חכמינו אמרו "והאזנת למצוותיו" זה איזון מצוות. וכך בדיוק היה הרב. הייתה לו תקיפות מעורבת ברחמנות. פסיקה מעורבת בגמישות. הוא היה נותן לאנשים את התחושה שהוא לא נגדם, אלא ממש אתם.
פעם נכנסה אל הרב אישה מצרפת. "בעלי החליט לעלות לארץ", פתחה את דבריה בצרפתית. "אני לא יודעת מילה בעברית, כל החברות שלי בצרפת ואני לא מכירה בארץ אף אחד. קשה לי לעלות למקום חדש, בצרפת טוב לי".
"זה טוב לעלות לארץ", אמר לה הרב. כששמעה זאת האישה, היא פרצה בבכי. היא ציפתה לשמוע שהרב יגיד לה להישאר בצרפת, כמו שאומרים רבנים אחרים בצרפת.
כשראה הרב את בכייה, הוא הזדעזע והתרגש. "מה קרה? למה את בוכה?", שאל. והיא, תוך שהיא ממררת בבכי, חזרה וסיפרה לו שהיא לא יכולה לחשוב על אפשרות כזאת, לעזוב את המקום הטבעי שלה ולעבור למקום חדש שזר לה לחלוטין.
כששמע זאת הרב, פנה אליה בנועם ואמר: "זה כדאי לך. זה כדאי לילדים שלך. הם ילמדו בין יהודים ויתחזקו בתורה. אם הם יגדלו בצרפת, הם עלולים להינשא לנוכריות. גם אם זה קצת קשה – זו מצווה גדולה לגור בארץ ישראל. כדאי לך".
אחר כך ניסה הרב למצוא דרך של פשרה. "אם קשה לך, אז אל תבואי מייד לארץ, כמו שבעלך רוצה. קחי לך תקופה של חצי שנה, ובזמן הזה תתחילי להיכנס לעניינים, תלכי ללמוד באולפן, תבואי לבקר בארץ אחת לכמה זמן, תתחברי לאט-לאט. אבל אתם צריכים לעלות לארץ".
במקרה זה, הרב הראה לנו כי גם כאשר יש פסיקה חד-משמעית, צריך להיות קשוב למי שבא לבקש את הפסיקה, לאפשר שילוב של גמישות בפסיקה. הרב תמיד ידע למצוא את הדרך השלישית. את הטור החמישי ב"שולחן ערוך", מבלי לסטות בכהוא-זה מהארבעה המקוריים. הוא ידע למצוא את הדלת האחורית, את הסמטה הצרה שרק הוא ידע איפה היא ואיך לעבור בה. והוא ידע להתאים את זה לכל מצוקה שהיא.
(הרב אהרון שאלתיאל, עורך "קול צופייך")
