המצב בירושלים היה כל כך קשה והמחסור במוצרי מזון היה חמור וכמעט נואש. אנשים נשים וטף רעבו ללחם, ומי העלה על דעתו לחמוד דגים ובשר. היו ימים שלא הצליחו להביא אוכל, וגם כשהביאו זה היה בצמצום גדול. כמובן, שכאשר הביאו את האוכל למקלט, זינקו האנשים ממקומותיהם והיו נדחפים ונדחקים לתפוס מנה יפה יותר. מי שהיה ממונה על החלוקה היה צריך להקפיד מאד שישאר אוכל לכולם, והמהומה היתה רבה.
מעולם, ממש אף פעם, לא קם הרב ממקומו ולא התקרב אל הפינה בה חילקו את האוכל. אם מישהו מהמשפחה שמר עבורו והביא לו, היה לו מה לאכול. אם לא הצליחו לתפוס בשבילו, היה הולך לישון רעב. אבל להידחק בשביל האוכל, זה לעולם לא קרה גם בשנות המלחמה.
