עוזרו של הרב וראש לשכתו, הרה"ג רבי אליהו בן דהן שליט"א, ששימש אף הוא כמנכ"ל הרבנות הראשית לישראל, כי בלשכתו של הרב היה מוכן כסא מכובד נוסף עבור רבי אברהם שפירא, ואילו בלשכתו של רבי אברהם שפירא היה מוכן כסא נוסף עבור הרב, כדי שבכל עת שאחד הרבנים יבקש לדון עם עמיתו, לא יחוש כאורח אלא כשותף מלא גם באותה לשכה.
קביעות עשו להם שני הרבנים, אחת לשבוע, שהם יושבים בצוותא ודנים בנושאים שעל הפרק. כאשר היו רבנים ועסקנים שביקשו לפגוש את שני הרבנים, זו היתה ההזדמנות לשבת עם שניהם יחדיו. ובכל שבוע מחדש, התרגשו העוזרים לראות את המחזה הבא: שני הרבנים יוצאים מלשכותיהם ונפגשים בפרוזדור! כה טבעי היה בעיני כל אחד ואחד מן הרבנים, שהוא שיקדים וילך אל חברו.
גם כאשר נסעו באותו רכב הביתה, תמיד התווכחו מי ירד הראשון והויכוח שב ונשנה בכל נסיעה. הרב היה אומר לנהג: "סע קודם לביתו של הרב שפירא ורק לאחר מכן תיקח אותי לביתי". בטרם הספיק להשלים את המשפט, היה רבי אברהם שפירא קוטע את דברי הרב ואומר: "מה פתאום? הרי הוא גר כאן קרוב… סע קודם לביתו של הרב אליהו ורק לאחר מכן תיקח אותי לביתי".
לא היתה זו רק ענווה ופשטות, מידות אצילות ששני הרבנים הראשיים לישראל היו מבורכים בהן. ההערצה שלהם איש לרעהו נבעה מכך ששניהם העריצו גדלות בתורה. הרב הביט על רבי אברהם שפירא, שהיה ענק בתורה, ולא היה מסוגל לכלוא את ההערצה המתפרצת. ובדיוק כך ממש, באותו סגנון, הביט רבי אברהם שפירא על הרב וראה את גדלותו בתורה וממעמקי לבו בקעה הערצתו.
