הבת שלנו התחתנה עם בחור ישיבה, ואנחנו היינו בטוחים שהרב אליהו זצ"ל יהיה זה שיערוך את החופה והקידושין של הזוג. הרב מלווה אותנו כל השנים, והיה זה אך טבעי שהבת שלנו, שגדלה בבית-הכנסת של הרב, שקיבלה כל כך הרבה ברכות מהרב, ששמעה אותו כל כך הרבה – תזכה והוא יערוך את החופה והקידושין בחופתה. אבל החתן רצה להביא את ראש הישיבה שלו, שיברך ויערוך את הקידושין.
לא ידעתי איך להראות את פניי מרוב בושה. מצד אחד, לא רצינו לבייש את החתן שלנו ולא את ראש הישיבה שלו. אבל שהרב אליהו לא יערוך את החופה של הבת? הרי זה כל כך רצוי ומתבקש. ואיך אומר את זה לרב?
הגעתי אל הרב ואמרתי לו את הדברים בדחילו ורחימו, אבל הוא חייך אלי ואמר: אל תדאגו. אני אבוא לחופה שלכם, וכשראש הישיבה יסיים לברך את ברכות הקידושין, אני אכנס.
שמחנו שהבעיה נפתרה בזכות ענוותנותו של הרב, אבל לא ידענו עד כמה גדולה היא.
הודענו לרב שקבענו עם ראש הישיבה של החתן כי החופה תהיה בשעה מסוימת, והרב היה צריך להגיע קצת אחרי אותה שעה.
בסופו של דבר, הרב הגיע בשעה שקבענו, אבל אותו ראש ישיבה איחר בחצי שעה. במשך אותה חצי השעה, הרב חיכה ברכב ליד האולם, ולא נכנס עד שהגיע ראש הישיבה התחיל לערוך את החופה. רק אחר כך הרב נכנס לברך כמו כל אחד מהמוזמנים.
(שלום כהן, בית-כנסת "כתר אליהו")
