כשישבתי בבית הדין, תבע אדם אחד מוסד גדול. טענתו היתה, שהמוסד שילם לו עבור אמירת קדישים לנפטרים גלמודים,

אחד הרבנים שהרב הפקיד על תחום הכשרות היה הרה"ג רבי עמרם אדרעי שליט"א, והוא מספר סיפור מדהים:

הרה"ג רבי איתן אייזמן שליט"א מתאר בהתרגשות, באיזו קדושה היה בודק את האתרוגים,

משגמלה ההחלטה בלבו של חכם סלמאן לעלות לארץ ישראל, החל חכם כנוש מסכם את דבריו, "בא לפני רבנו יוסף חיים והרצה בפניו שאלתו – עם מי ילמד קבלה כשיגיע לארץ ישראל?

כשנזכרתי בסיפור, בבית-החולים, פתחתי את הארנק, לקחתי את הכסף ורצתי לחנות הראשונה שראיתי. שאלתי את המוכרת אם יש להם קופת צדקה בחנות, ולמרבה הפלא היא הביאה לי קופת צדקה שעליה הייתה מודפסת הסכמתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. שמתי את הצדקה בקופה, ולאחר שיצאתי מהחנות פתאום שמתי לב שהכאבים נעלמו!

אל חדרו של מרן הרב היו מגיעים דיינים מכל רחבי הארץ עם תיקים סבוכים ומורכבים,

הרב אמר שההיתר – היתר. אבל מי שהוא בעל נפש – נזהר מכל דבר שיש בו אפילו נדנוד של חילול שבת. כך הרב היה נזהר מכל נדנוד של איסור. אפילו קל שבקלים.

כבר בהיותו ילד קטן, ראו אצל הרב את הנטייה לחנך ולהדריך אחרים. הוא דאג תמיד לילדים אחרים שלא למדו והיו עתידים לגדול בורים ועמי הארץ.

כל המוזמנים כבר הגיעו, וביניהם אנשים חשובים. אם יבטלו את הברית יהיה מזה חילול השם גדול. האם יעשה ברית בשבת? על הפיתרון ההלכתי המבריק והמכבד

פעם אחת הזדעזעתי כששמעתי את הרב אומר: אתה חושב שכל הכבוד הזה הוא בגללי? לא ולא. זה בגלל התורה שאני אומר להם. תראה איזה כבוד יש לתורה!

לא ידעתי איך להראות את פניי מרוב בושה. מצד אחד, לא רצינו לבייש את החתן שלנו ולא את ראש הישיבה שלו. אבל שהרב אליהו לא יערוך את החופה של הבת? הרי זה כל כך רצוי ומתבקש. ואיך אומר את זה לרב?

כדי לחולל מהפכה שכזו, הקדישו הרבנים הראשיים לישראל חלק נכבד מסדר היום שלהם - ובעצם, אחוז ניכר מחייהם! הם היו מעורבים באופן אישי בכל הכרעה הלכתית הנוגעת לכשרות.

הידיים שלי היו עדיין שחורות מקילוף האגוזים. הושטתי את הידיים לרב, ואמרתי לו שהן מעידות על כך. לאחר שכבוד הרב ראה את הידיים שלי, הוא שמח ובירך בכוונה "שהחיינו"...

בערב יום כיפור לאחר פטירת הרב הלכתי לציון של הרב ואמרתי לו: כבודו אמר לי לקנות בית, אני מנסה שנתיים ולא מצליחה. אני מבקשת מהרב שיקיים את הבטחתו ואני אארגן קבוצה של בנות שתעשה משהו לעילוי נשמת הרב...

חינך הרב את כל תלמידיו ושומעי לקחו, להיות דרוכים תמיד לשקול ולבדוק את כל צדדי ההלכה. הרב לא הסתפק בכך שלומדים הלכות, אלא תבע ואמר שצריכים לשאוף למצב ש"הגוף ירגיש מעצמו את ההלכה".

והנה מגיעים שני אנשים שעזרו לו לדחוף את המכונית, אחד מבוגר ואחד צעיר. כשיצא להודות להם על העזרה, ראה שבעצם מי שעזר לו לדחוף את רכבו היו הרב אליהו זצ"ל והעוזר שלו.

כשהגיעה השעה שש אמר לי הרב: "נמשיך ללמוד". הזכרתי לו שהרבנית שתחיה אמרה שבשש מגיעה משלחת אישים חשובה ורמת דרג.. "הם הגיעו?", שאל הרב, וענה תוך כדי דיבור: "הם עוד לא הגיעו, אז אנחנו ממשיכים ללמוד"...

כשהבאתי את הדברים בפני הרב ושאלתי אם צריך לפנות לרופא, הוא עשה תנועת ביטול והוסיף "שטויות". "למה שטויות?" הקשיתי. "כשבחורה שחוותה חוויה טמאה, עושה עבודה רוחנית עם עצמה", החל הרב מסביר, "הרוחניות הטמאה נפלטת החוצה ויוצאת דרך תופעות גופניות של הקאה, חום וכדומה, ואז יוצאת ממנה הטומאה. הגוף מנקה את עצמו לקראת התקדשות".

בשקט היה הרב אומר לנו שזוהי "נדבת שבת". איך אתה יכול לתת צדקה בשבת? הרי אין לך אפשרות לתת כסף לעני. הכבוד שאנחנו נותנים להם – זוהי נדבת השבת שלכם...

אולם כמו שאמר לה הרב בחלום – כך היה. בבדיקות שנעשו לה גילו שלושה עוברים חיים ונושמים ברחמה. כצפוי, הרופאים אמרו שצריך לדלל כדי לשמור על העוברים. אבל היא נצמדה להבטחה של הרב בחלום וילדה את שלושתם ממש כמו שהרב אמר: לפני הזמן אבל בריאים ושלמים. הברית הייתה בזמנה...