היו אלו אנשים עשירים גדולים, ראשי קהילת הבבלית בארצות הברית ובלונדון. הראשון היה הגאון רבי סולימאן דוד ששון זצ"ל מלונדון, והשני הנגיד רבי יצחק שלום זצ"ל מארצות הברית (שאביו, רבי יוסף אברהם שלום זצ"ל, הקים את ישיבת 'פורת יוסף'). שניהם הגיעו במיוחד כדי לבחור תלמיד חכם בעל שיעור קומה שיכהן כרב קהילותיהם.
כשנכנס הרב אל החדר, קם ראש הישיבה ואמר לשני האורחים: "זהו חכם מרדכי אליהו, שהוא אחד התלמידים המובחרים ביותר בישיבתנו". פנה רבי יצחק שלום אל הרב ושאל: "האם נכון מה שאומר ראש הישיבה?". הרב לא התבלבל ולא נבוך, אלא השיב לו מיד בחריפות: "וכי איך אפשר לשאול שאלה כזו?! הרי ראש הישיבה אומר כך ואילו אתה שואל אותי, התלמיד, האם זה נכון"…
תוך כדי שהיה ראש הישיבה מתאר את שבחיו המופלגים של הרב, שהוא בקי בהלכות ויש לו חכמת הנהגה מיוחדת, נאנח רבי יצחק שלום ואמר: "הייתי רוצה לבחון אותך אבל אינני יודע ללמוד". נענה הרב ואמר בפשטות: "יכול כבודו לבחון אותי בסידור התפילה". דפדף העשיר בסידור ושאל: "כתוב כאן 'וידבר ה' אל משה לאמור', מדוע מתחיל הכתוב בלשון דיבור ומסיים באמירה?". השיב הרב על אתר: "ההבדל בין דיבור לאמירה, שהדיבור קשה והאמירה רכה. אפילו כשדיבר הקדוש ברוך הוא קשות אל משה רבנו עליו השלום, כוונתו היתה, שלבני ישראל ימסור באמירה רכה". ועל יסוד הדברים הללו, הרחיב הרב והסביר כמה פסוקים שמופיעים בהם לשונות של אמירה ודיבור, והיו דבריו באגדה מושכים את לבבות השומעים הנכבדים ומציתים בהם אור.
ככל שנמשכה השיחה והתארכה, הרב עדיין לא ידע שהם מבקשים להכירו כדי למנות אותו כרב באחת הקהילות שלהם בחוץ לארץ. אך ברגע שקלט שזו מטרת הפגישה, סירב ואמר: "אני זקוק לעוד חמש שנים, בהן אעבור על שני התלמודים ועל ארבעת הטורים עם 'שולחן ערוך'. בחמש השנים הללו, אבקש שתשלמו לי כגובה המשכורת שאני מקבל בתלמוד תורה על שעתיים הוראה ביום, ולאחר מכן אשקול להגיע אליכם". החלו מפצירים בו ומבטיחים לו משכורת כפולה ומכופלת, ובלבד שיבוא כעת, כי זקוקות היו הקהילות למורה דרך. אך הרב עמד איתן בדעתו ואמר: "אינני זז ממקום תורה". כיון שראה רבי עזרא עטייה כמה גדול רצונו להמשיך לשקוד על תלמודו, אמר להם שיניחו לו וימצאו מישהו אחר זולתו.
