שכרו של אותו אדם על אמירת הקדישים נקבע בלירות. אולם כאשר עברו בישראל למטבעות של שקלים, לא רצה מנהל המוסד לשלם לו במטבע החדש.
המנהל היה נחוש בדעתו שלא להיכנע לתביעת אותו אדם, ושלח תשעה עורכי דין כדי להגן על המוסד. עורכי הדין דיברו והאריכו, ואותו אדם עמד בצד ולא ידע מה לעשות ומה לענות. ביקשתי שיבוא בעל המוסד בעצמו ללא עורכי הדין שלו. נימקתי זאת בכך שכתוב באבות: ולפני מי "אתה" עתיד ליתן דין וחשבון – אתה ולא עורכי דינך. הרגשתי שיש פה דין מרומה כדברי הפרישה (חו"מ א, ב)"שהדיין האמיתי צריך לדמות בלבו בכל דין שיבוא לפניו כאילו הוא דין של רשעים לחשדם שמא יש בו צד ערמה בטענותיהם וראיותיהם".
ביקשתי משמש בית הדין שיקבע את הדיון לאחרון ברשימת המוזמנים. הוא הגיע והמתין זמן רב, כשזמנו לחוץ מאוד. כשסוף סוף נכנס, שאלתי אותו: מדוע הינך נוהג כך עם אותו עני? מתוך דבריו הבנתי כי יצא המרצע מהשק ושאשת העני אמרה לאשתו (של המנהל)שבעלה אינו ראוי להיות מנהל ובעלהּ טוב ממנו, אלא שהמזל גורם, ומשום כך הוא התעקש וסירב להעלות לו את שכרו.
מיד הזמנתי את אשת העני, ואמרתי לה: ראי מה עוללת! לכי מיד לאשתו של המנהל ותשבחי את המנהל בפניה. אמרי לה, שגם היא אשת המנהל ראויה לכך וכדו'. לאחר מכן שוב הזמנתי את המנהל, והוא מיד אמר שהוא מוכן להעלות את משכורתו של אותו העני ללא שום ערעורים.
זו מעלתו של העומד בדין בעצמו.
