וכך סיפר הרב:
באותה תקופה התגלע סכסוך גדול בין שבטי הבדואים בנגב, ואחד הצדדים היה בנו של השייח' הנכבד ביותר בעדתם, והנושא היה רגיש וטעון ביותר. המשטרה, שידעה כי סכסוך בין הבדואים יכול להתדרדר לאלימות ולרציחות, דבר שיגרור נקמות הדדיות ללא סוף, היה שומרת את צעדיהם של כל המעורבים בסכסוך. קציני משטרה היו מתאמצים לפשר ולהביא את הצדדים הנצים ל'סולחה'. אך ללא הועיל. בשלב מסוים, עירבה המשטרה את בית הדין המוסלמי בבאר שבע וביקשה שהשופטים יפסקו לפי חוקי השריעה האסלאמית. אלא ששני הצדדים לא הצליחו להסכים על שופט מקובל והגון, ובינתיים המשיך הסכסוך להתדרדר.
באחד הימים, כאשר הגיע הרב בשעת בוקר לבית הדין, נתקל בהמולה גדולה מחוץ לבית הדין השרעי. המשטרה חצצה בין מתגודדים משני הצדדים והאוירה היתה טעונה ורגישה. תוך כדי הילוכו, הבחין הרב בפרוסת לחם הזרוקה על הרצפה. כמובן, שהוא התכופף והרים את הלחם, נשק לו והניחו על גבי גדר גבוה. הוא הספיק ללכת כמה פסיעות, כששמע שקוראים לו "חכם, חכם" ומאחוריו נשמע קול ריצתו של השייח' הגדול ועמו שני קציני משטרה. הרב עשה עצמו כמי שאינו מבין ערבית, ותוך כדי כך האזין לחילופי הדברים שבין השייח' לבין השוטרים. לבדו הבין, כי השייח' ראהו נוהג כבוד בפת והדבר הותיר בו רושם מופלג, עד כדי כך שהוא ביקש שהרב ישב ויפשר בין שני הצדדים הנצים.
בתחילה ניסה הרב לטעון, שהוא מקבל משכורת כדי לדון בבית הדין הרבני ולא בבית הדין של המוסלמים. אבל עד מהרה ראה שלא תהא לו ברירה. שני הצדדים הסכימו וחתמו על כתב בוררות והרב ישב לדיון ארוך עמם. עוד באותו יום הגיעו לפשרה וחתמו על 'סולחה'.
סיים הרב ואמר: "באותו יום הבנתי לעומק את מילות התפילה 'שתצילני היום ובכל יום… מדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית', ואני לא ניצלתי ונזקקתי לדון בדין קשה של מי שאינו בן ברית"…
