ראה הרב אדם בעל חזות דתית, זקן ופאות וכובע, היושב לאכול עם ילדיו הקטנים בלי נטילת ידיים. חשש הרב שילדיו שלו ילמדו ממנו ופנה אליו ואמר: "יסלח לי כבודו, אך מה עם נטילת ידיים? הנה ילדי רואים שאתה אוכל בלי נטילת ידיים והם עלולים לחשוב שאני סתם מחמיר עליהם". השיב האיש בתמימות: "והלא כאן הוא שפת הים". גער בו הרב: "וכי שפת הים מקום פטור הוא?! וכי לא למדת ש'מלוא כל הארץ כבודו'?! וכי מקום יש בו יהודי פטור ממצוות שבתורה?!".

קיבל האיש תוכחתו והורה לאחד מילדיו שיביא לו מים מהים. אלא שהרב לא הניח לו, שכן מי הים אינם ראויים לשתיית כלב ואי אפשר ליטול בהם ידיים. במצב שכזה, הדריך אותו הרב, אפשר לטבול ידיו בים ויועיל לו מדין טבילה. קם האיש ממקומו וכמעט טבל ידיו לצורך אכילה, אבל הרב עצר אותו ואמר: "צריכים לדון במחלוקת שיש, אם מברכים 'על נטילת ידיים' או 'על טבילת ידיים'.

"האם יש כל כך הרבה הלכות בחוף הים?!"… שאל האיש בתדהמה, כי מימיו לא הרגיל עצמו לעסוק בהלכה.

כשהיה הרב מספר סיפור זה, היה מוסיף ואומר: "דעו וזכרו, כי ברכה זו התברכו בני ישראל 'ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה', שלא ישכחו את הקדוש ברוך הוא בהיותם בשדה ויהיה לבם מכוון לעשות רצונו כאילו הם נמצאים בעיר"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *