בשכנותם התגוררה אשה פשוטה שלא ידעה כמעט כלום ביהדות, ולה ילד רך שאין מי שיחנכו וירגילנו במצוות. ראה הילד מרדכי את הילד השכן שהוא גדל כדרדר בשדה בור, ומיוזמתו הציע לו לבוא עמו לבית הכנסת והוא ילמד אותו לקרוא ולהתפלל. אמו של הילד לא התנגדה, מה גם שכולם העריצו את מרדכי הצעיר וגאווה היתה לאמא שבנה זוכה לחברתו ולקרבתו.
יום אחד – וזמן מה חלף מאז החל ללמוד להתפלל – פרצה אם הילד אל בית משפחת אליהו בזעקות מרות: "אסון קרה, הצילו, בואו וראו את האסון הגדול". בכיה היה היסטרי והדמעות זלגו במורד פניה ללא שטרחה לעצור אותן כלל. נחפזה הרבנית מזל ורצה בעקבותיה, כשהיא לא פוסקת מלצווח מרות: "אללי לי, אוי לי ואבוי לנפשי… יהודים, הצילו וחושו לעזרתי". גם אחותו הגדולה של הרב, רצה עם האמא כדי לראות איזו עזרה יש להגיד לשכנה ולילדה.
נכנסו לביתה של השכנה וזו הצביעה על הילד, שניצב בפינת החדר ופניו מוסבות אל הקיר. "הוא הפסיק לדבר, ואולי גם לשמוע אינו יכול… אני קוראת בשמו והוא לא מסובב את הראש… פניתי אליו והוא לא הגיב… מי יודע איזו 'עין רעה' דבקה בו שהוא איבד את חוש השמיעה והדיבור גם יחד" – ביכתה האשה את מר גורלה.
עודה צועקת ומקוננת וכמעט שלא תלשה פיסות עור מבשרה מרוב צער ויגון, פסע הנער לאחור שלוש פסיעות ופניו מאירות. הוא אשר אירע לו לילד: הוא למד להתפלל והיה שקוע בתפילת שמונה עשרה…
