שאלו כמה מקורבים את דודו של הרב, ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצוק"ל, איזו זכות הופכת את הרב לתלמיד חכם כל כך מיוחד שיש לו כוח ברכה שכזה.
נענה ראש הישיבה ואמר: אספר לכם סיפור מראשית שנות בחרותו של חכם מרדכי ותבינו את גדולתו. באותן שנים, היו מגיעים מפעם לפעם רבנים אורחים לישיבת 'פורת יוסף' והיו בוחנים את התלמידים, בבקיאות ובסברה. באחת הבחינות, שאל הרב האורח: ישנן שתי מצוות שהסיבה שלהן היא כדי למנוע סכנה. האחת מצות מעקה שאדם בונה לגגו, והשניה מצות מים אחרונים שאף היא מחמת סכנה נתקנה, כדי שלא יגע אדם בעיניו כשידיו מלוכלכות במלח סדומית. והנה התוספות הביאו, בשם בעל 'הלכות גדולות', שמסיבה זו לא תיקנו חכמים ברכה על מים אחרונים, לפי שכל יסוד תקנתם רק מחמת הסכנה. אלא שאז מתעוררת השאלה, מדוע כשאדם בונה מעקה לגגו הוא מברך "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות מעקה", והרי כל עיקרה של המצוה הוא מחמת הסכנה, כמו שכתוב "ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו".
עוד בטרם סיים הרב האורח לשאול את שאלתו, קפץ ממקומו הרב, שהיה אז בחור כבן חמש עשרה שנים, והשיב בבהירות: חילוק פשוט יש בין שתי המצוות. כאשר אדם נוטל ידיו במים אחרונים, הוא דואג לעצמו ושומר על עיניו מן הסכנה. על כך, מדוע שיתקנו ברכה. אבל בשעה שאדם בונה מעקה לגגו, זו מצוה ולא רק הגנה מן הסכנה, שכן בזה אדם דואג לאחרים שלא יפלו ועל כך בוודאי שיש לברך.
סיים הרב צדקה ואמר: "זהו חכם מרדכי, שכבר בילדותו היו כל מעייניו נתונים לזולת וכשהוא עוסק בדברי תורה היה חושב ומבדיל בין מה שאדם עושה לעצמו למה שהוא מסייע לאחרים. אדם שדואג לאחרים, ברכותיו חשובות והן עושות רושם גדול"…
בהזדמנות אחרת, כשנשאל הרב צדקה על גדלותו של הרב ועל ברכותיו המתקיימות, השיב ואמר: "המשנה אומרת במסכת ברכות 'השותה מים לצמאו מברך 'שהכל נהיה בדברו". והלא אנו יודעים ש'אין מים אלא תורה'. וזהו הפירוש בדרך אגדה – 'השותה מים לצמאו', מי שלומד תורה בצמאון גדול. 'מברך', כשהוא מאציל ברכתו, אזי 'שהכל נהיה בדברו' והקדוש ברוך הוא מקיים את שהוא גוזר.
