב), שביום השלישי למילתו של אברהם אבינו הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים. שלח אברהם את אליעזר עבדו לצאת ולחפש אורחים, אך הוא יצא ולא מצא. אמר לו אברהם: "לא מהימנא לך. היינו דאמרי תמן: 'לית הימנותא בעבדי'".
שאלו חכמי המוסר: מדוע לא האמין אברהם לאליעזר? וכי לא ייתכן שבחום היום אין אנשים עוברים ושבים? מדוע טוען אברהם שאין אמונה בעבדו?
אלא אמר אברהם, אף על פי שאליעזר דולה ומשקה מתורתי, עדיין יש לו מתכונת העצלות של עבד, שאינו מעוניין לטרוח בחום היום. ובאמת אי-הרצון משפיע על תת-ההכרה, ובפועל אכן לא ראה אנשים.
כך הדבר גם בפרשתנו. אחי יוסף יורדים למצרים. הם נתקלים בסימנים רבים שעשויים לגרום להם להבין שאחיהם יוסף מושל בארץ מצרים, או לפחות לחשוד בכך. אבל האחים לא רצו להאמין בכל צורה שהיא שיוסף יהיה מושל, ולכן למרות כל הרמזים לכך, לא הבחינו אחי יוסף בהם.
הזקן – סימן יהודי
"וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו, וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (מ"ב, ח')
הטעם לכך שאחי יוסף לא הכירוהו, אף שחיו איתו י"ז שנים בבית אביהם, מבואר בגמרא (יבמות פ"ח ע"א): "'ויכר יוסף את אחיו, והם לא הכירוהו' – אמר רב חסדא: מלמד שיצא בלא חתימת זקן, ובא בחתימת זקן".
יש אנשים שמתביישים בזקנם, ומעדיפים לגלחו בתער כדרך הגויים. מיוסף הצדיק למדנו, שאפילו כאשר ירד למצרים לא למד ממעשיהם ולא שינה את צורתו, אלא נשאר במדרגתו. יתירה מזאת: גם כשעלה למלכות לא גילח את זקנו, שהיה סימן היהדות שלו, ולא התבייש בו.
אם יוסף נהג כך בארץ נֵכר בין הגויים, ואף בהיותו מלך בארצם, על אחת כמה וכמה שיש לנהוג כמותו בארץ ישראל, שבה יכול כל יהודי לגלות את סימני היהדות שלו בפרהסיא.
גם אלו היושבים ראשונה במלכות אל יאמרו שאין זה נאה ואין זה דרך ארץ לגדל זקן. ילמדו נא מיוסף הצדיק שגידל את זקנו, גם כאשר ישב על כס המלכות במצרים, ולא ירד ממדרגתו כלל וכלל.
הסתרת זהות יוסף
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם" (מ"ב, ט')
חשש יוסף בליבו: כאשר יראו אותי אחַי במעמד המכובד שלי, עלולים הם לנסות ולברר פרטים אודותיי, וכך יתגלו להם על ידי הסובבים אותי כל הקורות אותי, שהייתי עבד וכו'.
מה עשה יוסף? טען כלפי האחים: "מרגלים אתם!" – ומעתה הם ייזהרו שלא לדבר אודותיו עם הבריות, כדי שלא לחזק את חשד הריגול. כך עשה בחכמתו, כדי לשמור את הדבר לבל ידעו מיהו, קודם שיתוודע אליהם בעצמו.
מסירות של אחדות
"כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ" (מ"ב, י"א)
אמרו האחים לשליט מצרים: אף על פי שנולדנו מארבע אימהות, אנו כולנו יחד. את כוחנו ירשנו מאבינו: "כולנו בני איש אחד", כולנו בניו – הן בתמימות וביושר, הן בגבורה, הן בחכמה, הן ביופי והן ביראת ה'.
"בני איש אחד נחנו" – ממנו קיבלנו את הכוחות הללו. אנחנו מאוחדים ומלוכדים, ונמסור את עצמנו על כל אחד ואחד מאיתנו! כאשר בני ישראל מאוחדים בינם לבין עצמם, אין שום כוח בעולם שיכול להם!
מידה כנגד מידה
"וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ" (מ"ב, כ"ח)
האחים אומרים: "מה זאת עשה אלקים" – זו מידת הדין. הם מבינים שיש כאן הענשה באופן של מידה כנגד מידה, כדברי הרשב"ם.
כאשר הם עומדים בבית יוסף הם אומרים (מ"ג, ח"י): "ויאמרו על דבר הכסף השב באמתחתינו בתחלה אנחנו מובאים". פשוטו של מקרא הוא שהכוונה לכסף "השב באמתחותינו"; אבל הם רומזים גם לכסף אחר: "על מכרם בכסף צדיק" (עמוס ב', ו') – אנו מכרנו את אחינו יוסף, ומשום כך עתה אנו נלקחים לעבדים בשל עלילת כסף.
חיבת הארץ
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים" (מ"ג, י"א)
בשל חביבותה של ארץ ישראל עליו, קורא יעקב לתבואתה של הארץ: "זמרת הארץ". מיעקב למדו חז"ל את חיבת הארץ.
במסכת כתובות (קי"ב ע"א) נאמר: "ר' אבא מנשק כיפי דעכו. ר' חנינא מתקן מתקליה", כלומר: "משווה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים" (רש"י). "ר' אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא", דהיינו: "כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל; ובימי הצינה עומדין מן הצל ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל" (רש"י).
רמז לחנוכה
"וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה, וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן, כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם" (מ"ג, ט"ז)
למדו מכאן בדרך רמז, שיש לערוך סעודה בחג החנוכה: "טבח והכן" – חמש האותיות האחרונות הן אותיות 'חנוכה' (ועיין בדברי המרדכי פסחים פרק 'מקום שנהגו' סי' תר"ה, ובהגמ"ר שם ו'חידושי אנשי שם' בשם מרדכי ארוך).
המזוזה שבפתח הבית
"וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת" (מ"ג, י"ט)
מדוע נעמדו האחים ב"פתח הבית"?
אלא, כשביקש יעקב מבניו לרדת למצרים בפעם השניה, ואמרו לו שבלי בנימין לא יוכלו לראות את פני המלך, אמר להם יעקב (מ"ג, י"ד): "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין".
ובמדרש (תנחומא מקץ, י"ב): "מה ראה יעקב לברכן ב'אל שדי'? ללמדך שהרבה ייסורין באו עליו: עד שהוא במעי אמו עשיו מריב עמו, שנאמר (כ"ה, כ"ב): 'ויתרוצצו הבנים בקרבה'; ברח מפני עשו ללבן – ראה כמה צרות: 'הייתי ביום אכלני חורב' וגו' (ל"א, מ')… והכתוב (איוב ג', כ"ו) צווח: 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז'. אחר כך באה עליו צרת שמעון, ואחר כך צרת בנימין. לפיכך היה מתפלל (מ"ג, י"ד): 'ואל שדי' – ואומר: מי שאמר לשמים ולארץ די, יאמר לייסוריי די".
כך התפלל יעקב אבינו. הבינו האחים מתוך תפילתו, שהשם שד"י שנמצא במזוזה שבפתח הבית יצילם מכל צרה. משום כך כאשר באה עליהם צרת לקיחתו של בנימין, עמדו "פתח הבית", לרמוז לו למלך מצרים, שיש להם ברכה מאביהם ששם שד"י הקבוע במזוזות בתיהם של ישראל יציל אותם מגזרותיו (והם לא ידעו שהיתה מזוזה קבועה באותו הפתח, אלא שיוסף הסתיר אותה בתוך המשקוף פחות מעומק טפח).
השלום אביכם הזקן
"וַיֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי וַיֹּאמְרוּ, שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי" (מ"ג, כ"ז–כ"ח)
יוסף שואל על אביהם "הזקן", אך האחים משמיטים את מילת "הזקן", ועונים: "שלום לעבדך לאבינו". מדוע שינו בלשונם?
צריך לבאר כך: יוסף התכוון בשאלתו לאב הזקן, הלא הוא יצחק אבינו ע"ה, שבעת ירידתם הראשונה של האחים למצרים היה עדיין חי ועתה נפטר. האחים לא רצו לבשר ליוסף את הבשורה הרעה, שיצחק סבם נפטר, ולכן נקטו בדרך רמז. כך מובא בגמרא (פסחים דף ד' ע"א), שבשורה רעה יש לבשר בדרך רמז, כגון: אם האב מת – יאמר שהאם עוד חיה וכדו', ומתוך כך יבין השומע את הבשורה הרעה.
תשובת האחים היתה שיעקב אביהם עודנו חי, ומתוך כך הבין יוסף שיצחק, אביהם הזקן, כבר נפטר (עיין ב'דעת זקנים מבעלי התוספות').
מעשה רב
בצל החכמה בצל הכסף
"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (ט"ל, ב')
סיפר מרן הרב זצ"ל כי על הגאון רבי שמעון אגסי זצ"ל אמרו שבבקיאותו ועיונו היה שני לגאון עוזנו בעל הבן איש חי זיע"א. תלמידיו של חכם שמעון אגסי היו גדולי וגאוני עולם: הרב הראשי והראשון לציון הגאון רבי יצחק ניסים זצ"ל, הרב חכם צדקה הזקן זצ"ל, הגאון הרב רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל שלימים נתמנה לחבר בית הדין הגדול.
ימים סמוכים לפני פטירתו, ב-ח' אב תרע"ד, הוא דרש דרשה ברבים והזהיר כי עתידה לבוא מלחמה לעולם שתכלה גדולים וקטנים. ואכן, זמן מה אחר שנפטר, פרצה מלחמת העולם הראשונה.
בתקופתו לא היו ישיבות רבות כמו בימינו, ומספרים שכאשר ראה כי התורה הולכת ומתמעטת, הקים כולל לאברכים צעירים. כל בוקר אחרי התפילה, היה מכנס כמה תלמידי חכמים והיה מלמד שם תורה, גמרא והלכות. אחרי הלימוד היה מעניק להם מענק כספי מכספו הפרטי. כדי לקיים את הכולל, עסק מעט במסחר ב"מילה". ה"מילה" היה חומר כימי בצבע כחול ששימש כחומר כביסה להלבנת הבגדים בעת הכביסה. בכל יום פתח את חנותו למשך זמן קצר, שעה או שעתיים בלבד, עד חצות היום. בחצות היה סוגר את החנות וחוזר לישיבה ועמו הכסף שהרוויח, כדי לחלקו לתלמידי החכמים.
יום אחד החליט שכנו הגוי להתחרות בו. הוא יצר קשר עם בית החרושת בלונדון ממנו קנה את סחורתו חכם אגסי, לפי הכתובת שהיתה רשומה על התווית, והזמין מהם כמה ארגזים של "מילה". לאחר שהגיעה הסחורה פתח חנות משלו מול חנותו של חכם שמעון אגסי. בחזית חנותו קבע שלט שהכריז כי 'אצל חכם שמעון מוכרים מילה בסכום כזה וכזה, ואצלי – בחצי מחיר! הפתיחה מחר בשמונה בבוקר'. לפי חשבונו מצא שגם מחצי מחיר ירוויח היטב. הודיעו זאת לחכם שמעון אגסי, והפצירו בו שיפתח גם הוא מוקדם כדי שלא יפסיד. הלך חכם שמעון לבעל הבן איש חי, סיפר לו את המעשה ואמר שאינו רוצה לפתוח בשמונה, אלא באחת עשרה, כהרגלו. בעל הבן איש חי עודדו ובירכו בברכת הצלחה ופרנסה טובה. למחרת, כשישב חכם שמעון אגסי ולימד, פנו אליו רבים מיהודי העיר בתחינה כי יפתח את חנותו, וַלא – יפסיד את כל לקוחותיו. אך הרב לא נכנע והצהיר: "ימכור! ואני אשב ואלמד כהרגלי עד אחת עשרה…". לאחר מכן שב והצהיר שלא יפתח את חנותו עד אחת עשרה וחצי. באחת עשרה וחצי, כשגמר את לימודו, הלך לחנותו. קהל הלקוחות לא בא. הכל קנו כבר אצל הגוי. אבל לחכם אגסי לא היה אכפת כלל. בשעה שתים עשרה הוא סגר את חנותו וחזר להמשיך את לימודו בשמחה ובטוב לבב, ללא צער.
למחרת בבוקר, בשעה אחת עשרה, יצא מהשיעור והלך לפתוח את החנות. בדרך אמר בלבו שאם שוב לא יימצאו קונים – יסגור באחת עשרה וחצי. כשהתקרב לאזור החנויות, ראה שוטרים והתגודדות זועמת של המון. כשבירר את שקרה, סיפרו לו שיש קטטה ליד חנותו של הגוי. הוא עקף את ההמון, נכנס לחנותו, אמר: "ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", וישב לעסוק בענייניו. לאחר כמה רגעים נכנס לחנותו הגוי ושאלה בפיו: "האם אתה קונה "מילה" מתוצרת בית חרושת פלוני בלונדון?", משהשיב לו בחיוב, ספק הגוי כפיו: "הלא גם אני קונה מאותה חברה!". התברר כי כל מי שקנה מילה מהגוי ביום הקודם וכיבס בה את בגדיו – ניזוק. הבגדים יצאו מן הכביסה מלוכלכים. כשהקונים באו אל הגוי בדרישה כי ישיב להם את כספם בתוספת פיצוי על הנזק לבגדים, הוא סירב לדרישה, והם החלו מתקוטטים עמו, עד שהגיעו שוטרים להפריד בין הניצים.
לאחר מכן, ביקשו הקונים המאוכזבים מחכם אגסי שימכור להם "מילה" משלו, כיוון שה"מילה" של השכן גרועה. משנוכח לדעת שיש ביקוש, הכפיל את המחיר כדי שיוכל לשלם כסף לתלמידי החכמים גם עבור היום הקודם שבו לא מכר דבר. כשאמרו לו שהשכן הגוי מוכר בחצי מחיר, דרבן אותם לקנות מסחורתו ה"איכותית" של הגוי. באותו היום מכר חכם אגסי "מילה" במחיר כפול, וכשהגיע הזמן שהיה רגיל לסגור את חנותו, סגר, חזר לישיבה, והביא לתלמידי החכמים מענק כפול. כיצד יתכן הדבר? הלא זו אותה "מילה", מתוצרת אותו בית חרושת?! אז הבינו כל הגויים הערבים ש"עם חכם אגסי לא מתעסקים".
כל הנוטל עצה אינו ניזוק
"לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (מ"א, נ"ה)
ידועה האמרה: "בעל המעה הוא בעל הדעה", מהסיפור דלהלן נלמד מהנהגותיו של מרן כיצד בחכמתו דאג למוסדות תורה גם נגד רצונו של בעל המעה.
סיפר מרן הרב זצ"ל: היה עשיר גדול מאוד, שנשאו לבו דבר טוב לתרום סכום כסף גדול להחזקת תלמידי חכמים, אלא שלא רצה העשיר לחלק את הסכום כמו שהוא לצדקה, ולכן חשב לעשות זאת בדרך של השקעה בבנק, כך שהקרן תניב רווחים.
את הכסף החליט העשיר לתת לבבא סאלי זיע"א. הוא נסע לנתיבות למעונו של הבבא סאלי זיע"א על מנת לקיים את נדרו. משהגיע לביתו, הסביר לשָּׁמש את תוכניתו, והלה הוכנס לאחר כבוד אל הקודש פנימה. שאלו הבבא סאלי לרצונו, והעשיר החל מפרט בפניו את בקשתו, וכך אמר: "ברצוני לתרום לך שלושה מיליון פראנקים, את הסכום אפקיד בבנק בתוכנית חסכון, ותהנה אתה מרווחי הריבית מידי חודש". שמע הבבא סאלי את בקשתו, וביקש ממנו לשוב אליו למחרת.
מיד כשהלך העשיר, שלח הבבא סאלי את שמשו אליי, וביקש ממנו לשאול אותי האם מותר על פי דין להנות מאותה הריבית? שמעתי את העניין, ופניתי לעיין בנדון, והשבתי לו שאמנם יש מקום להקל, אבל הדגשתי לשמש, שלדעתי הבבא סאלי לא יסמוך על הקולא ולא יסכים להצעת העשיר.
חזר השמש לבאבא סאלי ואמר לו: "שאלתי את חכם מרדכי כמצות כבודו, והוא עיין באריכות בנדון, ובסוף פסק שמותר", ולא הוסיף השמש את התוספת של הרב זצ"ל שלדעתו לא יסכים הבבא סאלי להסכם.
הבבא סאלי הרגיש ברוח קדשו שלא התקבלה כל התשובה, ושאל: "וחוץ מזה, מה עוד הוא אמר לך?" נזכר השמש בדברי הרב זצ"ל ואמר לבבא סאלי: "לדעתו, כבודו לא יסכים". "אהה!" אמר הבבא סאלי, "אכן כן, אין דעתי נוחה מזה". למחרת, כשחזר העשיר, אמר לו הבבא סאלי בפסקנות: "איני מסכים להצעתך".
העשיר מאוד התפלא על הסרוב. כשיצא מחדרו של הבבא סאלי, חיפש את שמשו ושאל אותו לסיבת הדבר. סיפר לו השמש את התרחשות הדברים כהווייתן, שאתמול הוא נשלח לירושלים על ידי הבבא סאלי לביתו של הרב מרדכי אליהו כדי לשאול אותו האם העסקה כשרה לחלוטין מכל צדדי ההלכה, ואמר לו את פסקו של הרב, והוסיף לו שהרב הביע ספק אם הבבא סאלי יסכים להצעה, הוא סיפר לו על חקירת הבבא סאלי לכל דברי הרב, ואת מסקנתו לסירוב להצעה.
העשיר לא השלים עם המצב, והחליט לנסוע בעצמו אליי. הוא לקח מהשמש את כתובתי בירושלים, ונסע אליי ללא עיכוב.
מיד כשהוכנס העשיר לחדר לימודו של הרב פנה אליו: "האם אתה הרב מרדכי אליהו? אתה? אתה? אתה תגיד לבבא סאלי מה לעשות?!". השיב לו הרב: "אני עפר ואפר תחת רגליו של הבבא סאלי". כששמע כך, סיפר לו הלה שהוא העשיר שהציע את ההצעה לבבא סאלי, ושבעקבותיה שלח לו את שמשו לשאול אותו את דעתו בהלכה בעניין הריבית, והביע את מרירותו שבגללו סירב הבבא סאלי להצעתו.
שמעתי את דבריו, וכשסיים, העמידתי אותו במקומו, והשבתי לו במטבע הלשון שפנה אליי: "אתה!? אתה?! אתה תגיד לבבא סאלי מה לעשות?!" העשיר נדהם, ואמר לי בגאווה: "אני עשיר, ואף אחד לא מדבר אתי בצורה זו!" אמרתי לו: "גם אני עשיר".
מששמע העשיר כך, נרגע מכעסו. ראשית שבחתיו בפניו על יוזמתו לתת צדקה בפרט בסכום כה נכבד, ובמקביל העליתי בפניו את חשיבות המצוות, את חומרת איסור הריבית, ואת מחוייבותו של כל אדם מישראל לשמוע לדברי חכמים. לאחר ששמע את דבריי חזר לבבא סאלי, נתן לו את הכסף, והפעם ללא שום תנאים. "כבוד הרב יעשה בכסף כטוב בעיניו", אמר בענווה.
הביט בו הבבא סאלי כשחיוך בעיניו: "היית אצל חכם מרדכי אה? לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי".
נטל הבבא סאלי מהעשיר את הכסף, ומייד חלקו לתלמידי חכמים ולנזקקים.
הלכה בפרשה
תענית חלום בזמן הזה
"וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר… וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (מ"א, י"ב, ט"ו-ט"ז)
שאלה: האם נכון להתענות תענית חלום היום?
תשובה: בראשונה יש לדעת היאך להתיחס לחלומות. וכבר ידועים דברי חז"ל (ברכות נ"ה ע"ב) כי אין אדם חולם אלא מהרהורי לבו, וכן אמרו (שם נ"ו ע"א) שאדם עשוי לחלום במה שמהרהר ביום (עיין ברש"י נ"ה ע"ב ד"ה "הרהורי לבו"). וכפי שהגמרא מביאה על כך שני מעשים, וז"ל: "אמר ליה קיסר לרבי יהושע ברבי חנניא: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אומרים עליכם שאתם חכמים, תאמר לי מה אחלום הלילה)? אמר ליה: חזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא (אמר לו רבי יהושע שהוא יחלום שהפרסים יעבדו בו עבודת פרך). הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא (זה מאוד הרשים את הקיסר, וחשב על זה כל היום, ובלילה חלם כפי שהרהר כל אותו היום). אמר ליה שבור מלכא לשמואל: אמריתו דחכמיתו טובא, אימא לי מאי חזינא בחלמאי (אמר שבור מלכא, מלך פרס לשמואל: תאמר לי מה אחלום בלילה)? אמר ליה: חזית דאתו רומאי ושבו לך, וטחני בך קשייתא ברחייא דדהבא. הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא" (אמר לו שמואל שיחלום שהרומאים לקחוהו בשבי, וישעבדו אותו לטחון גרעיני תמרים בריחיים של זהב. דבר זה הרשים את המלך עד מאוד וכל היום הוא הרהר בזה, וחלם על כך בלילה), עכ"ל הגמרא.
וכנגד זה, כשסיפר יוסף הצדיק את חלומותיו לאביו, כתוב (ל"ז, י"א): "ואביו שמר את הדבר". ולכאורה למה לא חשש להרהורי הלב שביום? אלא ידע יעקב אבינו שחלומותיו של יוסף הם מצד הקדושה ולא מצד הרהורי הלב, ולכן ידע שיתקיימו.
לסיכום: בזמן הזה נכון לשאול שאלת חכם אם להתענות תענית חלום.
חיוב הגר בכיבוד אב ואם
"וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (מ"ג, כ"ח)
"אמר רב יהודה אמר רב: מפני מה נקרא יוסף עצמות בחייו? מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה: 'עבדך אבינו', ולא אמר להו ולא מידי" (סוטה י"ג ע"ב)
שאלה: האם גר חייב בכבוד אביו?
תשובה: גוי שהתגייר ובניו שהתגיירו, אינם נחשבים כבניו אלא כקטן שנולד וכבריאה חדשה, ואף על פי כן חייבים הבנים בכבוד אביהם, והאב חייב לדאוג לבניו. והרמב"ם הל' ממרים (פ"ה הי"ב וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' רמ"א סעי' ט', עיין פי"ד מהל' אסורי ביאה הל' י"ב), וז"ל: "הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו כדי שלא יאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו, אלא נוהג בו מקצת כבוד".
פעם שאלני גר אם יכול לומר קדיש על אביו שמת שלא התגייר והוא גוי. ואמרתי לו שאין שום נפקא מינה בדבר, כיון שהקדיש יש בו כח להעלות את האב מדרגה לדרגה, אבל הגוי נשאר תמיד במדרגתו, ולכל היותר שיאמר 'המרחם' ודיו, היינו לעשות השכבה שמן השמים ירחמו עליו, מותר.
