שיחות ומאמרים
בנערינו ובזקננו נלך
"בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנו" (י, ט)
הנה בתחילה מסרב פרעה לשחרר את הטף ממצרים ואומר: "לכו נא הגברים". על פי הפשט, טעמו של פרעה בהשארת הילדים הוא משום שרוצה שהילדים יישארו בידו בתורת "ערבון", כדי שההורים ישובו מצרימה לקחת את ה"עירבון". אלא לאחר שלקו הוא ועמו במכת חשך, פרעה קורא למשה ומסכים שגם הטף ילכו ביחד עם בני ישראל, אך מתעקש שהצאן והבקר יישארו וכלשון הפסוק: "ויאמר לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג, גם טפכם ילך עמכם". וגם לזאת משה רבינו מתנגד ואומר: "גם אתה תיתן בידנו זבחים ועולות". רק לאחר מכת בכורות אומר פרעה: "קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדברכם, גם צאנכם גם בקרכם קחו כאשר דברתם ולכו וברכתם גם אותי".
ויש להבין את כוונת פרעה שהתעקש שהטף והצאן יישארו במצרים ולבסוף נכנע.
[ומה גם שפרעה לא נהג ע"פ ההלכה האומרת (שו"ע חו"מ סי' רכא סעי' א) שאם ראובן ושמעון מתדיינים על מכירת חפץ, ולא הגיעו לעמק השווה, ולאחר מכן פנה ראובן לשמעון וביקש ממנו לקנות את החפץ בלי לנקוב בדמים, הדין הוא שאומרים מכיוון שראובן פנה נתרצה לקנות במחיר שנקב שמעון, ואם שמעון פנה לראובן הרי ששמעון נתרצה לתנאי של ראובן. לפיכך פרעה אינו נוהג כהלכה, שהרי משה הכריז שכולם הולכים: "נערינו, זקנינו, בנינו, בנותינו, צאננו ובבקרנו" – ופרעה מתנגד ואומר "לכו נא הגברים". הם אינם מגיעים לכלל הסכמה, ומשה ואהרון מגורשים מבית פרעה. לאחר מכן, כאשר פרעה פונה למשה ואומר "חטאתי", היה צריך פרעה לקבל את תנאי משה ולהסכים לשלח את כולם ללא הסתייגות, והוא לא עשה כן, אלא שוב מעמיד תנאים: "רק צאנכם ובקרכם יוצג"].
ויש לבאר את עניין המשא ומתן שבין משה רבנו לפרעה כך: בתחילה פרעה מבקש למנוע מה"טף" ללכת לעבוד את ה', ומסביר למשה: אתם הגברים כבר כפרתם ומרדתם בפרעה ואיני יכול לשנות את דעתכם, על-כן "לכו נא הגברים", אבל את הטף השאירו אצלי כי אותם אני יכול לחנך לשמוע בקולי למען אבדיל בין הדור הכופר בי לדור הבא. ועל-כך השיב לו משה, שאצל עם ישראל אין הבדל בין נערינו לזקנינו, גם הטף ילך לעבוד את ה'.
במצוות "הקהל" מצינו שהטף באים "כדי ליתן שכר למביאיהם" (עיין מסכת חגיגה דף ג ע"א) וכן להתחנך למצוות, שידע היאך לנהוג כשיגדלו. וכן מצינו בשירת הים על הפסוק (שמות טו, ב): זה א-לי ואנוהו דרשו חז"ל (תקוני זהר תתפז, תרגום יונתן בן עוזיאל): שגם התינוקות היונקים הראו באצבע ואמרו: "זה א-לי", אך פרעה אינו מבין מה יש לפעוטות ולעבודת ה'.
לאחר מכת הארבה כשמשה עומד על דעתו, אומר לו פרעה: מילא את הטף אתם רוצים לקחת ע"מ שיתחנכו ליראת שמים כפי שאמרת, אבל את הצאן, שהוא אלוה של מצרים, אל תיקחו ואם כבר, אז קחו רק חלק מהם והשאירו אצלי את יתר הצאן.
אך לאחר מכת בכורות פרעה נשבר וחזר בו כליל מכל הסתייגויותיו וכדברי חז"ל (רש"י שם יב, לא): "בטל מה שאמרתי מי ומי ההולכים" וגו' ואומר להם "קומו צאו מתוך עמי". "גם אתם – לרבות הגברים" (ועיין באו"ח הקדוש), גם אתם בני לוי שלא השתעבדתם (אף על פי שלכם אין את "קושי השעבוד" שישלים לכם את מנין ארבע מאות השנים), "גם בני ישראל" – גם תינוקות בני יומם, "גם צאנכם גם בקרכם" – אשר קניתם בכספכם ואפילו אוסיף לכם משלי "כאשר דברתם".
ויסר מעלי רק את המות הזה – מכת ארבה
וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְלָכֶם: וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה" (י, יד-יז)
יש להבין מדוע מכנֵה פרעה את מכת הארבה בשם "מות".
פשט הדברים הוא שמכיון שהארבה אכל את כל שארית המחיה שהותירה מכת הברד, ממילא נמצא העם המצרי בסכנת קיום ממשית כיון שאין לו מה לאכול.
אך שמעתי ביאור נוסף מפיו של חכם מנשה שלו ע"ה ששמע מבעל הבא"ח זיע"א בעצמו: כאשר הארבה אכל את שארית הפליטה מן העצים, וכבר נגמר כל מה שהיה על העצים, התחילו הארבה להתנפל על המצרים והיו מכרסמים את אוזניהם, את אפם ואת ידיהם, ודבר זה היה לפלא בעיני פרעה. ועל כך אמר לו משה רבנו: דע לך שהארבה יודעים "כי האדם עץ השדה", ורואים את בני האדם כעצים, ולכן אכלו אותם כמו שאוכלים מעצים. וזהו שאמר פרעה למשה, "ויסר מעלי רק את המות הזה", כי המצרים היו נהרגים על ידי הארבה. ודבר זה נרמז בכך שבדרך כלל קוראים את פרשת בא בחודש שבט שבו חל ראש השנה לאילנות.
ונראה לדרוש בזה, שהארבה הוכיח לפרעה עד כמה הוא שקוע ב'מוות' רוחני. הנה פרעה טען שהוא ברא את היאור כמו שכתוב: (יחזקאל כט, ג): "פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרבץ בתוך יאריו אשר אמר לי יארי ואני עשיתני", והיה אטום מלהבין שיש כח רוחני בעולם (בלעדיו).
זאת ועוד, כאשר עם ישראל היו משועבדים במצרים מאתים ועשר שנים, נטמעו בטומאות מצרים, והיה צורך ללמדם את יסודות האמונה. ולכן היה משה רבנו מקהיל קהילות בעם ישראל די בכל אתר ומלמד אותם את יסודות האמונה, על כך שיש עולם הבא, ותחיית המתים וגם היה מלמדם להיזהר בהלכות. אך פרעה והמצריים היו מנסים תמיד להחדיר לעם ישראל את הכפירה ביסודות האמונה והיו לועגים על דברי משה ביחס לתחית המתים ולצורך בשמירת השבת.
וכנגד זה באה מכת הארבה, בכדי להוכיח לפרעה כי הרוחניות היא השולטת בעולם. ומכה זו הייתה תשובה ניצחת לכפירה בתחיית המתים ובשמירת השבת. משום שכאשר אכל הארבה את "כל פרי העץ אשר הותיר הברד", בהגיע יום שבת, כל הארבה ללא יוצא מן הכלל ירד מן העצים (שכן אסור לעמוד ולהישען על עצים בשבת, כמובא בשו"ע או"ח שלו, ס"א: "אין עולים באילן, בין לח בין יבש, ואין נתלים בו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל"). וזהו שמביא בעל הטורים בפירושו על הפסוק "וינח" שהכוונה ליום השבת שהארבה נח בו, וז"ל: "ב' במסורה – דֵין, ואידך וינח ביום השביעי, מלמד שהארבה נח בשבת". ובמוצאי שבת, מיד כשאמר משה רבנו "המבדיל בין קודש לחול", כל הארבה חזרו לעצים. מכאן היה מביא משה ראיה למצות שמירת השבת, מכך שהארבה, שלוחו של מי שאמר והיה העולם, נחו במצוותו.
ועוד, מכת הארבה באה להוכיח את אמיתות תחיית המתים. הנה כאשר התפלל משה על סילוק הארבה כתוב (שם, יט): "לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים", ואומרים חז"ל (מדרש הגדול שם) שכיצא הציווי שלא ישאר ארבה אחד במצרים, לא רק הארבה החי יצאו ממצרים, אלא אפילו הארבה שהמצרים לקחו, ועשו מהם "כבושים", קמו לתחייה ונשאו עם יתר הארבה לים סוף, וכדברי רש"י: "לא נשאר ארבה אחד – אף המלוחים שמלחו מהם". ומכאן הביא משה רבנו ראייה על תחיית המתים, וזהו מכת מות לשיטת פרעה.
אשרי האדם העמל בתורה
"וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלוֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹקֵינוּ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת ה' עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה" (י, כד-כו)
פרעה רוצה שהמקנה ישאר במצרים, ומשה רבינו מתעקש שעם ישראל יקח עימו את כל המקנה משום ש"ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה'". מויכוח זה רואים אנו יסוד גדול בעבודת ה': הנה פרעה רוצה להגביל את בני ישראל בעבודת ה' שלהם ואומר: "רק צאנכם ובקרכם יוצג", אך משה רבינו עונה לו שבעבודת ה' אין הגבלה ואין סוף, אלא תמיד יש מקום לעליה ולהתקדמות, ושמא נצטרך יותר בהמות על מנת לעבוד את ה', ולכן הוא עונה לפרעה: "וגם מקנינו ילך עמנו לא תשאר פרסה".
יסוד זה רואים אנו גם אצל יעקב אבינו, עליו אמרו חז"ל שביקש לישב בשלוה. כלומר חשב יעקב אבינו שהוא בגדר "ולבי חלל בקרבי" (ראה ע"ז ד:), כלומר שהרג את היצר הרע שהרי התגבר על עשיו, על לבן ועל שרו של עשיו, ועתה בודאי יצר הרע לא יבא להסיתו. אך אומר לו הקב"ה, בעולם הזה אין לישב בשלוה, משום שכאשר אדם יושב בשלוה אזי היצר הרע קופץ עליו ומבקש להכשילו בכדי שלא יעלה במעלות התורה.
ומכאן על האדם ללמוד שצריך להיות בעליה מתמדת ללא עצירה וללא הגבלה, וכמאמר חז"ל (מדרש משלי י): כאשר אדם עולה לדין שואל אותו הקב"ה אם עסק בחמשה חומשי תורה, למה לא עסק בהגדה, ו"הואיל ונתעסקת בתלמוד – צפית במרכבה"? האם למד סודות התורה? סוד העיבור? משום שתמיד צריך לעלות כי העומד במקום אחד עשוי לרדת.
וכל מה שיעשה האדם בתורה, בקדושה, במצוות וביראת שמים, תמיד הוא יכול להוסיף עליהם כהנה וכהנה, וכדברי הגמרא (שבת קנב.): "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין – חכמה נתוספת בהם שנאמר: בישישים חכמה ואורך ימים תבונה".
ולכך נפסקה ההלכה בשולחן ערוך (או"ח סי' תרז, ד): "עוונות שהתודה עליהם ביום הכיפורים שעבר ולא שינה עליהם – אפילו הכי יכול לחזור ולהתודות עליהם". ואין בזה מדין "ככלב השב על קיאו" (ראה יומא פ"ו וברמב"ם פ"ב מהל' תשובה ובב"י סי' תרז). משום שכאשר אדם עולה בקדושה במהלך השנה, הרי שהתשובה של השנה שעברה הייתה מועטת יחסית לתשובה של שנה זו, שהרי בשנה זו היטיב להבין מהו הערך של המצווה ומהי המגרעת של העבירה. ועל ההבדל שבין הכרתו וידיעתו בשנה הזו לבין זו של השנה שעברה צריך לעשות תשובה וכפי שביאר גאון עוזנו ותפארתנו ראש כל בני הגולה בעל הבן איש חי. ואדם לעמל יולד – "זכה – הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה" (ב"ר יג, ז). דהיינו, אם אדם זכה להבין שהוא צריך לעמול בתורה ואשריו שהוא עמל בתורה, זו הזכות הגדולה שלו!
ועל האדם מוטלת החובה להמשיך ולהתעלות ללא הפסקה וללא מנוחה – "עד בואנו שמה", דהיינו עד בואו של האדם לעולם ארוך שכולו טוב, ואז: "ושם ינוחו יגיעי כח". שם יראה האדם בעיניו מהו ערכה של מצווה קלה שעשה בעולם הזה, וכמה עצום ורב השכר השמור עבורה וכלשון הפסוק (תהלים לא, כ): "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". ובהיות שבעולם הבא לא יוכל האדם לעשות מצוות לכן "שם ינוחו".
ואחרי כן יצאו ברכוש גדול
"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב: וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" (יא, ב)
"אין נא אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק אברהם, 'ועבדום ועינו אותם' – קיים בהם, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'- לא קיים בהם" (ברכות ט: והובא ברש"י)
רבים מתקשים בדברי חז"ל, (ראה מהרש"א שם) וכי הקב"ה שומר הבטחתו רק כדי "שלא יאמר אותו צדיק", הרי את דבריו צריך לשמור ולקיים כי נאמן הוא ונאמנים דבריו? ויש משיבים כך: כשאמר לו הקב"ה לאברהם: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", נתכוין הקב"ה שיצאו ברכוש גדול לאחר ארבע מאות שנה של שעבוד, אך הקב"ה הקדים להוציאם לאחר רד"ו שנה מפני שבני ישראל הגיעו למ"ט שערי טומאה ואילו היו נשארים יותר היו מגיעים לשער החמישים, וכבר טען שרו של מצרים: "הללו עובדי עבודה-זרה והללו עובדי עבודה-זרה" (ראה בילקוט ראובני בשלח, ובזוהר ח"ב קע:), וכך דרשו על הפסוק: "הנסה א-לקים לקחת לו גוי מקרב גוי – אלו ערלים ואלו ערלים" וכו' (ילקוט תהלים תתטז), ולכן כתוב בהגדה: "עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא גאלם מיד".
אמנם היו סיבות נוספות להקדמת יציאת ישראל ממצרים כמו זכות אבות וכמו שכתוב (ו, ה): "ואזכור את בריתי" וכן קושי השעבוד אשר השלים למנין השנים.
אך כל זה אינו כלול בהבטחת ה' "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כיון שעדין לא עברו ארבע מאות שנה, אלא כדי שאברהם אבינו לא יטען ויאמר: "ריבונו של עולם, ועבדום ועינו אותם – קיימת בהם, ואחר כן יצאו ברכוש גדול – לא קיימת בהם", לכך ביקש ה': "וישאלו איש מאת רעהו וכו'".
ויש מסבירים על פי משל (ראה מהר"ם אלשיך, וקול יהודה למו"ר דודי ראש הישיבה הגר"י צדקה זצ"ל): למה הדבר דומה, לאבא שהיה לו בן תמים ורצה האב שיתפרנס בנו מיגיע כפיו ועל כן שלח אותו לעבוד אצל אדון אחד. וכעבור מספר שנים ביקש הבן לשוב לביתו. ישב האדון וחישב את כמה הוא חייב לו עבור עבודתו במשך אותם שנים, וכתב לו המחאה על סכום גדול. נזף בו הבן: מדוע אתה נותן לי 'חתיכת נייר' במקום לתת לי כסף מזומן? הבין האדון שאותו בן תמים לא מבין אפילו בערכן של המחאות והלך האדון לבנק וביקש שיתנו לו סכום כסף קטן במטבעות קטנות, הכניס את כל המטבעות בשקית ניילון פשוטה ועשה בה חור, כך שהמטבעות יפלו ממנה לאיטן, והבן יצטרך להרים את השקית ולא יסתפק באחיזה בידיות. שמח הבן בראותו את הכסף הרב אשר נתן לו, והלך לאביו בגאווה גלויה בכדי להציג בפניו את הרווחים. כאשר ראה האב את ה"אוצר" צעק עליו ואמר לו שכל המטבעות אינן שוות אלא סכום כסף פעוט ביותר, ואין זה שכר שוה בעבור מה שעבד אצל האדון כל השנים. הלך האב אצל האדון, והלה מסר לו את ההמחאה האמיתית.
כך נהג הקב"ה עם ישראל, הקב"ה רצה לשלם לישראל באוצר האמיתי עבור עבודתם, וזו התורה הקדושה שהיא רכוש גדול וחמדה גנוזה עוד בטרם נברא העולם (עיין שבת דף פח: שתתקע"ד דורות לפני בריאת העולם היתה התורה אצל בורא עולם, וכדברי הזוה"ק 'בה אסתכל וברא עלמא'). אך עם ישראל אשר היו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, לא ידעו להעריך את עוצם יוקרתה של התורה, ועל כן נתן להם הקב"ה מעט 'מטבעות פשוטות' – כלי כסף וכלי זהב אשר לקחו ממצרים וכן ביזת הים, שהם כמו השקית אשר נפלו ממנה המטבעות. ולאחר שיצאו ישראל ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי קדושה ונוכחו לדעת ולהבין שאין ערך של ממש באוצר הכסף והזהב, או אז נתן להם את האוצר האמיתי והנצחי, את התורה הקדושה.
ועפ"ז מבואר שאמנם ה' הבטיח ש"יצאו ברכוש גדול", דהיינו מתן תורה, אלא שיכול אברהם לטעון – למצבם שהיו ביציאת מצרים – "ועבדום ועינו אותם קיים בהם" – בגוף ממש ולכן גם "ויצאו ברכוש גדול" צריך להיות בגשמיות ממש. ולכן אמר ה' למשה רבינו "דבר נא וכו'" – שיקבלו עתה רכוש גשמי, אבל את הרכוש הרוחני, שהוא ה"רכוש גדול" האמיתי, יקבלו במעמד "מתן תורה".
פרפראות
בא אל פרעה
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (י, א)
בעל הטורים מתיחס לשינוי הלשון שכאן אמר הקב"ה למשה: "בא אל פרעה" ואילו לעיל (שם ז, טז) אמר לו: "לך אל פרעה"?
ותירץ וז"ל: "כשהיה אומר לו לבא לביתו היה אומר לו 'בא', וכשהיה אומר לו לילך אליו המימה היה אומר לו 'לך'", עכ"ל.
ועוד ניתן ליישב על פי מה שמוסיף בעל הטורים (שם): "בא, עולה בגימטריא ג', רמז לו ג' מכות שיביא עוד עליו", עכ"ל. כלומר שכאן השתמש משה רבנו בלשון "בא" כדי לרמוז לפרעה על ג' המכות שעוד יבואו עליו.
ויש ליישב עוד באופן אחר: הנה למרות כל המכות שהכה ה' את מצרים, פרעה מכביד את ליבו וממאן לשלח את עם ישראל. ואף שלאחר מכת הברד נכנע כביכול פרעה וכלשון הפסוק (שם, כז-לה): "וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אלהם חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. העתירו אל ה' ורב מהית קלת אלקים וברד ואשלחה אתכם ולא תספון לעמד", משה רבנו יודע שאין פיו ולבו של פרעה שוים, ומ"מ אומר לו (שם): "כצאתי את העיר אפרש את כפי אל ה' וכו', ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים". אך פרעה חוזר לסורו וכמו שכתוב (שם): "וירא פרעה כי חדל המטר והברד והקלת ויסף לחטא ויכבד לבו הוא ועבדיו. ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה", וכשראה כך משה התייאש, ואמר לקב"ה שאינו מסוגל יותר לילך אל פרעה לנוכח רמאותו. אמר לו הקב"ה: א"כ הפעם אני בעצמי אבוא אתך, ואז הסכים משה. וזהו שאמר לו הקב"ה: "בא אל פרעה", כלומר בא עמי, ולא אמר לו 'לך' אל פרעה.
אותותי אלה – תפילין ושבת
"לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (י, א)
הנה פשט הדברים של "למען שתי אותתי" מכוון אל שלשת המכות הנותרות, אך לפי הדרש רומז הפסוק לשני אותות מיוחדים שנתן הקב"ה לעם ישראל, ואלו הם: שבת ותפילין. בתפילין נאמר (שמות יג, טז): "והיה לאות על ידכה", ובשבת נאמר (שמות לא, יג): "את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם". ושני האותות הללו קשורים ליציאת מצרים, וניתנו כדי לזכור את יציאת מצרים, כמו שכתוב לגבי תפילין (שמות יג, יד-טז): "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים וכו' והיה לאות על ידכה"; ולגבי שבת כתוב (דברים ה, יד): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וכו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", וכלשון הרמב"ן: "הנה השבת זכר ליציאת מצרים, ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו, כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית, וזה טעם על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת".
מטרת המכות – ידיעת ה'
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (י, א-ב)
בפסוקים אלו אנו רואים כי אומנם היתה לה' אפשרות להוציא את בני ישראל ממצרים ללא עשרת המכות, אלא שהיו למכות מטרה אחרת והיא: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", כלומר ידיעת ה' והכרת כוחו של הקב"ה.
ומכאן יש ללמוד שאנו מצווים תמיד להגיע למטרה זו של ידיעת ה', ואחת הדרכים המביאות את האדם לכך הינה ההקפדה באמירת הברכות וכלשון הרמב"ם (פ"א מהלכות ברכות ה"ג), וז"ל: "וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אע"פ שלא נהנה ולא עשה מצוה" – הרי שמטרת הברכות היא הכרת הבורא וידיעתו.
הרמב"ם מציין את הטעם הנ"ל לאמירת ברכות בהלכה נוספת, וז"ל (שם הל"ד): "נמצאו כל הברכות כולן שלשה מינים, ברכות הנייה, וברכות מצוות, וברכות הודאה שהן דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". ויש לבאר כי יש שני סוגים של הכרה, האחד ידיעה, והשני הבנה. ההבנה היא שטחית, שהתיישב העניין על לבו של האדם ותו לא, אבל הידיעה היא עמוקה, מוחשית והחלטית. וזהו שכופל הרמב"ם את דבריו כדי ללמדנו שמטרת הברכות היא לדעת את ה' "ממש" ולא באופן שטחי. ואין נפקא מינה בזה אם הברכות הם של שבח או של הודיה, כי הכל לשם אותה מטרה.
וראיה לכך במה שאמר הקב"ה למשה רבנו: "וידעתם כי אני ה'", ולא אמר "והבנתם כי אני ה'", משום שהידיעה היא הרבה יותר מוחשית מן ההבנה, ובה חפץ ה'.
דרכו של היצר הרע
"לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה" (י, כה)
אין נא אלא לשון בקשה (סנהדרין פט:). פרעה – מצד אחד – מנומס, ומבקש "לכו נא" בלשון רכה ובדרך בקשה, ובהמשכו של הפסוק – "ויגרש אותם", בדרך קשה. ידוע, שפרעה משול ליצר הרע, וזהו דרכו של היצר הרע: מצד אחד פונה לאדם כאיש נחמד, ומצד שני "מגרש", מתנכל אליו להחטיאו ולהענישו. הכל לפי התועלת האישית שלו. וזה לשון המדרש: "כי כן דרך הקליפה להשטין למטה ועולה ומקטרג למעלה ויורד ונוטל נשמתו".
גם אתה תתן – ביטול עבודה זרה מהצאן
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַה' אֱלֹהֵינוּ" (י, כה)
שואלים המפרשים, כיצד יעלה על הדעת לקחת מצאנם של המצרים לצורך הקרבת קרבנות, הרי כל הכבשים במצרים שימשו לעבודה זרה של המצרים?
ועיין באוה"ח שמוסיף ושואל שאע"פ שמותר לקבל מגוי קרבן להקריב בביהמ"ק (עיין חולין יג:) היינו דוקא אם הוא מביא מעצמו, אך לא אם מבקשים ממנו, עיי"ש.
הרמב"ן עונה, שלא היה בכוונת משה להקריב קרבנות מצאנם, וז"ל (י, כה): "גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות – לא אמר משה דבר זה על מנת להעשות, ולא עשה כן כלל, אבל הם דברי חיזוק. יאמר כי תכבד מאד יד ה' עליו ועל עמו, עד כי גם זבחים ועולות וכל אשר לו יתן בעד נפשו. ובאמת כי כאשר אמר להם (להלן יב, לב) וברכתם גם אותי, היה נותן ברצונו כל מקנהו לכפר עליו, אבל לא עלה על דעת משה לעשות זבח רשעים תועבה (משלי כא, כז), כי ה' חפץ דכאו, לא לכפר עליו, רק להענישו ולנער אותו ואת כל חילו בים. ורבותינו אמרו (מכילתא פרק יג, תנחומא בא ז) כי "כאשר דברתם" (להלן יב, לב) הוא על מאמרם גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות. אולי רצו לומר שרמז להם לתת ככל אשר אמרו, לא שלקחו ממנו כלל, או זבחים ועולות להם כדי שיצאו, לא להקריבם עליו. וגם זה אינו נכון".
ועוד נראה לבאר על פי דברי משה רבנו אל פרעה (שמות י, כה): "ויאמר משה גם אתה תתן בידנו זבחים ועלות ועשינו לה' א-לקינו". כלומר משה רבנו אומר לפרעה, גם אתה תתן בידינו כבשים, אך עליך לבזותם ולומר שאתה מבטל מהם כל מחשבה של עבודה זרה ומעתה אין הם אלהים שלכם כלל וכלל. באופן כזה מועיל הביטול של פרעה להפקיע איסור ההנאה מן העבודה הזרה, וזהו שאמר משה לפרעה: "גם אתה" – בידך הדבר, ופרעה הוצרך לעשות כן. (מיהו היתר זה לא קיים אלא אצל גוי, אבל אם יהודי יעשה כן לעבודה זרה, לא יועיל מאומה והע"ז נשארת באיסורה לעולם).
הצורך בגרוש עם ישראל ע"י פרעה
"וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם" (י, כז)
באופן טבעי, אדם הנולד במקום מסוים וגדל שם, קשה לו לעזוב את מקומו, ואם יעזוב יהיה קשור בלבו ובנפשו למקום הולדתו בבחינת "חן מקום על יושביו" (סוטה מז.).
ומגלגל הגלגולים, מסובב הסיבות, ה' יתעלה ויתברך שמו לעד, גלגל כי יתהפך לב פרעה, שבתחילה "ולא אבה לשלחם", ולבסוף גרש את ישראל "קומו צאו" – "כי גורשו ממצרים". וכל כך למה? כדי שארץ מצרים תימאס על בני ישראל ולא יחפצו לחזור אליה עוד לעולם.
אסור להסתכל בפני רשע
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ" (י, כט)
מן הדין אסור להסתכל בפניו של אדם רשע, אבל אם יש צורך להוכיח אותו, לדבר איתו ולשכנע אותו לעזוב את מעשיו הרעים, אזי מותר.
והנה עד מכת חושך חשב משה שיש בפרעה איזה קורטוב של אמונה. ולכן בא משה אל פרעה ודיבר עמו פנים אל פנים להוכיחו ולהחזירו בתשובה.
אך כאשר אמר לו פרעה "לך מעלי", אמר לו משה "כן דברת"- כלומר צדקו דבריך, עתה שנוכחתי כי אתה רשע גמור, על כן "לא אסף עוד ראות פניך" כי אסור להביט בצורת אדם רשע.
כחצות ולא בחצות
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד)
"ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו, אמר בחצות" (רש"י)
ועוד נראה לבאר: שכשהקב"ה אומר כחצות ולא בחצות, הוא מתכוון לשעת חצות לילה של מעלה אשר מכוון כנגד בית המקדש, ולא לשעת חצות הלילה של ארץ מצרים. ועל כן אם יאמר משה "בחצות" של ירושלים של מעלה, לא יקבלו זאת ממנו המצריים ויאמרו שהזמן צריך להיות לפי "שעון מצרים", ולכן דקדק משה ואמר: "כחצות".
ולפי זה מובן מדוע כאשר הקב"ה מצווה את משה רבנו לקדש את ראשי החודשים, הראה לו את המולד – "כזה ראה וקדש". משום שבמצרים הלבנה נמצאת ברקיע בזוית שונה ממה שהיא נמצאת בארץ ישראל, ועל כן הוצרך הקב"ה ללמד את משה ולהראות לו את המולד המדויק בירושלים.
השמחה בשעבוד כמוה כשעבוד
"וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה" (יא, ה)
שואל רש"י: "ולמה לקו בני השפחות"? והשיב שני דברים: "שאף הם היו משעבדים בהם, ושמחים בצרתם".
וכדברי המהרש"ל (הובא בשפתי חכמים) שבגלל שני דברים הללו נענשו, כי השעבוד לא היה גמור ובהצטרף השמחה הרשיעו ולקו אף הם.
ויש להוסיף, אמנם בני השפחות לא שעבדו ממש את בני ישראל, אבל בן שפחה הריהו יודע מעצמו מהו סבל, ועליו מוטלת חובה כפולה ומכופלת להזהר בזה, ולכך בשעבוד מצרים אף שלא שעבדו את ישראל בפועל, מכל מקום שמחו בצרתם של בני ישראל. לכן הקב"ה מצרף מחשבתם הרעה למעשה וזהו שכתוב: "עד בכור השפחה".
מלך בכבודו ובבזיונו
"וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף" (יא, ח)
ויש ללמוד מפסוק זה שאומנם פרעה בארמונו היה מכובד בכל גינוני המלכות, וכבוד גדול עשו לו כל משרתיו וכל רואי פניו. וכך גם משה רבנו אשר גדל בבית פרעה נהג לכבד את פרעה מתוך הכנעה, וכאשר היה נפטר מלפניו היה צועד לאחוריו עד אשר יצא מחדרו של פרעה מפני כבודו.
אבל לאחר שפרעה, במקום להכניע את ליבו, התחיל לפנות אל משה בדברי חוצפה וגסות רוח, אמר לו הקב"ה: מעתה גם אתה תנהג כמותו. אמנם בתחילה אמר הקב"ה למשה לכבד את פרעה (עיין רש"י שמות יא, ח. ובמסכת זבחים קב.) ולהתנהג עם פרעה כיאה למלך וכלשון חז"ל (שם): "מלך הוא והסביר לו פנים", אך כל זה היה לפני שפרעה הקשה את לבו, אבל אחר כך כאשר פרעה נהג בעזות פנים, אזי התיר לו ה' לנהוג בפרעה כבאחד העם. וזהו שכתוב: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף", משה רבנו יצא מעִם פרעה כפי שנפטרים מאדם מן השורה, הפנה אליו את גבו בפניו והלך.
ושמרתם את הדבר
"וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם" (יב, כב כד)
הראב"ע ואוה"ח הקדוש התייחסו לשאלה מדוע מצוה זו של נתינת הדם על המשקוף לא נקבעה לדורות עולם, וכלשונם: "הנה פשט הכתוב יגיד כי גם לדורות יצו דברים האמורים בענין, ולא ראינו שעשו כן הקדמונים גם רבותינו לא ציוו לעשותן" (יעו"ש).
ויש לבאר עוד שמפסוק זה ניתן ללמוד שאין לעשות מצווה זו לדורות אלא דוקא לספר על כך, שהרי כתוב: "ושמרתם את הדבר" – מלשון דיבור, דהיינו: "ושמרתם את הדבר" – לספר לבניכם, ובניכם לבניהם עד עולם, את ניסי הבורא יתברך. וכך תספרו לבניכם: "במצרים היינו צריכים לשים דם על המשקוף לפי שהיינו "ערום ועריה" ובזכות הדם, דם פסח ומילה גאלנו ה' יתברך.
והדבר הזה – הדיבור הזה, יהא מוסר השכל לכל אחד ואחד לבל יתייאש אף אם הגיע חלילה לבאר שחת, לערום ועריה, כי גם אז דלתי תשובה לא ננעלו ויכול להגיע למדרגה נפלאה של "ראתה שפחה על הים וכו'" – ו"ויאמינו בה'".
כן עשו
"וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ" (יב, כח)
"ומהו כן עשו אף משה ואהרן כן עשו" (רש"י)
ויש לשאול לכאורה על פירוש רש"י, מה החידוש בכך שמשה ואהרון קיימו את ציווי ה'?
ויש לבאר ע"פ דברי המדרש (ילקוט שמעוני פרשת בא רמז קצה): "מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ד' ימים? היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר "ואעבור עליך ואראך וגו'" הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהן כדי שיגַאלו. שנאמר "שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה", "עריה – מן המצוות". ונתן להן הקב"ה שתי מצוות. מצוות פסח ומצוות מילה שיתעסקו בהן כדי שיגַאלו. ואומר "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך".
לפי זה היה מקום לומר שמשה ואהרון לא היו צריכים לעשות את קרבן הפסח, שהרי הם תמיד קיימו את המצוות והם לא היו ערום ועריה, שהרי הם לא היו בטומאת עבודה-זרה וביטול המילה.
ואעפ"כ, לימדנו רש"י – "כן עשו", משום שאף אם בטל הטעם – המצווה לא בטלה.
הכבדת לב – מהי
"וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, ל)
היה בירושלים יהודי זקן שזכה לראות את הבן איש חי זצוק"ל, ושמו רבי מנשה שלו ז"ל. הוא היה מסתובב מבית-כנסת לבית-כנסת, וחוזר על דרשותיו של רבי יוסף חיים זצוק"ל בדיוק כפי ששמע אותן מפיו.
מפיו שמעתי כי הפסוק שמתאר את קימתו של פרעה בליל יציאת מצרים הוא תמוה מאוד. הנה כתוב: "ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים". מהיכן הוא קם? הוי אומר מהמיטה שישן בה. וא"כ יש לשאול הייתכן? מלך היודע כי הולך להתרחש במצרים אסון נורא, מוות אשר יפגע גם בו, וגם בבנו בכורו, הולך לישון על מיטתו?
מכאן יש לראות את קושי העורף של פרעה. שהרי הוא יודע שכל אזהרותיו של משה מתקימות אחת לאחת. ויודע שמצרים חבולה וכואבת אחרי תשע מכות קשות. ואף יודע שהלילה אמורה לבוא המכה הקשה ביותר וכלשון הפסוק (ט, יד וראה רש"י שם): "כי בפעם הזאת אני שלח את כל מגפתי אל לבך". ועם כל זה לא שם אל לבו.
ובאמת מטרת כל עשר המכות הוא ללמד שכאשר אדם לא רוצה לשמוע – אזי הוא לא ישמע. וכשאינו רוצה לראות – הוא לא יראה, אלא יסביר את כל המאורעות לפי דרכו, ויסרב לראות את הפלאים שקרו לו. וזה נקרא "הכבדת לב".
כך אפשר להבין גם כיצד פרעה מריץ את כל צבאו לתוך ים סוף, ואף שרואה את הים נקרע מול עיניו, הוא ממשיך לרוץ לתוך הים. וכי מה עולה בדעתו? שהים נקרע לכבודו? אלא הוא בוודאי מסביר לעצמו כי "בעל צפון", האליל היחידי שנותר מכל אלילי מצרים אשר התפרקו במכת בכורות, הוא זה שקרע את הים לכבודו ולכבוד צבאותיו. ואף שאין זה מתקבל על הדעת מ"מ כאשר האדם לא רוצה להאמין, כל הסבר מתקבל.
ולעומת פרעה, עם ישראל דוקא לומד להכיר את ד' ואת מעשיו, ולהיות "מאמינים בני מאמינים", אומנם מהלך זה לוקח זמן כדי להגיע למלוא אמונתם, שהרי בתחילה רק משה ואהרון עושים את דבר ה' וכלשון הפסוק: "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ד' אתם – כן עשו" (ז, ו). ורק אחרי תשע מכות בראש חודש ניסן, כאשר ה' מצווה את בני ישראל לקחת שה בעשור לחודש, לצורך קורבן הפסח, כתוב: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואהרן – כן עשו" (יב, כח). כלומר שלא רק משה ואהרון עושים, אלא גם בני ישראל רוצים לעשות, והקב"ה מצרף להם מחשבה למעשה (רש"י).
וכן אחרי ארבעה-עשר ימים, כשמקריבים קורבן הפסח, כתוב: "ויעשו כל בני ישראל כאשר צוה ד' את משה ואת אהרן – כן עשו" (י"ב, נ). והתורה מדגישה: "כל בני ישראל", ללמדנו שכולם היו שותפים לקורבן הפסח.
אמונה זו מתבטאת בכך שבני ישראל נשארו ערים כל הלילה, חגורים במותניהם, ונעליהם ברגליהם, ומחכים לבוקר לצאת ממצרים. ואף על פי שזאת לא היתה אמונה מושלמת, שהרי הם לא הכינו צידה לדרך עד שהיציאה קרתה בפועל, אך עם כל זאת, ה' חושב להם זאת לטובה, וכדברי הנביא: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ד' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קדש ישראל לד' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ד'" (ירמיהו ב).
מכת בכורות ע"י הקב"ה בעצמו
"וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, ל)
"ד"א מצרים מזנות תחת בעליהן, ויולדות מרווקים פנויים והיו להם בכורות הרבה, פעמים חמשה לאשה אחת, כל אחד בכור לאביו" (רש"י)
לפי דברי רש"י מובן פירוש הפסוק שצעקו "כולנו מתים", מהו "כולנו" מתים? אלא, שאמרו מצרים, אתה אמרת שימותו רק הבכורות, ובפועל מתים בכל בית כמה וכמה בנים, לזה אמר להם כולם בכורים. וזהו שהיתה "צעקה גדולה" ואמרו "כולנו מתים".
במכת בכורות נשמעה הצעקה בכל בתי מצרים כאחד והטעם הוא כיון שהקב"ה בעצמו ירד להכות את הבכורות, והכה בכל בתי מצרים בבת אחת ממש. ודבר זה לא נעשה ע"י מלאכים שא"כ לא היו יכולים להכות בכל בתי מצרים כאחד, אלא היו מתחילים להרוג את הבכורות במקום אחד, ואחר כך עוברים למקום אחר וכן הלאה, ובאופן זה היתה הצעקה נשמעת בית אחרי בית, אך כיון שה' בכבודו ובעצמו הכה את כל בכורי מצרים, על כן "אין בית אשר אין שם מת", ובגלל זה היתה צעקה אחת גדולה בכל ארץ מצרים.
קירוב רחוקים – לשם שמים
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (יב, מג)
"כל בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. ואחד נכרי ואחד ישראל משומד במשמע" (רש"י)
בכל מקום נצטווינו לקרב את אחינו בני ישראל הרחוקים מהתורה ומהצוות, ועלינו ללמדם היאך לקיים כל מצוה ומצוה. דבר זה בא לידי ביטוי גם בליל הסדר כאשר אנו מכריזים "כל דכפין ייתי", וכן בתעניות אנו מצרפים את הרחוקים למנין. וכן מצינו בקטורת שמצרפים את החלבנה המרמזת על רשעי ישראל, ובארבעת המינים מצרפים את הערבה אשר אין לה לא טעם ולא ריח בכדי לבטא שאחדות ישראל מאגדת את הרשעים ביחד עם הצדיקים, וכן על זה הדרך.
והנה בקרבן פסח כתוב: "כל בן נכר לא יאכל בו", ולפי דברי רש"י לעיל יוצא שיהודי הרחוק מאמונה בהקב"ה, אי אפשר לצרפו לקרבן פסח. ופלא הדבר, במה שונה מצות קרבן פסח משאר מצוות התורה אותן אנו מצווים ללמד לכל יהודי באשר הוא?
אלא הביאור הוא: שבכל המצוות אנו מחויבים לצרף את מחוסרי האמונה, דוקא אם אין במצוות הנאה ותאווה, אלא מעשה מצווה גרידא. וכגון ביום כיפור, יהודי הרחוק מתורה אשר מקיים את מצוות היום וצם, אזי הצטרפותו חשובה ביותר דווקא משום שהוא משתתף במצווה אף שאין לו הנאה ממנה. אבל בקרבן פסח שעיקר המצווה היא אכילת בשר הצלי , אין כאן הוכחה של רצון לקיים את דבר ה', ואולי הוא אוכל רק למלא את תאוותו. ולכן התורה מונעת את כל מי שמעשיו מנוכרים לאביו שבשמים, מלהצטרף לקרבן הפסח.
מצות פטר חמור
"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה" (יג, יג)
ויש לשאול מה הטעם שמצוה זו נוהגת דוקא בחמור?
כתב רש"י: "גזרת הכתוב היא לפי שנמשלו מצרים לחמורים, ועוד שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים".
והנה, על המצריים נאמר (יחזקאל כג, כ): "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (עיין בראשית רבה פרשה צו, ה). ויש הבדל בין סוס לחמור, על סוס יכול לרכב דווקא אומן הבקי במלאכת הרכיבה, ואם אינו בקיא במלאכה, הסוס יפילהו ארצה, אבל החמור כנוע למשא "כשור לעול וכחמור למשא".
עם ישראל העדיפו לקחת חמורים ממצרים בכדי לשאת את כספם וזהבם, כי הסוס יכול לבעוט ולהפיל את שללם. ועוד, במכת הברד מתו רוב סוסי מצרים ולא נשארו לישראל אלא החמורים.
מותם של סוסי מצרים – במכת הברד, והנותרים מהם – בים, "סוס ורוכבו", מבטא את מפלת מצרים עצמה, ופדיון פטר חמור נועד להזכיר לנו חסדי הבורא שהותיר לנו חמורים במצרים לקיים הבטחתו (בראשית טו, יד): "ואחרי כן יצאו ברכש גדול".
מעשה רב
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֱדָשִׁים"
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: רבי יצחק אלפייה זצוק"ל, אשר פירסם בעולם את חשיבות "תענית הדיבור" ובמיוחד בימי השוב"בים, היה מקפיד מאוד במצוות ברכת הלבנה.
פעם אחת עבר שבוע שלם בו לא נראתה הלבנה היטב ופחד הרב אלפייה כי לא יזכה לברך על הלבנה כהלכתה. והנה, הגיע אורח מבית שאן לירושלים וסיפר לפי תומו כי בבית שאן, אשר בעמק הירדן, העננים אינם כה רבים והלבנה נראית בה תדיר. מייד קם הרב אלפייה ו"נסע" לבית שאן באמצעי התחבורה היחיד שהיה בזמנו, כלומר על חמורים. בימינו, נסיעה זו לוקחת כשעה ורבע או שעה וחצי, תלוי בנהג ובדרך, אבל רבי יצחק היה צריך לרכב במשך יום שלם ועוד שהנסיעה הייתה קשה ורבת טלטולים. למרות זאת לא היסס רבי יצחק, שכבר לא היה צעיר ושם פעמיו לבית שאן. כאשר הגיע ליעדו, לא ביקש לנוח מעמל הדרך, אלא תיכף נעמד לברך את ברכת הלבנה כאשר שמחה נסוכה על פניו, ומייד כשסיים פנה לחזור לירושלים. ביקשו ממנו תושבי המקום להמתין קמעא ולהתארח אצלם, עד אשר ינוח מעמל הדרך. חייך רבי יצחק וענה: "תפילה היא במקום קרבן. בקרבן חייבה התורה "וקמת ועלית אל המקום", כלומר שאין החייב קרבן יכול להבטיח תשלום לכהן המקריב את הקרבן ולהישאר ספון בביתו (כפי שיש מדמים בימינו לשלם באמצעות פקס או הוראה בנקאית), אלא חייב לבוא ברגליו ואז חייב גם בלינה. אני באתי אצלכם לא להתפלל, אלא רק בכדי לברך על הלבנה, ועל ברכת הלבנה לא חייבו חכמים "לינה".
"ושמרתם את המצות"
סיפר מו"ר הרב יצ"ו: חכם צדקה הזקן זצוק"ל היה גם גאון גדול וגם חסידא קדישא, וכל השו"ע היה "כמאן דמנח בכיסו". פעם אחת תוך לימודנו רצה חכם צדקה לטעום דבר מה, הגשתי לו תפוח עץ שטוף שהיה עדיין רטוב, ולא רצה לקבלו עד שיהיה מנוגב (בכדי שלא יצטרך ליטול את ידיו כדין פרי שטיבולו במשקה). הלכתי וניגבתי אותו במגבת, ועדיין לא אבה לקבלו. מששאלתי את החכם מדוע אינו מקבל את התפוח ממני גם עתה, ענה לי משום שניגבת את התפוח במגבת שהשתמשו בה הרבה אנשים ונעשה התפוח מאוס בעיני. הלכתי ושטפתי את התפוח בשנית, והפעם ניגבתי אותו במגבת מכובסת ונקייה שעדיין לא השתמשו בה. והנה, גם אז לא רצה חכם צדקה הזקן לאכול מהתפוח בטענה שאמנם מגבת זו מכובסת ונקייה, אך הוא חושש שמא ריח הסבון של הכביסה נשאר במגבת- עד כדי כך היה חכם צדקה הזקן איסטניס. והנה, לאחר כמה ימים זומן חכם צדקה הזקן למצוות ברית מילה. אני התמחיתי באותם ימים בהלכות מילה ועל כן התלוויתי לחכם ללמוד מהנהגותיו וממעשיו. תוך כדי המילה טינף התינוק, ולמרות הלכלוך ראיתי כי עושה חכם צדקה מצות מציצה ללא הפסק של שפופרת. שאלתי אותו: ילמדני רבנו, הכיצד כבודו לא רצה לאכול מהתפוח מחמת מיאוס ואילו את מצות המציצה כבודו מקיים בפיו ממש?!. ענה לי חכם צדקה הזקן: "הַדָּא מַצְ'וָוה!" = "זו מצווה!" וחביבות המצווה גוברת על הכול.
הלכה בפרשה
"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (פרק יב פס' ב')
שאלה: אדם שלא הזכיר יעלה ויבוא במנחה של יום שישי שהוא ר"ח – האם יתפלל ערבית שתיים. ומה הדין ששבת אינו ר"ח?
תשובה: ביום חול אם התפלל מנחה ולא אמר יעלה ויבוא צריך להתפלל ערבית פעמיים אעפ"י שהלילה אינו ר"ח, אולם אם לא אמר יעלה ויבוא ביום ו' במנחה ויום שבת אחריו אינו ר"ח אינו מתפלל ערבית שתיים (שו"ע קח' סעי' ט' משנ"ב שם) אך יבקש מהחזן לכוון עליו בברכת מעין שבע(שו"ע רס"ח סעי' יג') כיוון שבשבת אין תפילת נדבה ולא ספק נדבה ולא תפילה על תנאי (בא"ח משפטים ט"ז).
*****
"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (פרק יג' פס' ב')
שאלה: באיזו יום מהלידה צריך לפדות את הבן, והאם עושים פדיון הבן בלילה?
תשובה: מחלוקת הפוסקים (שו"ע יו"ד ש"ה סעי' יא' ש"ך ס"ק י"ב') אם בעינן ל' יום תמימות משעת הלידה או מקצת היום ככולו. להלכה אומרים מקצת היום ככולו ולכן כבר בליל ל"א אפשר לפדות, מ"מ לכתחילה אנו נוהגים לא לפדות בלילה אלא במקרים מיוחדים כגון שיום ל"א חל בשבת יכול לפדות במוצאי שבת (עי' קצוש"ע סי' קס"ד אות ג' ובדרכי הלכה שם).
*****
"וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם " (פרק יג' פס' ט').
שאלה: מתי אדם מחוייב לבדוק את תפיליו?
תשובה: בשו"ע נפסק (סי' ל"ט סעי' י') שתפילין שהוחזקו בכשרות אין צריך לבודקן לעולם. אך אם הוריו קנו לו תפילין ואינו יודע אם הוחזקו בכשרות – חייב לבודקן וכן אם רואה שנתקלקלו הבתים או נפלו למים חלילה יש חשש שהתקלקלו הפרשיות וצריכים בדיקה. מ"מ ראוי לבדוק כל תפילין פעמיים בשבע שנים כדין מזוזה (קול יעקב סי' לט' סעי' ל"ז, ל"ח) וכבר נהגו רבים ושלמים לבדוק את התפילין בחודש אלול ומנהג חסידות הוא.
*****
שאלה: אדם ששלח את תפיליו לבדיקה ויצאו פסולות האם הברכות שבירך עליהם הם ברכה לבטלה והאם ביטל מצוות תפילין?
תשובה: אדם שבדק תפיליו ונמצאו פסולות צריך לקנות תפילין מהודרות מאדם ירא שמיים. אמנם על אותם הנחות שהניח עד אותו יום יש לו שכר כאילו הניח תפילין בכשרות ואין ברכותיו לבטלה כיוון שעשה דבר ה בתום לב לשם שמיים (ר"פ או"ח ח"ד סי' ב').
*****
