הרבנית קיבלה עבודה בבנק והמשכורת שלה הספיקה בקושי לשכירות של דירת חדר. כמה גדול היה המחסור ועד כמה היו צריכים לצמצם בהוצאות, נלמד מדברי בני המשפחה, שאפילו לשבת קודש לא היו יכולים לקנות יותר מעוף קטן אחד. באחת הפעמים שהלך הרב לקנות עוף באיטליז, שאל אותו המוכר: "כמה נפשות אתם בבית?". השיב לו הרב, שיש לו שני ילדים. התפלא המוכר ואמר: "וכי עוף קטן בשבוע מספיק למשפחה כזו?!". התמהמה הרב ולא ידע מה לענות, והמוכר הבין שהארנק ריק ואין ידו של החכם משגת כדי קניית עוף נוסף. על אתר, ארז המוכר עוף נוסף, הושיטו ואמר: "קח את שני העופות וזה מה שתקבל בכל שבוע, ואינך צריך לשלם בינתיים. בהזדמנות, כשיהיה לך כסף, תשלם לי".
במשך תקופה ארוכה נמשך אותו הסדר, עד שהרב התמנה לדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע והחל לקבל משכורת מסודרת. בחודש הראשון, ערך הרב חשבון מתוך רישומיו והתקבל סכום גדול, אותו ניכה הרב ממשכורתו והביא מיד למוכר. ניסה המוכר להשתמט, וטען כי גמר בדעתו לתת את העופות במתנה גמורה ובלב שלם. אך הרב מיאן ואמר: "שונא מתנות יחיה", והתעקש לשלם בעד העופות, תוך שהוא מבטיח למוכר שהוא אינו מפסיד את מצות החסד והתמיכה בבן תורה.
