גם אם רבנים חשובים פנו אליו וביקשו לשוחח עמו בקשר לדיני תורה שהוא עצמו ישב בהם, סירב סירב בכל תוקף והיה דוחה על הסף את הפונים אליו.
ואירע גם שהתקשרו אליו אנשים חשובים מאד והרב חשש לפגוע בכבודם, אבל הרב לא הסכים לשמוע אות אחת מדבריהם. אזי, היה הרב מניח את אפרכסת הטלפון על ברכיו ומניח לדובר לסיים את דבריו מבלי שהוא מקשיב להם. אחד המקורבים שהבחין במעשהו, שאל את הרב: אם הרב אינו מאזין לשיחה, מדוע אין הוא מנתק את הטלפון לגמרי. השיב לו הרב: "אני נזהר שלא לעבור על איסור תורה, שכן כתוב 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק' ואסרו חז"ל 'שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חברו'. אסור לי שמוע אותו, אבל אני גם לא רוצה לפגוע בו. לכן אני נותן לו להמשיך לדבר ואני לא מנתק לו את הטלפון, אך בה בעת אינני מקשיב לו".
ולא זו בלבד, אלא אפילו כאשר באו לשוחח עמו בסוגיה הלכתית, כביכול, ולאחר מכן גילה הרב שהיו אלו שליחים של אחד הצדדים הנוגעים לדין תורה שהוא אמור לשבת בו, היה פוסל עצמו מלדון באותו תיק מכל וכל. הוא היה מסביר לנוכחים: "לפני כמה ימים דיבר אתי מישהו בסוגיה הנוגעת לדין תורה זה, וחוששני שהוא קשור לאחד הצדדים, ולכן אני פסול מלדון, שכן שמעתי כבר את אחד הצדדים מחוץ לכתלי בית הדין".
אחד מידידיו של הרב, רבי דוד נחמן בלוי שליט"א, מספר, כי עוד בשנים שהרב שימש כדיין בבית הדין בבאר שבע נפגשו לשיחה תמימה ותוך כדי דבריו, מבלי להרגיש, שיבח רבי דוד נחמן אדם אחד שבאותה עת התדיין בבית הדין. בעת שנפתח הדיון בתיק, הקדים הרב והודיע כי הוא פוסל עצמו מלדון. "ידידי רבי דוד נחמן דיבר אתי שבחים על אחד מכם ושוב אינני יכול לדון", נימק ופרש.
