הלכתי לרבנית צביה, והיא נתנה לי חתיכות מהאתרוג למסור להם, תוך כדי שהיא מזהירה אותי ואומרת: תשמור על חתיכות האתרוג הללו יותר מיהלומים. אלו חתיכות מהאתרוג שהרב עשה בו הקפות בסוכות. תן לזוג שיברך עליהן ויאכל אותן בשעה הראויה.

הרבה פעמים מדברים על נסים שקורים לצדיקים. אבל כשרואים את זה בעיניים ממש – זה אחרת. אין שום הסבר למה שקרה שם...

שמתי את הרכב במוסך ובאתי לספר לרב מרדכי אליהו מה שקרה לנו. הוא אמר לי: "השטן מתנכל לך. בכל פעם שתיסע לדבר של קדושה – יהיו לך תקלות. אם תוותר על המשימה הקדושה – הרכב ייסע ללא בעיות".

כבר למחרת בבוקר, התקשר אליי גיסי ואמר שקהילה קדושה באחד המקומות בארץ מחפשת רב ושאל האם אני מעוניין. אמרתי שאשאל את מורי ורבי. הרב חשב ושאל האם נסעתי לקבר של הרב זצ"ל, והשבתי שכן. הוא אמר לי לקבל את ההצעה

היה זה בתקופה הראשונה שהרב שימש כדיין בעיר באר שבע, שהתגלגלו הדברים והרב זכה לקדש שם שמים בקרב הגויים ונודע כ'חכימא דיהודאי', לקיים מה שנאמר "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

כאשר התמנה הרב לשמש כרב הראשי לישראל, הוא החליט שלא להסתפק ברבנות המקומית בארץ ישראל, אלא קיבל על עצמו לפעול בכל קהילות ישראל בעולם.

ביקשתי ברכה מהרב, והוא אמר לה לעשות כפרה עם כסף לפני הטיפול. היא עשתה כך, והתקשרה כבר למחרת כדי להודיע בתדהמה שהפעם עברה את הטיפול ללא תופעת לוואי בכלל. ברוך ה', עברו מאז כמה שנים, הרבה תפילות וברכות מהרב זצ"ל, והיא נרפאה!

הרב לא היה שולח מישהו שיקטוף בעבורו את האתרוגים שמצאו חן בעיניו, אלא היה הולך ומתכופף בעצמו על-מנת לקוטפם.לאחר הקטיף היינו מביאים את האתרוגים שקטפנו, והרב היה מנחה: "אתרוג זה לפלוני, אתרוג זה לאלמוני".

ואז הרב אמר בהתרגשות תוך כדי סערות רגשות :"את הישיבה מנהלים ראש הישיבה והר"מים, ולא מקובלים מבחוץ. תעשו מה שנראה לכם שהוא טובת הישיבה!"

אל חדרו של מרן הרב היו מגיעים דיינים מכל רחבי הארץ עם תיקים סבוכים ומורכבים,

בצער הלכנו לבשר את הבשורה הקשה הזאת לרב. שאלנו את הרב מה עלינו לעשות והיכן הם ספרי התורה ואיך נתפלל בלי ספרי תורה. הרב בירך אותנו שהגניבה תחזור. למעשה הוא הבטיח לנו ואמר: "ספרי התורה יחזרו שלמים בלי שום שריטה". הרב הוסיף והבטיח לנו, שעוד יהיו לנו כפליים ספרי תורה!

פעם אחת הורה לי הרב לבדוק את התפילין. הבאתי אליו את הפרשיות, הוא הסתכל ואמר לי מייד שהסופר שכתב אותן היה חכם רפאל, בנו של חכם אפרים הכהן. הוא היה סופר ותיק שלא כותב הרבה. אבל בזכות סבי הרב גורג'י הוא כתב לי תפילין.

הרבנית שמעה ונדהמה: "איך אפשר לחלק לכל עשרות האנשים שיש כאן מאותו בקבוקון קטן?", אך הרב הרגיע אותה ואמר לה שיחלק להם עם כפית. זה עדיין לא יספיק, חשבה הרבנית, אבל לא אמרה דבר...

מספר הגאון רבי משה צדקה שליט"א מזכרונות אותם הימים:

הפליא אותנו מאוד הביטחון של הרב ונקיבת התאריך של שמחת תורה. זה לא היה נוסח רגיל של ברכה, זה היה נוסח של ברכה עם ביטחון. זה התאריך שבו תבושרו בשורות טובות. וכך זה קרה!

עוזריו של הבבא סאלי לא הבינו מה בדעתו של רבם לעשות, אך משהביאו כוסות כמצוותו, עמדו נדהמים וראו כיצד יושב רבם ומוזג כוס אחר כוס בערק, עד שמילא את כוסותיהם של כל באי הכינוס. לפחות מאה משתתפים היו שם, וכולם זכו לשתות מן הבקבוק ה"ריק"...

משראה הרב את המוט הגבוה הוא אמר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם". הזדעזעתי. הרב אליהו היה נזהר מאוד בלשונו, והפסוק הזה מדבר על המגיפה שהייתה בימי דוד המלך. תחילתו של אותו פסוק מספרת שדָוִד המלך נושא אֶת עֵינָיו ורואה אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, ובעקבותיו דוד והזקנים נופלים ומכסים את עיניהם בשקים!

בערב יום כיפור לאחר פטירת הרב הלכתי לציון של הרב ואמרתי לו: כבודו אמר לי לקנות בית, אני מנסה שנתיים ולא מצליחה. אני מבקשת מהרב שיקיים את הבטחתו ואני אארגן קבוצה של בנות שתעשה משהו לעילוי נשמת הרב...

גם כדי להשכין שלום בין איש לרעהו, או כדי להניח דעתו של מר נפש שנפגע מזולתו, היה מוכן הרב להקריב את כולו ומאודו. מדהימה ומרגשת היא העובדה הבאה, אותה סיפר הרב בעצמו:

אלו שהיו קרובים אל הרב, לאורך כל השנים שעסק ברבנות והיה משיב תשובות לשואלים, ראו בחוש, שהפסיקה של הרב אינה רק תוצאה של עיון עמוק ויכולת ניתוח של כל הפרטים והצדדים