מספר אחד מידידיו הקרובים של הרב, הגאון רבי אליהו לוי שליט"א (ראש בית המדרש לרבנים ודיינים 'יד הרב נסים'), הזוכר היטב את חתונת הרב, כאשר הוליכוהו לחופה והוא הצעיר עמד מרחוק. בסביבת החופה עמדו עשרות-עשרות רבנים חשובים מאד, והוא צעיר לימים היה וחש אי נעימות להימצא במקום גדולים. והנה נשמעת הקריאה: "אליהו, בוא רגע". והנער אליהו לוי, נרגש ונפעם מפנייתו האישית של החתן אליו, פילס דרכו במעגל המכובדים, וכולם עוקבים אחריו כשהם בטוחים שדבר חשוב יש לו לחתן להגיד לו באותו רגע. אך לא. בסך הכל רצה הרב להנעים לו, שיחוש רצוי ואהוד וידע שהבחין בו והוא מעריך את בואו. הוא דיבר עמו דקה בדברים בלתי חשובים בעליל, אך בעיני הרב הם זכו לחשיבות גדולה. וכי אין זה דבר חשוב לעשות נעים לבחור צעיר ונבוך שאינו מוצא את מקומו בחתונת ידידו העילוי?!…
"ובכך עדיין לא הגענו אל הפסגה", מוסיף ומתאר הגאון רבי מרדכי נגארי שליט"א הרב הראשי למעלה אדומים, "שכן הסיפור הבא מדהים הרבה יותר":
ביום חופתו, הלך הרב להתפלל על קברו של דוד המלך עליו השלום בהר ציון, לשאת תפילה ביומו הגדול ולבקש שימלא ה' משאלות לבו לטובה. בחזרתו, כשהלך לטפס את העלייה הקשה המובילה אל תחנת הרכבת הישנה, ראה הרב סבל זקן הדוחף עגלת משא ומתקשה מאד בעלייה. מבלי שנתבקש, ניגש הרב לעזור לו כשהוא שמח לקיים ביומו הגדול מצות "עזוב תעזוב עמו". בלילה, היה הסבל בין הקרואים לחתונה וכמה גדולה היתה תדהמתו, כאשר ראה שאותו בחור שנחלץ לעזרתו והתאמץ בשבילו הרבה, הוא לא אחר מאשר החתן בכבודו ובעצמו.
על יסודות אלו – של תורה מתוך הדחק, דבקות בקדוש ברוך הוא בכל מחיר ואהבת כל יהודי והתמסרות אליו – הושתת ביתו של הרב. הוא הבית שהיה לימים תל תלפיות לרבבות-רבבות, שידעו כי ממנו תצא תורה וברכה ודבר ה' .
