בשל הצפיפות, נאלצו שני הילדים הצעירים, מרדכי ושמעון, לישון ביחד על מזרון אחד. אבל הרב היה מוותר על מקומו ובקושי היה ישן. במשך רוב הלילה היה יושב ולומד תורה לאור הנר. בלחישה היה לומד, שלא להפריע לבני הבית הנמים את שנתם. מתחת השולחן היה יושב, שכן מקום אחר לא היה בבית. רק לפנות בוקר היה מתנמנם מעט, וכבר אז הרגיל עצמו להמעיט מאד בשינה, וכן נהג עד סוף ימיו.
נרות לא היו מצרך זול. למרות הרצון והשאיפה לראות את הבן הצדיק מתמיד בתורה, לא היתה אמו מסוגלת לרכוש עבורו נר לכל יום. ומהיכן היו לו נרות? היו שני האחים הצעירים, מרדכי ושמעון, חוזרים בשעת לילה מאוחרת מבית המדרש, ובדרך היו עוברים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ואוספים את שאריות הנרות שנטפו סביב. את השאריות, היה הרב ממיס בתוך סיר ויוצר נרות חדשים סביב פתילות, ולאורם של הנרות הללו היה לומד מתחת לשולחן
