עשרות פעמים יצא הרב בנסיעות ארוכות ומתישות, כדי לסייע לרבני הקהילות ולעסקנים, לשבת בדיני תורה מורכבים ולהכריע, לשמוע את הבעיות וההתמודדויות ולתת עצה והדרכה. ובעיקר, היה נוסע כדי לעודד את היהודים בכל מקום, לעורר את לבבותיהם להתקרב לבורא עולם, להעריך ולאהוב את התורה ולומדיה ולחנך את ילדיהם בדרך המצוות.

בכל נסיעה היה הרב פוגש עשרות אנשים באופן אישי, משתתף בכינוסים ובעצרות ונושא דברים בפני מאות ואלפי יהודים. ובכל מקום היה מתאים את השיחה לאופי הקהילה ולסגנון האנשים. בעיקר היה מעודד את השומעים לקום ולעלות לארץ ישראל, להעלות את ירושלים על לבם, לזכור את עיר הקודש והמקדש ואת יושבי ארץ נחלת אבות. הוא היה מזרז ואומר שחלק ממצות 'ישוב ארץ ישראל', שיעזרו וירכשו מתוצרת הארץ, ובפרט דברים שאדם משתמש בהם למצוות ותשמישי קדושה.

אין נסיעה אחת של הרב לחוץ לארץ, שלא נכרכו בה סיפורי מופת והוד, על מה שהצליח הרב לפעול או על מה שנודע לו בהיותו בארץ נכר. חלק מן הסיפורים לוקטו ויובאו בדפים הבאים.

כשהגישו יין לשולחן ואמרו לרב: "מנהגנו, שאורח הכבוד מברך תחילה על היין ולאחר מכן מוזגים לכל המסובים". הביט הרב בבקבוק וראה שהיין מיוצר בחוץ לארץ וסירב לשתות.

"אינני שותה על יין של ארץ ישראל", אמר והסביר: "ביין של ארץ ישראל קיימו כמה וכמה מצוות התלויות בארץ, ומלבד זאת הענבים שגדלו באדמת ארץ ישראל יש בהן קדושה מיוחדת. וכבר נאמרה הלכה בספר 'בית חדש', שכאשר מונחים לפני האדם שני פירות, הפרי של ארץ ישראל קודם לפרי של חוץ לארץ, למרות שאינו משובח כמותו, מפני שחשיבותו גדלה בגלל המצוות הרבות הכרוכות בגידולו ובהתקנתו לאכילה".

הלך האחראי ומצא במחסן שני ארגזי יין מארץ ישראל והביאו את הבקבוקים לשולחן הנשיאות.

אזי, קם הרב ממקומו ואמר: "את הזכות לשתות מהיין הזה אני רוצה למכור בין הנוכחים, ומחיר הפתיחה הוא פי עשרה מהמחיר האמיתי של היין. וכל זאת אני עושה כדי להרבות בכם חיבת ארץ ישראל". החלו העשירים מתחרים ביניהם, וכל אחד התחייב על סכום יותר גדול, ובלבד שיזכו שהרב ימזוג להם כוס יין מארץ ישראל.

היו שם אנשים צעירים שבוודאי היו להם ילדים קטנים, אבל כנראה שלא החשיבו את ביאת הילדים לתפילה והיו מותירים אותם בבית.

אחרי קבלת שבת כיבדו את הרב לדרוש, והעלו אותו לבימה שבמרכז ההיכל.

עלה הרב במדרגות הבימה, הרהר ושתק ולפתע צעק: "אוי, איזה חושך שורר בבית הכנסת שלכם"

נבהלו כולם והביטו איש בפני רעהו. אחד הנוכחים שהיה עם הארץ לחש בקול: "אולי כדאי שהגבאי ידליק גם את הנברשות הגדולות שמדליקים אותן רק ביום כיפור"…

המשיך הרב ואמר: "רבותי, אני רואה כאן חושך נורא, שקשה לי אפילו לתארו".

אחד המתפללים קם ממקומו ועלה אל הבימה, ניגש אל הרב והציג עצמו בתור רופא עיניים ואמר: "אם כבודו רואה חושך נורא, חוששני שמצבו מסוכן. אני מוכן לפנות את הרב מיד לקליניקה שלי ולבדוק מה אירע לראייתו".

ואז, באוירה המתוחה שנוצרה מתוך דאגה לשלומו של האורח הדגול, קרא הרב בהתרגשות: "בית כנסת שאין מביאים אליו ילדים, חושך איום ונורא שורר בו"

ואז פתח ודרש בפניהם על חינוך הילדים ועל חשיבות הבאתם לבית הכנסת, כדי שילמדו איך מתפללים ויכירו את התפילות והמנהגים, ובשנים הבאות הם ימשיכו את חיי הקהילה ויעמידו דורות נוספים של יראי שמים.

בסיום הדרשה, כשירד הרב מן הבימה ושב למקומו, חשו כולם כי אור מתחיל להתנוצץ במקום.

בשעה המיועדת הגיע הרב לכתובת שנמסרה לו, ואז גילה: בית הכנסת שכן בקומה השלישית, אך בשתי הקומות התחתונות היו בתי תפילה של קהילות רפורמיות וקונסרבטיביות (הרפורמים והקונסרבטיבים משתייכים לשתי תנועות שאינן מאמינות בתורת ישראל, ומנסות להכניס שינויים בתורה שקיבלנו מסיני. חלק גדול מההתבוללות, שיהודים מתחתנים עם גויים ומתרחקים לגמרי מהקדוש ברוך הוא, נובע מהפעילות ההרסנית של התנועות הללו. הרב, כמו כל גדולי ישראל, נלחם בהם בכל צורה וכמובן שידע כמה מסוכנים ומתועבים הם).

אמר הרב: כתוב במשלי "ואל תקרב אל פתח ביתה כי רבים חללים הפילה" וחכמינו זכרונם לברכה דרשו שהכוונה היא לבתי אפיקורסים וכופרים שאסור להתקרב אפילו אל הפתח שלהם.

סירב הרב לעבור אפילו בחדר המדרגות ואמר: "אינני יכול להיכנס ולעבור דרך מקומות שנודף מהם ריח של טומאה".

לבסוף, התפשר והסכים לעלות דרך מדרגות החירום האחוריות, וכל הנאספים לברית ראו את הראשון לציון הנכנס אל בית הכנסת מהמטבח האחורי…

קישור לכתבה על הסיפור במקור ראשון

היה זה כאשר הציעו הדיילים ארוחה לנוסעים. הרב, כדרכו, דחה בנימוס את המזון והסתפק בשתיית מים בכוס פלסטיק שהביא עמו. אך השגריר הסעודי נטל את הארוחה ברצון גלוי, ואפילו בחר לעצמו תפריט שהכיל בשר 'דבר אחר' (בשר חזיר, שגם לפי הדת המוסלמית אסור לאכול אותו). הקשיב הרב ושמע, שאשתו של הנכבד המוסלמי מעירה לו וגוערת בו על שהוא מעז לאכול בשר כזה, אבל הוא זלזל ואמר: "אלוקים מביט רק למטה בארץ, ואילו על הנעשה במטוס אינו משגיח" הלה כמובן לא העלה בדעתו שהאיש היושב בספסל שמאחוריו הוא הרב הראשי לישראל, וכמובן שלא חשב שהוא מבין ערבית ושומע כל מילה שהוא אומר.

כאשר נחתו בנמל התעופה בקארקס, בירת וונצואלה, קם הרב ממקומו והתעטף בגלימה, וכמובן שכיבדו אותו לרדת הראשון מהמטוס. למרגלות כבש המטוס המתינה משלחת חשובה של ראשי הקהילה היהודית ונציגי השלטונות, שבאו לקבל את פני הרב בחגיגיות. משם יצאו לאולם האירועים, בו התקיים טקס ממלכתי בנוכחות נשיא וונצואלה, ואליו הוזמנו כל בכירי השלטון ואנשי הדיפלומטיה.

בין המוזמנים היה גם שגריר מצרים בוונצואלה, שהוזמן בשל הקשרים הדיפלומטיים ששררו בין מדינת ישראל לממשלת מצרים. ניגש השגריר המצרי אל אנשי פמליית הרב וביקש רשות לגשת ולברך את הרב, ואף נישק את ידו בהדרת כבוד. כאשר עמד הרב לצאת מהאולם, שב השגריר המצרי וניגש אל הרב, וביקש את ברכתו היות ואין ילדים. אמר לו הרב, כי הוא מברכו בתנאי שתמיד ייטיב עם היהודים ולא יפגע בהם, ואף יפעל שבארצו לא יקשו על קומץ היהודים שעוד נותרו שם.

כאשר נפרד השגריר המצרי מהרב ופנה ללכת, נזדמן לאותו מקום השגריר הסעודי והלה הבחין בו בצאתו מהמסיבה לכבודו של הרב הראשי לישראל וראה שהוא מנשק את ידו ונוטל ממנו ברכה. ניגש השגריר הסעודי אל עמיתו המצרי והחל לצעוק עליו: "איך אתה מעז לדבר עם הרב של היהודים ולנשק את ידו"…

נבהל השגריר המצרי וחשש שעמיתו הסעודי ילשין עליו אצל אנשי הדת המוסלמית ומי יודע מה יעשו לו אותם שונאי ישראל. כשהוא רועד כעלה נידף, ניגש השגריר המצרי אל הרב פעם שלישית ובפחד גדול אמר: "השגריר הסעודי ראה אותי שאני מדבר עם כבודו ומנשק את ידו, וכעת הוא צעק עלי בכעס גדול, ואני חושש שהוא מסוגל להזיק לי ולהלשין עלי בפני השונאים".

עזב הרב את האנשים שעמדו סביבו ובצעדים נמרצים ניגש אל המקום בו עמד השגריר הסעודי. הנוכחים כלאו את נשימתם, כי לא ידעו איזו תקרית עלולה להתפתח.

"וכי באמת חושב אתה שאלוקים אינו מביט בנעשה במטוס?!" – קרא הרב לעברו, מבלי להושיט לו יד וללא ברכת שלום.

הלה נבהל וכמעט קרס על מקומו מרוב פחד. והרב המשיך: "האם ניתן לפרסם דעתך שאלוקים אינו אלוקי השמים והארץ?"…

אימה ופחד נשקפו מעיניו של השגריר הסעודי. הוא נדהם לגלות שהרב הקשיב והבין את שיחתו. הוא ידע כי חייו יהיו בסכנה אם יתפרסם שהוא התעלם מחוקי האיסלאם וסעד לבו בבשר האסור.

עכשיו היה תורו של השגריר הסעודי לרעוד כעלה נידף.

הוא ניגש אל הרב ובראש מורכן נישק את גב ידו. דמעות החלו לטפטף על ידו של הרב, ומפיו נשמעו הפצרות ותחנונים שהוא מבקש מהרב בכל לשון של בקשה שלא יגלה את הסוד לעולם.

השיב לו הרב בתקיפות: "אני מוכן לא לספר, אך כל עוד ולא תפגע בשגריר המצרי. ביום בו אשמע שהזקת לשגריר המצרי על שבא לבקש ברכתי, דע לך שגורלך נחרץ וסיפורך יפורסם על ידי בכל רחבי תבל".

כשנה חלפה ובלשכת הרב התקבל מברק מוונצואלה. על החתום היה השגריר המצרי, שביקש להודות לו על הברכה שהועילה. לאחר שחלפו שנים רבות מחתונתו, נולד לו בן.

עשרים ושניים יהודים נרצחו ורק אדם אחד ניצל. הנשים שישבו בבית הכנסת ניצלו, מפני שהמחיצה הסתירה אותם והמחבלים לא ידעו היכן הן נמצאות.

ימים אחדים לאחר הפיגוע, התקיימה עצרת זכרון וחיזוק בבית הכנסת, בנוכחות הרב הראשי של טורקיה – רבי דוד אסאו ז"ל – וראשי הקהילות, ובמעמד נשיא טורקיה, הגנרל קנן אוורן, ושרי הממשלה. הרב התבקש ונסע להשתתף בעצרת החשובה.

לפני שעלה הרב לדרוש, אמר לו הרב הראשי לטורקיה, כי במדינה זו ישנו חוק שלא ללמד דברי תורה ברבים ולכן עליו להימנע מלשאת דברי תורה. נדהם הרב לשמוע על כך ואמר לרבי דוד אסאו: "הנח לי, ובעזרת ה' אצליח גם לשנות משהו בחוק". הלה ניסה להגיד לרב שיזהר מאד, כי יש מתורגמן שמתרגם כל מילה שהוא אומר, אך הרב נותר בשלוותו ואמר: "הנח, בסייעתא דשמיא נוכל לעשות הכל".

עלה הרב לדוכן הנואמים ופתח ואמר: "דעו רבותי, כי אצלנו היהודים כאשר אוכלים פירות הגדלים באדמה, אנו מברכים לקדוש ברוך הוא בברכת 'בורא פרי האדמה', ואילו כאשר אנו אוכלים פירות הגדלים על עצים, אנו מברכים ואומרים 'בורא פרי העץ'. האם יודעים אתם מה ההבדל בין פרי האדמה לפירות העץ?

"אגיד לכם: פירות האדמה נותנים את פריים לשנה אחת בלבד, ובשנה הבאה יש לשתול אותם מחדש. שונים מהם פירות העץ, שהם קיימים לעולם ומאותו עץ שנשתל בתחילה יוצאים פירות מדי שנה בשנה.

"האדם נמשל לעץ השדה, בכך שאי אפשר לכלותו והוא מוסיף לתת פירות עד עולם. ולכן, כאשר נהרגים עשרים ושניים יהודים, לא חייהם בלבד נקטעו, אלא חייהם של בניהם ונכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות. המחבלים המרושעים לא קטלו עשרים ושניים נפש, אלא השמידו אלפי-אלפי יהודים וקצרו חיים של קהילה ענקית שעתידה היתה לצאת מאותם הרוגים. וכאשר טרוריסטים מסוגלים לרצוח אלפי איש בלב איסטנבול, על השלטון לדעת שזו פגיעה בממשלה הטורקית ובסמכותה".

כאשר סיים הרב וירד מהדוכן, קם הנשיא הטורקי והודה לרב על דבריו ואמר: "דברי התורה שלך, כבוד הרב, נפלאים". אזי, פנה אליו הרב ואמר: "עכשיו, כאשר רואה הנשיא את יופייה של תורת ישראל, מן הראוי שתתירו ללמדה ברבים".

הנהן הנשיא בראשו ולמחרת כבר ניתן רישיון להרביץ תורה בגלוי בכל רחבי טורקיה.

אל הרב נלווה השגריר הישראלי ונכבדים נוספים. הנסיעה בחוצות איסטנבול יכולה להימשך בשקט ובשלווה, אלא אם כן נכנסים לאזורים בהם מתגוררים כנופיות של מוסלמים וכורדים, שלעתים מתגוששים ומתקוטטים ואז הרחובות הופכים להיות אלימים.

תוך כדי נסיעה, נכנס הנהג בטעות לאותם רחובות והם גילו שהכביש חסום בידי חמושים כורדים. לא אחת, כאשר היו הכורדים מפגינים ברחובות, הם היו מסוגלים לפתוח באש לעבר עוברי אורח ומכוניות חולפות ולקטול חיי אדם. ניידת המשטרה שליוותה את הרכב בו נסע הרב, נמלטה מן המקום. השוטרים שישבו בה, חששו לחייהם והזדרזו להימלט ולהזמין כוח גדול שיבוא לחלץ את הלכודים בתוך ההפגנה. נבעת השגריר ופנה אל הרב ואמר: "כבוד הרב, פשוט את גלימתך ולבש את השכפ"ץ שלי, כי אנחנו עשויים להיות בסכנה גדולה"

עוד בטרם סיים השגריר את המשפט, ראו הנוסעים המוני כורדים הגולשים במורד הסמטאות הסמוכות וההפגנה הלכה והתלהטה. הרכב נעצר והנהג לא יכל להתקדם. השגריר רעד ומכל גופו ניגרו פלגי זיעה. הוא התחנן ולחץ על הרב, שלפחות יסכים ללבוש את השכפ"ץ. אך הרב ישב בשלווה ובדממה, כשמאור פניו אינו מעומעם כלל.

לפתע הבחינו באחד מראשי הכנופיה, שכולם ליווהו ברוב כבוד. היה זה מנהיג ההפגנה, שמסביב לו ניצבו קבוצה גדולה של אנשים נושאי נשק דרוך ושלוף. הלה ניגש אל הנהג ושואל לזהות הנוסעים ברכב. השיב לו הנהג, שזהו ה'חכם באשי' של ארץ ישראל. ניגש ראש הכנופיה אל דלת הרכב הסמוכה למקום מושבו של הרב ופתח אותה בתנופה, ומי יודע מה חשב בלבו. הקדימו הרב וקרא לעברו: "סאלם עליכום, מרחבא! שלום עליך, ברוך הבא!" והוסיף: "אמנם מן הנימוס הוא שהייתי צריך לבוא לבקר אותך בביתך, שכן אתה ירא את אלוקים וגם אני ירא אותו ואם כן יש בינינו שותפות". השתומם הלה והתבלבל ומיד אמר: "תפדל" (= בבקשה), אך הרב המשיך ואמר: "אלא שיש לי בעיה שבגללה אינני יכול לעשות זאת". הטרוריסט היה סקרן לשמוע והרב הסביר: "במקורותינו כתוב, שכאשר שבים מהלוויה או הולכים לנחם אבלים, לא ילך אדם למקום אחר ובוודאי לא יבקר את חברו, כי יש בזה סימן לא טוב". הכורדי שכבר היה רכון ביראת כבוד אל הרב, שאל: "וכי חושש אתה לי?", והרב השיבו: "כן, אני חס עליך". קם האיש, סגר את הדלת, והחל לנשק את הרכב מבחוץ וכמותו עשו כל התומכים שלו, שהקיפו את הרכב מכל עבר ונישקוהו את דפנותיו.

לימים, כאשר סיפר הרב את המעשה, הוסיף ואמר: "קורא אני עלי את דברי הכתוב 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו', שגם הובילני בדרך מסוכנת ולאחר מכן נתן בלב אויבינו להשלים עמנו"

נשיא הקרי"ף, שבאותו זמן שהה במרוקו, הזדרז לבוא לצרפת כדי להיות נוכח במסיבה. אלא שלרב היו תוכניות אחרות בנוגע לאותו אדם.

לרב נודע שהאיש הנכבד ובעל ההשפעה התרחק מאד מחיי תורה ומצוות, עד כדי כך שהוא התחתן עם גויה וחי עמה, והוא לא היה מסוגל לחלוק לו כבוד. להיפך, כאשר נכנס האיש והושיבוהו לימינו של הרב, קם הרב ממקומו ועבר לשבת בשולחן אחר. לאחר מכן, כשקם הרב לשאת דברים, הקדיש את נאומו לנושא נישואי התערובת והדגיש את חומרת האיסור וגודל הנזק הנגרם לעם ישראל בגין פורצי הגדר.

האיש שהבין כי הרב מתכוון אליו, לא היה מסוגל לשאת את הדברים והוא קם ויצא בטריקת דלת.

המשיך הרב בנאומו ואמר: "אל תשאלוני מדוע פגעתי בו ואל תמחו בי שלא נהגתי בו כבוד, כי הוא לא ראוי לשום כבוד. הרי אם הייתי יושב לידו ומחניף לו כפי שרצה, מה היו אומרים אנשים – אפשר להתחתן עם גויה, ואם יש לך כסף זה יעבור בשקט. ואילו לי חשוב שיידעו כולם כמה בזוי ומשוקץ הדבר. במזיד פגעתי בו ומחיתי על נישואי התערובת, כדי שיידעו כולם: אפילו אם אתה נשיא של כל יהודי צרפת, אם תינשא לגויה, תהיה מוקצה מחמת מיאוס".

כאשר הגיע הרב לצרפת ונחת בנמל התעופה על שם שארל דה-גול בפאריז, המתינה לו משלחת חשובה מטעם הקהילות היהודיות, בה היו כמה רבנים ועסקנים. על הארגון של קבלת הפנים ניצחה אשה אחת, מהפעילות המרכזיות של הקרי"ף, שהיתה מומחית בהפקת אירועים שכאלו.

באיזשהו שלב, ניגשה האשה אל הרב וביקשה לשוחח עמו בארבע עיניים. סר הרב לאיזו פינה והאשה שפכה את לבה בדמעות שליש: "בתה הכירה בחור מוסלמי והקשר ביניהם הלך והתהדק, עד שלאחרונה הודיעה לה על רצונה להינשא לו". שאל הרב כמה שאלות והאשה הרחיבה ותיארה, כי הבחור מגיע ממשפחה מאד חשובה וכבר נקבע תאריך קרוב לחתונה, ומי שיסדר את החתונה לפי חוקי ה'שריעה' המוסלמית הוא לא אחר מאשר המופתי הראשי של פאריז. האשה בכתה וסיפרה כי קצה בחייה, שכן בתה לא מוכנה להקשיב לה והיא אוטמת אוזניה ולבה מול כל תחנוניה והפצרותיה.

נענה הרב ואמר לה: "אני מבקש ממך, שכאשר תשובי הביתה, עוד היום, תקראי לבתך לשיחה ותשפיעי עליה, שלפחות תקבל על עצמה לשמור על דבר אחד מחוקי התורה הקדושה – שבבית המשותף שלה עם המוסלמי, יהיו שני כיורים, בשרי וחלבי". הסכימה האשה והרב נפרד ממנה בברכה חמה מעומק לבו, שיעשו דבריה רושם ובתה תסכים לתנאי הזה.

הרב שהה כמה ימים בצרפת ובאחד הימים נערך לכבודו טקס ממלכתי, בארמונו של נשיא צרפת ז'אק שיראק. אל הטקס הוזמנו בכירי השלטון ונכבדים נוספים, ובין יתר המוזמנים פגש שם הרב את המופתי הראשי של פאריז, שהוזמן בתור ראש העדה המוסלמית בעיר.

ניגש אליו הרב, לחץ ידיו בחמימות והחל בשיחת רֵעים בשיחה הערבית. שאל המופתי את הרב מהיכן הוא והרב התעניין על מוצאו של המופתי, ונודע להם ששניהם ילידי אותו מקום, ירושלים העתיקה, ושנות ילדותם עברו עליהם בשכנות. השיחה הלכה ולבשה אופי ידידותי והאיש ממש נשבה בקסמו של הרב.

לפתע רכן הרב אל אזנו של המופתי ואמר: "ידידי היקר, היות ואנו לא רק ידידים אלא גם שכנים, ברצוני לגלות לך דבר חשוב. אמנם אני יהודי ואתה מוסלמי, אך כל אחד צריך לשמור על הדרך שלו. בבואי לכאן שמעתי על בחורה יהודיה, המתכוננת להינשא למוסלמי, אך למעשה התוכנית שלה היא למשוך אותו אל היהדות ולגרום לו להתגייר"

דם הציף את פניו של המופתי והוא כמעט קם ממקומו מרוב כעס, אך הרב המשיך ואמר: "לא באתי להגיד לך כדי להרגיזך, אלא ברצוני לספר לך את כל הפרטים, את שם הבחורה ואת הטכסיסים שלה, כדי שתעמיד אותה במקום. אנחנו, אנשי הדת, חייבים להקפיד ולשמור על הגבולות. הרי אם היום אתן לבחורה יהודיה להסית את חברה המוסלמי להתגייר, מחר יתחילו מקרים הפוכים ובחורים מוסלמים יסיתו בחורות יהודיות להתאסלם"…

ראה המופתי שהרב מדבר ברצינות והקשיב לתיאורו של הרב, שמסר לו את שם הבחורה וסיפר לו שהיא החליטה לתבוע מהחבר המוסלמי שבביתם יהיו שני כיורים, בשרי וחלבי, וזו רק ההתחלה, כי בכוונתה להוסיף עוד ועוד עד שהמוסלמי יתגייר.

"אני מכיר אותם והם הזמינו אותי להשיא אותם. מחר אקרא לבחור ואגיד לו לברר את הנקודה הזו, אם הבחורה מתכוננת להתקין שני כיורים במטבח ביתם. אם כן, לא יעזור לו כלום ואני אכפה עליו לעזוב אותה"…

כשעמד הרב לשוב לארץ ישראל והגיע עם פמלייתו לנמל התעופה ע"ש שארל דה-גול בפאריז, התלוותה אליו משלחת נכבדה של רבנים ועסקנים, וגם הפעם היה הארגון מופקד בידיה של אותה אשה. שוב ניגשה וביקשה מהרב להאזין לדבריה בפרטיות, אך הפעם היו עיניה דומעות משמחה. פחות משבוע חלף מאז עשתה כהוראת הרב ושכנעה את בתה להתקין במטבח ביתה שני כיורים, ואתמול שבה הבת בוכייה ושבורה, לאחר שחברה המוסלמי השליך אותה ואמר כי אינו רוצה להכירה. "ג'וק נכנס בראשו, כי שני הכיורים אינם אלא אמתלא כדי לגרום לו להתגייר, והוא גירש אותה בבזיונות ובצעקות. כמה שניסתה להגיד לו שאין לה אפילו שמץ של מחשבה כזו, לא הצליחה לשכנעו והוא נטשה לעולם" .