הבית שהקימו הרב והרבנית, בית צנוע, חסר אמצעים ומתקיים בקושי, אך בית מלא אורה ושמחה, בית שמעולם לא נשמעה בו תלונה ולא נאחזה בו אנחה.

פעם אחת הרב נכנס למקום שבו אנחנו עושים את ההרצאות. הוא הסתכל על האולם, שהיה למעשה מרתף, ואמר לנו: זה מקום קטן, אתם צריכים מקום גדול פי אלף מהמקום הזה!

אל חדרו של מרן הרב היו מגיעים דיינים מכל רחבי הארץ עם תיקים סבוכים ומורכבים,

י נפצע בידו הימנית בעת שירותו הצבאי והיה אמור לעבור ניתוח קשה. פניתי לרב זצ"ל, והוא אמר נחרצות: תפילין של יד ימין פסולות!

לפני שאנחנו מתחילים, אני רוצה לבקש ממך מחילה מראש אם אפגע בך במהלך העבודה... את המשפט המדהים הזה אמר מרן לעורך ספרי ההלכה של הרב...

אולם כמו שאמר לה הרב בחלום – כך היה. בבדיקות שנעשו לה גילו שלושה עוברים חיים ונושמים ברחמה. כצפוי, הרופאים אמרו שצריך לדלל כדי לשמור על העוברים. אבל היא נצמדה להבטחה של הרב בחלום וילדה את שלושתם ממש כמו שהרב אמר: לפני הזמן אבל בריאים ושלמים. הברית הייתה בזמנה...

מצוות הסנדקאות היא מצווה עצומה אבל מידות ודרך ארץ וחשיבה על הזולת גבוהה לאין שיעור....

כשהיה הרב ילד קטן והפרנסה עוד היתה מצויה, היו הילדים מקבלים בכל שבוע חצי גרוש מהאמא, בתור דמי כיס, כדי שיהיו שמחים ויקנו לעצמם מיני מתיקה.

היתה לרב טביעת עין מיוחדת, ומומחיותו נודעה בקרב כל הרבנים בכל הנוגע לשאלות המצריכות חדוּת ראייה

פעם אחת בא אהרון אבוחצירא, כאשר היה שר בממשלה, ורעיון היה בידו להעלות את קברו של האביר יעקב אבוחצירא זצ"ל ממצרים לארץ ישראל, ובא לבבא סאלי זצ"ל לשואלו על רעיונו - מה ענה לו הבבא סאלי זיע"א?

בבחרותו היה הרה"ג רבי אליעזר מלמד שליט"א עוסק בהלכות ארבעת המינים, והתחבבו עליו ההלכות הללו מאד.

סיפר הרב, שפעם הוא נסע להשתתף בכנס חשוב בחוץ לארץ שישבו בו שועי עולם, רבנים ונגידים, מנהיגי קהילות ובעלי השפעה.

באחד משיעורי הרב פונה אליו אחד המשתתפים: כבוד הרב אומר דברים שאין בהם טעם, כי מה לפירורים של חמץ ולספרים? אין אלו אלא דברי חסידות בעלמא ותו לא, וכי מי אוכל פירור שנמצא בספר?!

ואיך החלטת? ביקש הרב לדעת. השבתי לרב מה שהשבתי והוא אמר: "החלטת נכון, הייתה לך כבר התשובה ובאמת לא היית חייבת לדבר אתי. לעתים הזמן נותן לאדם את המחשבות הנכונות, בסבלנות, וזאת תהיה הברכה אלייך, שתמיד תהיה לך סבלנות לשאול את עצמך ולשמוע את תשובתך"!

כשאחי נפצע רצתי מייד אל אחי מרדכי, והוא הלך לקרוא לאמא שלנו. בינתיים לקחו את נעים לבית-החולים והתברר שקליע חדר לרגלו במקום מסוכן והרופאים רצו לכרות לו את הרגל. הלכנו לחכם צדקה הזקן, והוא אמר לנו לא לחתוך את הרגל. אמא שלי עמדה על כך שלא יחתכו את הרגל שלו, וברוך השם הרגל של אחי חכם נעים ניצלה...

גם כדי להשכין שלום בין איש לרעהו, או כדי להניח דעתו של מר נפש שנפגע מזולתו, היה מוכן הרב להקריב את כולו ומאודו. מדהימה ומרגשת היא העובדה הבאה, אותה סיפר הרב בעצמו:

בתשעה באב, לפני תחילת אמירת הקינות, היה הרב זצ"ל נוהג להסתכל לעבר חלונות בית-הכנסת לראות האם יש שינוי כלשהו בחוץ, אולי בא משיח. כשהיה רואה שהוא לא בא היה אומר לנו מתוך אנחה כבדה: אני רואה שהמשיח מתעכב, אז נתחיל...

כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה ורמת דרג.. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד"...

מייד פנתה הרבנית לבדוק מה רע יש במפה, והנה גילתה שחלק מעיטורי המפה הם צלבים...

כבר בהיותו ילד קטן, ראו אצל הרב את הנטייה לחנך ולהדריך אחרים. הוא דאג תמיד לילדים אחרים שלא למדו והיו עתידים לגדול בורים ועמי הארץ.