מדי יום ביומו, השכם בבוקר, היה הרב יוצא מהבית לתפילת ותיקין, יחד עם אחיו הגדול, רבי נעים. האמא, הרבנית מזל, שהיתה יוצאת לעבודה, היתה עורכת שולחן ומכינה ארוחת בוקר לשני הבנים הצדיקים. הבת הגדולה, מרת רחל בן חיים ע"ה, היתה מסייעת לה והיא מספרת את מה שהיה קורה בהמשך היום:
בשובה מן העבודה, היתה האמא מוצאת את האוכל על השולחן. "נעים יקירי, מדוע לא אכלת את הארוחה שהכנתי?", נשאל הבן הגדול בשובו מן הישיבה. "חשבתי שהארוחה הוכנה בשביל מרדכי, ולעצמי כבר דאגתי", נשמעה התשובה. "ומרדכי הצדיק, מפני מה אתה לא אכלת?" נשאל הרב בשובו וגם הוא השיב באותה מטבע לשון: "אה, בטוח הייתי שהארוחה הוכנה בשביל נעים. בשבילי לא צריכים לדאוג, כי אני מסתדר לבד".
הבינה האמא הצדקנית ששני בניה מרחמים עליה ומנסים לחסוך עוד כמה פרוטות לארנקה הריק, אבל היא לא הסכימה לכך. היא הושיבה את שניהם וסיכמה אתם היכן היא משאירה ארוחה לכל אחד מהם, ואיזה סימן צריך כל אחד לעשות כדי שתדע שהוא אכל את ארוחתו לפני שהלך אל הישיבה.
