אמנם ידעו כי הולך הוא לבית המדרש ושוקד שם על תלמודו, אך לא נודעו כמה גדל בחכמת התורה והתרחק לגמרי מכל החכמות האחרות. מבלי לשאול אותו כלל, הכינו את כל הדרוש לו, רכשו כרטיס מסע והכינו לו בית מגורים בלונדון, ולמנהלי העסקים שלהם שם הודיעו על בואו והדריכו אותם לעזור לו בכל שיצטרך.
כמה גדולות היו פליאתם ותדהמתם, אכזבתם ומצוקתם, כאבם ותסכולם, כאשר שמעו את החלטתו באופן הברור ביותר: "אחת היא מילתי, לא אשנה בה תג, לא אחסיר ממנה קוצו של יו"ד ולא אסור הימנה כמלוא נימה. בתורה אני חפץ, אותה תורה קדושה שלא למדתם אותי בשנות ילדותי ונערותי. כל עוד ולא השלמתי את לימודי בתורה הקדושה, אינני מוכן למוש מאהלה" —
היו מפצירים ומאיימים, משתמשים במלים רכות ומחליפים לשפה קשה. אך אוזניו היו אטומות ולבו מסרב לקבל. הם לא העלו על דל מחשבתם כמה עלה והתעלה, איזה מעמד כבש בין חכמי התורה, ועד כמה הוא קרוב אצל מרן ה'בן איש חי'.
מעת לעת היה רבי סלימאן רוכש ספרי קודש, אך היה חושש להכניסם לבית מגוריו, כי חשש מהקפדת הוריו ובני משפחתו. בעיקר חשש מדודו התקיף, שהיה שותפו הקרוב של אביו בהנהגת העסקים. כדי להסוות את מעשיו, היה רבי סלימאן עובר בשוק ורוכש כמה אבטיחים גדולים ועסיסיים, אורזם בשק גדול ושוכר את אחד הסבלים שיובילם אל הבית. כשהיה מגיע הביתה, אם היו שואלים אותו מה הביא בשק, היה פותח את השק ומוציא אבטיח נחמד למראה ואומר: "ראו כמה נאים האבטיחים שמצאתי בשוק" ומורה לסבל להכניס את השק אל מחסן הירקות. שם היה מוציא את הספרים הקדושים, מחבקם בחיבה ומנשקם בגיל, מתנצל בלחישה על שנתנם בין פירות העונה וממהר להטמינם בחדרו.
תקופה נוספת נמשכו הדברים, אך ככל שחלפו הימים הגיע סופו של הסוד הגדול. נודע לבני משפחתו, כי מכנים אותו כבר 'חכם סלימאן' וכי שמו נישא בהערצה. סיפרו להם כי הוא מרביץ תורה ומחדש חידושים נפלאים, וכי כל החכמים עוסקים בחידושי התורה שלו במשך ימים רבים. נכנעו ההורים וגם יתר בני המשפחה הפסיקו לשכנעו, אך הדוד התקיף לא ויתר. לכולם אמר: "המתינו וראו, כי לא יוכל סלימאן לנצח את העקשנות שלי".
באחד מימי החגים, כשהסבה כל המשפחה המורחבת סביב שולחן אחד, ניצל הדוד את ההזדמנות החגיגית והחל לגעור בפומבי ברבי סלימאן. בתחילה שתק רבי סלימאן ולא אמר דבר, אך לפתע לא עצר ברוחו והוא אמר לדוד משפט חריף. התלקחה חמתו של הדוד והוא קם ממקומו להכותו, אלא שמשמים הענישוהו במקום. ידו פגעה בדוד המים הרותחים שעמד על השולחן, המיחם התהפך והמים נשפכו על הדוד. הויכוח הסתיים, אך הדוד לא נרגע. הוא החליט להיכנס לחדר המגורים של רבי סלימאן ולקחת לו את כל ספרי הקודש שאסף במשך הזמן. ראה רבי סלימאן את מעשיו של הדוד, והוא נטש את בית המשפחה. עוד באותו יום, שכר לו חדר קטן סמוך לישיבה והקדיש עצמו לתורה.
למחרת היום, כשהשכים וקם לעסקיו, גילה הדוד לחרדתו כי פרח שחין אבעבועות בידיו. הרופא שהוזעק כדי לבדוק את הפצעים, נבהל ואמר: "מימי לא ראיתי פצעים שכאלו. אינני יודע אם יש להם תרופה". רופא מומחה נוסף, הביע אף הוא את דעתו ואבחנתו שאין לפצעים הללו תרופה. חלפו ימים אחדים והפצעים והחבורות רק הלכו והחמירו. אזי התרכך לבו של הדוד וצער הציפו. הוא הבין, שבן אחיו התעלה והיה לאיש קדוש ובוודאי שתורתו חשובה במרום, והוא נענש על כך שניסה להפריע ולהציק לו. מאחר ולא ידע היכן הוא מתגורר, הגיע הדוד להיכל 'מדרש בית זילכה', שם נפל לפניו בקול יללה והתחנן שיסלח לו.
