שיחות ומאמרים
סמיכות הפרשיות
אם נתבונן בפרשיות חומש במדבר נראה כי כולן מקושרות אחת עם השניה. ונבאר:
במדבר ־ נשא: סוף פרשת במדבר עוסקת במנין הלויים, וכך גם בתחילת פרשת נשא (ד', כ"א) כתוב: "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם", והלא בני גרשון היו מבני הלויים אף הם.
נשא ־ בהעלותך: סוף פרשת נשא עוסקת בהקרבת קרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן, ותחילת פרשת בהעלותך עוסקת בהטבת הנרות. מלאכה זו ניתנה כפיצוי לאהרן, אשר חלשה דעתו לכך שלא ניתן לו להקריב קרבן לחנוכת המזבח, כפי שעשו הנשיאים (עיין רש"י ורמב"ן שם).
בהעלותך ־ שלח לך: בסוף פרשת בהעלותך מובא הסיפור על אהרן ומרים שדיברו במשה. על סמיכותו של אירוע זה לפרשת שלח כבר עמד רש"י (י"ג, ב'): "נסמכו הפרשיות, משום שהללו ראו ולא לקחו מוסר".
שלח לך ־ קורח: סוף פרשת שלח לך עוסקת בפרשת ציצית, וסמיך ליה פרשת קורח, אשר לעג למשה בהקשר של מצות ציצית.
קורח ־ חוקת: אחרי קורח באה פרשת חוקת. יש כאן מסר לגבי תפיסתו של קורח ושל הדומים לו, המלגלגים על קיום המצוות וטעמיהן. התורה מורה לנו בתחילת פרשת חוקת, שצריך לקיים את מצוות התורה למרות שהן גבוהות מהבנתנו. האור החיים הקדוש אומר, שצריך לקבל את כל התורה כולה כ'חוקה', ללא טעם.
אכן, כאשר עם ישראל יצאו למדבר ולא מצאו מים מתוקים הראויים לשתיה, אמר הקב"ה למשה שישליך עץ למים המרים – וימתקו. אותו העץ נקרא "הרדופני", שמרירותו היתה מורגשת במרחק חמש אמות ממנו (ראה מדרש רבה ויקהל פרשה נ', ג'). עמדו הליצנים והלעיגו על ציווי זה: כיצד יתכן להמתיק מים מרים ע"י עץ מר? אך משה רבנו לא ערער ועשה כמצות ה'. ומיד כשהשליך את העץ – "וימתקו המים" (שמות ט"ו, כ"ה). על כך נאמר (שם): "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". רש"י מבאר, שה"חוק" וה"משפט" הינם מצוות פרה אדומה, דינים ושבת, ללמדנו, שכשם שלא הובנה המתקת המים ע"י השלכת עץ מר לתוכם, כך ישנם חוקים שבעינינו אין להם הבנה, אך מכל מקום יש לקיימם.
חוקת ־ בלק: בסוף פרשת חוקת מסופר על מלחמת ישראל עם סיחון ועוג. משה מצטווה שלא לפחד מהם. אומרים על כך חז"ל (ברכות נ"ד ע"ב), שעוג מלך הבשן חישב את גודל השטח שבו חנה עם ישראל, לקח הר גדול המכסה בשטחו את כל השטח שבו נמצא עם ישראל, וביקש להשליכו עליהם. ואמנם משה רבינו, אף שלא פחד ממנו, מכל מקום חשש שמא תעמוד לו זכות קודמת, כאשר נלקח לוט בשבי, היה זה עוג שבא לספר לאברהם אבינו (ראה נדה ס"א ע"א). לכן אמר הקב"ה למשה (במדבר כ"א, ל"ד): "אל תירא אותו" – גם זכות זו של עוג הלכה לו.
משום כך פותחת פרשת בלק במילים (כ"ב, ב'): "וירא בלק בן ציפור את אשר עשה ישראל לאמורי" – כלומר: הוא ראה מה נעשה לעוג מלך הבשן, שאף שהיתה לו זכות קטנה אחת, היא לא עמדה לו כנגד עם ישראל.
בלק ־ פינחס: סוף פרשת בלק ותחילת פרשת פינחס עוסקות באותו ענין של קנאת פינחס לה'.
פינחס מטות ־ מסעי: סוף פרשת פינחס עוסקת בהקרבת הקרבנות. שם כתוב (כ"ט, ל"ט): "לבד מנדריכם ונדבותיכם" וכו'. תחילת פרשת מטות עוסקת גם היא בענין נדרים ושבועות.
נמצאו כל הפרשיות שבחומש במדבר קשורות האחת לחברתה.
מנין בני ישראל והקמת המשכן במדבר
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" (א', א')
"מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. וכשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם" (רש"י)
מדברי רש"י אלו עולה, כי המשכן הוקם בניסן, אך ציוויו של הקב"ה את משה למנות את עם ישראל היה "בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי", כלומר בחודש אייר. מפרשי רש"י שאלו על דבריו (ראה רא"ם ועוד): מדוע המתין הקב"ה חודש ימים מאז שהשרה שכינתו על עם ישראל עם הקמת המשכן עד למנייתם? למה לא מנאם מיד עם הקמת המשכן?
ניתן ליישב את הדברים בארבעה אופנים. האופן הראשון הוא, שרצה הקב"ה שתהיה לעם ישראל "קביעות" במקומם. רק לאחר שלושים יום, כאשר נוצרה קביעות של חודש ימים בהשראת השכינה בעם ישראל, ציוה הקב"ה למנותם.
והנה יש להבין, שלמושג "קביעות" ישנן השלכות להלכה בכמה עניינים. למשל: תושב חדש שבא לגור בעיר – ממתי הוא מתחיל להתחייב במיסי העיר? אם גר בעיר שלושים יום נעשה תושב קבוע בעיר והוא מתחייב במיסים כשאר התושבים הקבועים (עיין בשולחן ערוך חו"מ סי' מ"ט סעי' ג', בעניין הוחזק שמו בעיר לאחר שלושים יום), ולעוד כמה עניינים.
האופן השני הוא, שאפשר לבאר: ישנו כלל בהלכה שכאשר מלאו לולד שלושים יום הרי שיש לו חזקת חיות והוא נחשב "בר קיימא". מסיבה זו נערך פדיון הבן ביום השלושים ואחד ללידה (ראה שולחן ערוך יו"ד סי' ש"ה סעי' י"א). לכן אף שבאחד בניסן הוקם המשכן מתוך קדושה והתלהבות גדולה, רצה הקב"ה לראות שההתלהבות תהיה קיימת ויציבה, בחזקת "חיות". משום כך רק בראש חודש אייר, לאחר חודש, מנאם לרוב חיבתם.
באופן שלישי ניתן לבאר על פי המובא במדרש (תנחומא פקודי אות י"א, ילקוט שמעוני מלכים א', רמז קפ"ד), שמלאכת המשכן נסתיימה בכסלו, אך הקדוש ברוך הוא ציוה להקים את המשכן בניסן, "מפני שחשב הקדוש ברוך הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק". הטעם לכך הוא כדי להראות לעם ישראל שלא זכותם היא שגרמה לשכינה לשרות בעם ישראל, אלא זכות האבות היא שגרמה לכך. לפי זה אפשר לומר, שאילו היה המנין נערך מיד עם הקמת המשכן היינו עלולים לחשוב שזכותם של ישראל, שהקימו את המשכן, היא שהביאה להשראת השכינה ולחיבתם המיוחדת של ישראל. משום כך נדחה המנין של בני ישראל, כדי להדגיש שזכות האבות היא שגרמה להשראת השכינה במשכן, ולא זכותם של בני ישראל בלבד.
באופן הרביעי אפשר להסביר על פי דברי הרמב"ן (ויקרא כ"ג, י"א), שחמישים הימים שבין יום טוב הראשון של פסח לשבועות מחברים את ניסן לסיון. נמצא שאייר הינו חלק מניסן, ואם כן מנין ישראל נערך, בסופו של דבר, בחודש ניסן.
איסור מנין בני ישראל
"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם" (א', ב')
מקורו של האיסור למנות את בני ישראל נמצא בדברי הגמרא במסכת יומא. שם מובא שהיו מונים את הכהנים בשעה שהיו צריכים לבחור אחד מהם לעבודת תרומת המזבח. וזו לשון המשנה (יומא כ"ב ע"א): "ובזמן שהן מרובין רצין ועולין בכבש, כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה. ואם היו שניהם שווין, הממונה אומר להן: 'הצביעו!'". הגמרא מבארת (שם ע"ב): "תנא, 'הוציאו אצבעותיכם למניין!'" – כלומר: הממונה היה מבקש מהכהנים שיצביעו כדי שיוכל למנותם. שואלת שם הגמרא: "ונימנינהו לדידהו"! כלומר שיספור את הכהנים עצמם! על כך אומרת הגמרא שאסור למנות את ישראל. לדעת רבי יצחק אסור למנות את ישראל אף לדבר מצוה מהפסוק: "ויפקדם בבזק" (שמואל א' י"א, ח'); ולדעת רב אשי לומדים זאת מפסוק אחר: "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים" (שם ט"ו, א'). עוד אומרת שם הגמרא: "אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב', א'): 'והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד'. רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין, שנאמר: 'לא ימד ולא יספר'".
במאמר מוסגר נעיר דבר פשוט, שאין כוונת הגמרא לומר שיש איסור למנות עם רב מישראל, אבל במעט אנשים מותר. האיסור הוא בכל גווני, ועל כן אסור גם לספור אנשים כדי לדעת אם יש מנין לתפילה.
אלא שיש להבין: ידועים דברי חז"ל (תענית ח' ע"ב, ובב"מ מ"ב ע"א) על הפסוק בדברים (כ"ח, ח'): "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך", שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. אם כן מדוע כאן ציוה הקב"ה למנות את ישראל בפרהסיא?
[ואמנם כתוב בחז"ל (חולין ק"ה ע"ב) שכאשר השדים רוצים לגנוב כסף, אינם גונבים דבר מנוי, ומשמע מכך שטוב למנות ולספור! אך יש לומר, שהכלל שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מהעין נכון גם לגבי כסף שאינו מנוי. ואמנם כסף מנוי – אין השדים מזיקים אותו; אך מאידך, גם הברכה אינה שורה בו. וראה במהרש"א שם ד"ה מאי איעבד, וראה עוד בתוס' (תענית ח' ע"ב ד"ה אלא בדבר הסמוי)].
עוד יש לשאול: מה הטעם למנות את בני ישראל? והלא כך אמר לו יואב לדוד, כאשר ניסה למנוע ממנו למנות את ישראל (שמו"ב כ"ד, ג'): "ויוסף ה'… כהם וכהם מאה פעמים".
צריך לומר, שהבעיה למנות את ישראל, ובכך לבטל מהם את הברכה השורה על הדבר הסמוי מן העין, מתקיימת דווקא כאשר ישראל הם שיוזמים את הספירה; אבל כאשר הקב"ה מְצווה למנות – אין שולטת במנין זה עין רעה. בייחוד כאשר מנין זה נעשה מתוך חביבות, וכלשון רש"י (שמות א', א'): "להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ', כ"ו): 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא'" (ועיין לרמב"ן שם, אודות האיסור למנות את ישראל אפילו בחלקו).
הגאון בעל באר בשדה ביאר, שכיון שקיימא לן ש"דבר שבמניין אינו בטל", הרי שמניין בני ישראל נועד גם כדי ללמד על חשיבותם ויקרתם של בני ישראל, שאינם בטלים כלל, אלא חשובים לפניו יתברך.
מכאן שכאשר היוזם למנין הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו, ומטרת המנייה היא להודיע חיבתם של ישראל – לא חל האיסור למנות את ישראל, והברכה שורה במנין זה.
לרוב נשים אינן חוזרות בגלגול
"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם" (א', ב')
הרב חיד"א ע"ה (בספרו פני דוד על התורה, בשם מדרש ילקוט הראובני) כתב שבמילים: "כל זכר לגלגלותם" רמוז שדווקא הזכרים הם שחוזרים בגלגול בעולם הזה, אך הנקבות על פי רוב אינן חוזרות בגלגול. הטעם לזה הוא, משום שהנשים מכפרות על עונותיהן בסבל שהן סובלות מידי חודש, בימי עיבורן וכן בלידה ובגידול הבנים (עיין רש"י בראשית ג', ט"ז), ואין הן זקוקות לגלגול שיכפר על עוונותיהן.
אך עם זאת יש לדייק בדברי החיד"א, שכתב ש'רוב' הנשים אינן חוזרות בגלגול – משמע שישנה אפשרות של גלגול גם לנשים. על כן גם הנשים צריכות להתחזק בקיום המצוות המוטלות עליהן, ושכרן כפול ומכופל מן השמים.
אם האשה מסייעת לבעלה ולבניה בלימוד התורה ובקיום המצוות – עליה אומרים חז"ל (ברכות י"ז, ע"א): "גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיה ל"ב, ט'): 'נשים שאננות שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי'".
עוד אומרים חז"ל: "אמר לו רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? ענה לו: באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי לגברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". הנשים מטפלות בבנים, לוקחות אותם לבית הספר ולבית הכנסת, ושולחות את הבעלים ללמוד תורה (אחרי העבודה, או שהן מסכימות שבעליהן ילמדו תורה כל היום, למרות הפרנסה המצומצמת. עיין רש"י ברכות י"ז ע"א, ועיין סוטה דף כ"א ע"א).
יש לשאול על גמרא זו: מה התכוונו חז"ל בשאלתן על הנשים: "במאי זכיין?" והלא הנשים מצֻוות במצוות רבות: מצוות עשה שאין הזמן גרמן, וכן יש גם מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים חייבות בהן, וכך גם כל מצוות לא תעשה! אלא כוונת חז"ל בשאלתם היא: במה זכו הנשים לתארים המיוחדים המובאים בפסוק: "שאננות", "בוטחות". יש שביארו, שכוונת חז"ל בשאלתם היא דווקא למצות לימוד תורה, שממנה נשים פטורות. אמנם, לכל מצוה שאדם מקיים יש חשיבות רבה, אך לימוד התורה עולה על כולן, ועל כן שאלו חז"ל כיצד יכולות הנשים להשיג את הזכות הזו של לימוד התורה.
את ההבדל שבין מעלת מצות לימוד התורה למעלתן של שאר המצוות רואים בפסוק (משלי ו', כ"ג): "כִּי נֵר מִצְוָה" – המצוה משולה לנר שמאיר רק סביבו בלבד, אבל "תּוֹרָה אוֹר" – התורה נמשלה לאור השמש, שכן סתם "אוֹר" – הכוונה היא לאור השמש, כלשון הפסוק (ישעיה מ"ה, ז'): "יוצר אור". ההבדל שבין אור השמש לאור הנר הוא הבדל עצום.
תשובת הגמרא לשאלה זו היא, שע"י הסיוע שהנשים מסייעות לבעלים ולבנים ללמוד תורה, הן מקבלות שכר של תורה, אעפ"י שהן עצמן אינן לומדות, וביתר ביאור הרחבנו במקום אחר (דברי מרדכי שמות, עמוד קמ"ד), שבזכות לימוד התורה זוכה אדם לתחיית המתים, ושאלת הגמרא במאי נשים קא זכיין, היינו לתחיית המתים. ותשובת הגמרא שמסייעות לבעליהן ולבניהן בלימוד התורה, וזה זכותן לתחיית המתים. וכדברי המדרש בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז תלא), וז"ל: "א"ר רבי, מקרא אחר אני דורש, כי טל אורות טליך, כל המשתמש בטל תורה, טל תורה מחייהו וכו'. (וראה עוד בגמרא כתובות קי"א ע"ב).
בני התורה – לגיונו של מלך
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', מ"ח-מ"ט)
"כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו" (רש"י ע"פ מדרש תנחומא ט"ו)
ישנם החושבים שכינויָם של הלויים "לגיון של מלך" (ראה רש"י א', מ"ט) הוא עניין מוסרי גרידא. אך לא כן הוא. מצינו בדברי הרמב"ם, בספרו הגדול היד החזקה, שייחס למעלה זו של הלויים הלכות למעשה, וכך הם דבריו (פי"ג מהל' שמיטה ויובל הל' י"א-י"ב). בתחילה מתאר הרמב"ם את מעלתם המיוחדת של הלויים: "יראה לי, שאין הדברים אמורים אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקב וירשוה בניהם ונתחלקה להם, אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל, הרי הכהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל. ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר (דברים ל"ג, י'): 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר (שם י"א): 'ברך ה' חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר (במדבר י"ח, כ'): 'אני חלקך ונחלתך'", עכ"ל.
מכאן ממשיך הרמב"ם ומשווה את מעלת הלויים לדרגתם של לומדי התורה (שם, י"ג): "ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללויים. הרי דוד ע"ה אומר (תהילים ט"ז, ה'): 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'", עכ"ל.
מבואר בדברי הרמב"ם, שלומדי התורה זוכים גם בעולם הזה לסיפוק צרכיהם, כשם שהלויים זכו לכך. מהו "סיפוק הצרכים" המדובר? ניתן לבאר באופן הבא: התורה נותנת חיים ללומדיה. היא מפתחת אצלם חריפות מוח וחדות מחשבה אשר עולות על לימודי כל החכמות שבעולם. עומק החשיבה הייחודי הזה – הוא המאפשר לתלמידי החכמים לספק את צרכיהם בעולם הזה.
פעם היה סוחר גדול שעינו היתה צרה בבני התורה, על אשר הם מקבלים תרומות רבות מאנשים עשירים שבכל קצוות הארץ, אך הם עצמם אינם פועלים מעצמם כלום לפרנסת בני ביתם. אותו סוחר יזם אסיפה של כמה עשירים, ודיבר בפניהם דברי שטנה כנגד לומדי התורה. הוא טען באוזני חבריו העשירים כי על אותם בני תורה לצאת ולעבוד בעצמם כדי לפרנס את עצמם! שמעו העשירים את דבריו, והחליטו לכנס את ראשי הישיבות, לפרוס בפניהם את טענות אותו עשיר ולשמוע מה בפיהם. עמד אחד מראשי הישיבות ואמר: כיון שבני התורה מפותחים בשכלם מאוד, עדיף שימשיכו להשקיע את חייהם בלימוד התורה! זאת משום שאם יצאו לשוק המסחר הרי שהם מסוגלים להשתלט עליו בנקל, ולהושיב בצד את כל עשירי הארץ והעולם…
אחד המשכילים ח.נ.ב. התבטא פעם, שהוא אינו פוחד מאף אחד בעולם חוץ מבחורי הישיבות, אשר יש להם שכל חריף מאוד, ואִתָּם אינו יכול להתמודד! זו היא ההערכה האמיתית של בני התורה, וכך ידעו והסכימו כל החכמים שבכל דור ודור.
הכח להלחם ביצר הרע ניתן לנו בהר סיני
"וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ" (א', נ')
"וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת" (שם, נ"ג)
בפסוקים אלו מצֻוים הלויים על שמירת המשכן. מצוה זו מתקיימת לדורות, וכלשון הרמב"ן: "היא מצוה לדורות גם במקדש".
מצות שמירת המקדש יש בה מוסר השכל גדול לעבודת הבורא. הלויים הופקדו על שמירת המקדש יומם וליל – וכך כל אדם ואדם מישראל מצֻוה על שמירת נשמתו הקדושה יומם וליל. שמירה זו נעשית ע"י לימוד התורה, "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א', ח'). ע"י לימוד התורה, נשמר האדם מפני היצר המפתה את האדם בדרכים שונות ומשונות לבטל אותו מקיומה. ולא עוד אלא שיש בכוח הלימוד למשוך את היצר הרע לבית המדרש ולשעבדו לעבודת ה'.
את מצות השמירה הזו קיבלנו על עצמנו במתן תורה בהר סיני. כך מבואר בדברי הגמרא (שבת פ"ח ע"א) על הפסוק (שמות י"ט, י"ז) "ויתיצבו בתחתית ההר": "א"ר אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב; ואם לאו – שם תהא קבורתכם". התוספות הקשו על כך (שם ד"ה כפה עליהם): הרי עם ישראל כבר הקדימו ואמרו: "נעשה ונשמע", ולשם מה היה צורך בכפייה? והשיבו: "שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה". מכאן שהיה חשש שמא היצר הרע יסית את ישראל בשעת קבלת התורה וימנע מהם לקבלה, ע"י שיפחדו מהאש הגדולה; ועל כן נצרכה כפיית הר כגיגית, כדי להילחם ביצר רע זה. הרשב"א (בחידושיו שם) תירץ באופן אחר (וראה עוד תנחומא בראשית פ' נח פרשה ג'), שעם ישראל קיבלו באמירת "נעשה ונשמע" רק את התורה שבכתב, אך חששו מהתורה שבעל פה, וכפיית ההר נועדה לגרום לישראל שיקבלו על עצמם גם את התורה שבעל פה (וכידוע, "הדור קבלוה בימי אחשורוש" – תורה שבכתב ותורה שבע"פ).
מכל מקום מבואר שכפיית ההר כגיגית היתה כנגד יצר הרע אשר ניסה לבטל את ישראל מקבלת התורה בסיבות מסיבות שונות. הקב"ה פעל למנוע זאת ע"י שהכריח את ישראל לקבל את התורה, ובכך לימד אותנו את החובה להישמר מהיצר הרע ע"י לימוד התורה, אשר בכוחו לכפות את היצר הרע.
התוספות (שם פ"ט ע"א) מביאים מדרש בו מבואר שהקב"ה פעל בדרך נוספת כדי לעצור את היצר הרע. זאת ע"י שנתן לנו את התורה בחשאי, דברי התוספות מוסבים על דברי הגמרא (שם פ"ט ע"א): "וא"ר יהושע בן לוי: בשעה שירד משה לפני הקדוש ברוך הוא בא השטן ואמר לפניו: רבש"ע, תורה היכן היא?" (ב"דברי מרדכי" שמות, עמוד קמ"ד הסברנו מה היתה שאלתו ומה המשא-ומתן שהתנהל שם). שאלו התוספות: וכי השטן לא ידע על מתן תורה? והרי ראינו בגמרא לעיל, שבזמן שעלה משה עלה למרום אף מלאך המוות חזר בו ונתן לו מתנה! אלא כתבו התוספות בשם המדרש: "שטרדו הקב"ה למלאך המוות בשעת מתן תורה שלא יקטרג לומר 'אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל – אתה נותן להם התורה?!'". התוספות מוסיפים ללמדנו: "והוא שטן והוא מלאך המוות".
ויש להבין מדוע טרדו הקב"ה לשטן בשעת מתן תורה, ונתן לנו את התורה ללא ידיעת השטן, וביותר יקשה הרי בדברי הגמ' (שבת פ"ח ע"ב) מבואר שהיצה"ר הוא מלאך המוות נעשה למשה רבינו 'אוהב' שהרי הגמ' אומרת: "שבשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, מה לילוד אישה בינינו?" לבסוף מביאה הגמרא (שם פ"ט ע"א) שמשה רבינו ניצח אותם, ו"מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר". הגמרא מספרת שאף מלאך המוות נתן לו מתנה. משמע שגם השטן – הוא מלאך המוות – נעשה לו אוהב, וא"כ מדוע טרדו הקב"ה?
ויש לבאר שאומנם השטן – הוא מלאך המוות – הודה ונעשה אוהב למשה רבינו ונתן לו מתנות, אך אף על פי כן לא ניתן היה לסמוך על היצר הרע שלא יסית את עם ישראל. לכן בשעת נתינת התורה הבריח הקב"ה את השטן ונתן את התורה לישראל בחשאי. אילו היה השטן נמצא במתן תורה, היה קטרוגו גדול, וכדברי הגמרא (שם פ"ח ע"ב): "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה", והסביר רש"י: "כישראל כשעמדו בסיני ועשו העגל". עם קטרוגים אחרים ניתן להתמודד, אך על הקטרוג של חטא העגל אי אפשר לסנגר. וכיון שהקב"ה ידע שהשטן עלול לקטרג – מיד טרדו והחביאו, כדי שלא יהיה בזמן מתן תורה.
כל זה היה כדי להראות את חיבתן של ישראל לפני הקב"ה, וכדברי המדרש (שיה"ש א', י"ב. ושיה"ר פרשה א' א'): "עד שהמלך במסיבו" – זה מתן תורה, "נרדי נתן ריחו" – בלשון סגי נהור, כלומר: הנרד, הבושם הפסיק לתת את ריחו. זאת משום שעם ישראל זנו בחטא העגל. ואעפ"י כן – הגמרא אומרת (שבת פ"ח ע"ב): "ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב: 'ריחו נתן' ולא כתב: 'הסריח'". הרי לנו, שהקב"ה מחבב את בני ישראל, נתן את התורה בקולות וברקים, "ויהי קול השופר הולך וחזק" (שמות י"ט, י"ט), ובתוך הרעש הגדול, שכל העולם לא זע, שור לא געה וציפור לא צייצה, הבריח את השטן שלא ישטין ויקטרג.
חביבות זו שופעת על ישראל בכל דור ודור, ונותנת להם כוח להילחם ביצר המפתה ולהכניעו לעבודת הבורא יתעלה ויתברך שמו.
כשם שמשמרת הלויים שומרי המקדש היתה יומם ולילה, כך עלינו להגות בתורתו הקדושה יומם ולילה – "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל', כ').
מנו ועצרו
"וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (א', נ"ב)
בדרך כלל קוראים אנו את פרשת במדבר לפני חג מתן תורה, וכמובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תכ"ח סעי' ד'): "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת… וסימן לפשוטה… מנו ועצרו". כתב על כך המשנה ברורה (ס"ק י'): "'מנו ועצרו' – פירוש, במדבר שהוא מניין בני ישראל קודם עצרת".
הרבה טעמים נאמרו להסביר את הקשר בין פרשת במדבר ליום מתן תורה, ויש להוסיף ביאור בענין זה.
המדרש רבה (במדבר רבה פרשה ב', שיה"ש פרשה ב'־ג') מתאר: "'הביאני אל בית היין' – בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים ס"ח, י"ח): 'רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן', והיו כולם עשויים דגלים דגלים, שנאמר (שיר השירים ה', י'): 'דגול מרבבה'. כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאווים לדגלים, אמרו: הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן… אמר להם הקדוש ברוך הוא: מה נתאויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם… מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל, ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".
הרי, שממעמד הר סיני למדו ישראל על דגלי המלאכים, ובעקבותיהם הסתדרו אף הם על פי דגלים. סידור מחנה ישראל לדגליהם מובא בפרשתנו, פרשת במדבר (ב', ב'): "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם", וכהסברו של רש"י (שם): "כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה… דבר אחר: 'באותות לבית אבותם' – כאות שמסר להם יעקב אביהם כשנשאוהו ממצרים". מכאן נובע הקשר שבין פרשת במדבר למעמד הר סיני.
יש להעיר, שלפי דברי רש"י, הרי שכבר ידעו ישראל על סידור הדגלים עוד מימי יעקב. כאשר נשאו את מיטתו ממצרים לארץ ישראל עשו זאת לפי סדר הדגלים: דגל יהודה במזרח, דגל ראובן בדרום, דגל אפרים במערב ודגל דן בצפון. מדוע, אם כן, ייחסו זאת ישראל למעלתם של המלאכים, המסודרים דגלים דגלים?
אלא צריך לומר, שאע"פ שישראל קיבלו את סימני הדגלים מיעקב, מכל מקום רצו לעשות זאת על פי ציוויו של הקב"ה, משום ש"גדול המצווה ועושה".
כמו כן צריך להבין: מדוע כל כך השתוקקו ישראל להידמות למלאכים בנושא זה של החלוקה לדגלים?
כאן נאמר, שעם ישראל חשבו, שכיון שהקב"ה הביאם אל בית היין והראה להם את דגלי האהבה של המלאכים – ודאי משמעות הדבר היא שרצונו ללמדנו ש"מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח ע"א, זוהר ח"א קנ"ז, ח"ג קע"ו); וכשם שלמעלה יש דגלים – כך גם לנו צריך שיהיו דגלים.
וכאשר ראה הקב"ה שנתאוו לעשות כסדר הזה לפניו, הביאם אל בית היין – זה הר סיני לתת להם את התורה, ונתן להם את סדר הדגלים. אמר להם הקב"ה: מלאכי השרת אף הם מסודרים דגלים, והנה גם אתם מסתדרים לפי דגלים ונעשים דומים למלאכים. אולם בניגוד אליהם, לכם ישנה בחירה חופשית, המאפשרת לכם לפעול לפי ראות עיניכם. ברצונכם – ואתם נופלים בידי היצר הרע; אולם ברצונכם – תוכלו להתגבר עליו ולנצח אותו, ע"י לימוד התורה, ובכך תזכו להגיע למעלות גדולות ורמות עוד יותר מזו של מלאכי השרת.
פרפראות
הלויים – לגיונו של מלך
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (א', מ"ח-מ"ט)
"כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו. דבר אחר, צפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, אמר, אל יהיו אלו בכלל לפי שהם שלי, שלא טעו בעגל" (רש"י)
הקב"ה מצווה את משה רבינו שלא למנות את הלויים עם שאר השבטים, והסיבה לכך מבוארת בדברי רש"י, משום מעלתם המיוחדת של הלויים, שנקראו "לגיון של מלך". את הכינוי הזה קיבלו בזכות שלא חטאו בחטא העגל.
מעלתם המיוחדת של הלויים מתבטאת גם במספרם. על הפסוק (ג', ל"ט): "כָּל פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם… שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אָלֶף" הביא ה'דעת זקנים מבעלי התוספות', שכנגד עשרים ושנים אלף פקודי הלויים, בא הקב"ה עם מספר זהה של מלאכים במתן תורה, שנאמר: (תהלים ס"ח, י"ח) "רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן".
הטעם לכך הוא, מפני שגלוי וידוע היה לפני הקב"ה שכל ישראל יעבדו לעגל חוץ משבט לוי, ולפיכך הביא מלאכים במספרם של בני שבט לוי.
סמיכות הפרשה לחג השבועות
"וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם" (א', נ"ב)
בדרך כלל,קוראים את פרשת במדבר בשבת שלפני חג השבועות, וכפי המובא בשו"ע (סי' תכ"ח, ס"ד): "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת". המג"א (שם סק"ד) מבאר את הטעם לכך: "כי בעצרת ראש השנה לאילנות, ולכן קורים סדרה אחד אחר התוכחות כדי שתכלה השנה וקללותיה", עכ"ל.
וכתב בביאור הלכה (שם, ד"ה במדבר): "ולפעמים, אף פרשת נשא קודם עצרת, כגון שאותה השנה היתה מעוברת וחל ראש השנה ביום ה', שקורין פרשת אחרי מות קודם חג הפסח… ואז קורין פרשת נשא קודם עצרת. כן מבואר בפוסקים", עכ"ל.
והנה, יש לתת טעם לסמיכות פרשת נשא לחג השבועות, כשם שנתן המגן אברהם (הנ"ל) טעם לסמיכות פרשת במדבר לחג השבועות.
ונראה לבאר כך: פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר במנין הפסוקים (קע"ו פסוקים), אך מאידך היא הקלה ביותר בפרשיות התורה מבחינת ההכנה לקריאתה בטעמים. דבר זה בא ללמדנו, שאף על פי שהתורה היא: "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב י"א, ט'), מכל מקום אם אנו מוכנים לקבלה במסירות נפש – אזי תהיה לנו סייעתא דשמיא ונוכל לקבלה בקלות, ולקיימה באופן שיהיה בו נחת רוח לפניו יתברך.
יהודה, יששכר וזבולון
"דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם… וְהַחֹנִים עָלָיו מַטֵּה יִשָּׂשכָר… מַטֵּה זְבוּלֻן…" (ב', א'-ז')
אמרו רבותינו במדרש רבה (במדבר רבה פרשה ב' ג'): "וּבְשֵׁם אֱלֹקֵינוּ נִדְגֹּל' (תהלים כ', ו') – שקבע הקב"ה שמו בשמנו (ישראל), ועשה אותנו דגלים, שנאמר (במדבר א', נ"ב): 'אִישׁ עַל דִּגְלוֹ". ועל חיבה זו אמר הכתוב (שיר השירים ב', ד'): 'וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה'".
רבנו ה'אביר יעקב' בספרו 'פתוחי חותם', הביא רמז למעלתו של עם ישראל בשמות ראשי המחנות. שמות ארבעת הדגלים לראשי המחנות הם: יהודה ראובן אפרים דן, ראשי התיבות: אדי"ר, לרמוז על הכתוב: "אַדִּיר בַּמָּרוֹם'" (תהילים צ"ג, ד'). להורות עד כמה מגיעה מעלתן של ישראל לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שלא זז מחיבתן עד שעשאן מרכבה ממש כמרכבה של מעלה: "אדיר במרום" – מה שעשה אדיר למעלה עשה אדיר למטה.
יש לבאר עוד בענין השבטים של ראשי המחנות: דגל מחנה יהודה מרמז לנו על בחינתו של יהודה שהיא המלכות; אך מלכות ללא תורה – אין בה מעלה, ולכך מצטרף דגל מחנה יששכר, שבחינתו היא לימוד התורה. ועדיין מלכות ותורה ללא תמיכה בתורה אינם מתקיימים, ולכן מצטרף גם זבולון, שבחינתו היא התמיכה בלומדי התורה. שלושתם ביחד מביאים אל המעלה המושלמת, ומשום כך הם נוסעים ראשונים, כלשון הפסוק (ב', י'): "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ" (וראה עוד בכלי יקר בענין זה).
ככל אשר צוה ה' את משה
"וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו" (ב', ל"ד)
התורה מלמדת זכות על עם ישראל, אשר שמח לקיים את דברי הקב"ה מפי משה, ולא התווכחו הדגלים ביניהם מי יסע ראשון ומי שני, אלא קיימו את רצון ה' בשמחה וללא שום קנאה.
לימוד הרב לתלמידו
"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר" (ג', א'-ב')
"ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו 'תולדות משה' – לפי שלימדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". "ביום דבר ה' את משה – נעשו אלו תולדות שלו, שלמדן מה שלמד מפי הגבורה" (רש"י ע"פ סנהדרין י"ט ע"ב)
ישנו הבדל גדול בין צורת הלימוד של אדם הלומד עם בנו, לבין צורת הלימוד של אדם הלומד עם בן חבירו. שכאשר לומד האדם עם בנו אין הוא מקמץ בלימוד, אלא לומד איתו ברחבות, עד שיבין היטב את כל החומר הנלמד. אך כאשר רב מלמד את בן חבירו, יתכן שיקצר בזמן הלימוד, למרות שלפעמים התלמיד עדיין לא הבין כל צרכו את הנלמד.
לכך מלמדת אותנו התורה, שרב צריך ללמד את בן חבירו תורה באותה מידה שאב מלמד את בנו. וכך אומרת הגמרא (עירובין נ"ד ע"ב): "רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר (דברים ל"א, י"ט): 'ולמדה את בני ישראל'. ומניין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר (שם): 'שימה בפיהם'. ומניין שחייב להראות לו פנים? שנאמר (שמות כ"א, א'): 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'".
האש הרבוצה בגוף האדם
"וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן" (ד', י"ג)
"ואש שירדה מן השמים, רבוצה תחת הבגד כארי בשעת המסעות ואינה שורפתו שהיו כופין עליה פסכתר של נחושת (רש"י, יומא כ"א ע"א)
נס מיוחד היה בפרישׂת הבגד על המזבח: מצד אחד כלי הנחושת לא כיבה את האש, ומצד שני האש לא שרפה את הבגד המונח על כלי הנחושת.
אלא שיש להבין: מדוע היה צורך שהאש תדלק בשעת המסעות?
אפשר ללמוד מכאן רמז למוסר בעבודת ה'. אש הקדושה הבוערת באדם היהודי, אש ההתלהבות בעבודת ה', איננה צריכה להיות רק (דברים ו', ז') "בשבתך בביתך", אלא גם כאשר האדם נמצא במצב של (שם שם) "ובלכתך בדרך".
מכאן שגם כשאדם יוצא לדרך צריך להתפלל בצאתו ובחזרתו, ולשנות את לימודו ללא הפסקה. ואם עשה כך, הרי שהאש רבוצה כארי בתוך גופו.
מעשה רב
"וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אוֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יַנִּיחוּ אוֹתוֹ הַלְוִיִּם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (א', נ"א)
היה בירושלים בית דין מיוחד בו ישבו שלושה גאוני עולם, חכם יעקב מוצפי זצוק"ל, הרה"ג חכם בן ציון אבא שאול זצוק"ל, ויבדל לחיים טובים וארוכים מרן הרב שליט"א. לפעמים לא הגיעו השלושה לידי הכרעה בדין, ובדרך כלל כשהיה חכם יעקב מוצפי זצוק"ל היחיד מול חכם בן ציון והרב, הוא היה מבטל את דעתו מפני דעתם.
פעם אחת, הגיע דין תורה שבו היה קשור תלמיד-חכם. חכם בן ציון זצוק"ל ויבדלחט"א מרן הרב היו בדעה אחת נגד הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצוק"ל לעשות פשרה בדין. והנה, עמד חכם יעקב מוצפי זצ"ל בנחרצות על דעתו שאין לפשר בדין אלא יש להגיע לדין, ופסק: "יקוב הדין את ההר"! ניסו חכם בן ציון והרב לשכנעו להגיע לפשרה, אך ככל שהרבו להפציר בו התבצר בעמדתו יותר. לבסוף, נכנע חכם בן ציון וביטל את דעתו והצטרף לחכם יעקב מוצפי זצוק"ל, ויצא אותו תלמיד חכם חייב ללא פשרות. יצא אותו תלמיד חכם כועס ורוגז, והתבטא קשות כלפי הרבנים.
לאחר זמן, נקלע אותו תלמיד חכם לתאונה קשה בעקבות קלקולם של בלמי רכבו תוך כדי נסיעה בירידות הקסטל התלולות, וכתוצאה מכך איבד שליטה על רכבו, סטה לשולי הכביש והתנגש בעוצמה בסלעים, ונפצע קשה.
כשהגיעה השמועה לחכם יעקב מוצפי זצוק"ל אודות התאונה של אותו תלמיד חכם, השיב, שבשמים נגזר דין מוות על אותו תלמיד חכם, והתבטלה הגזרה בעקבות ההרשעה שהרשענו אותו באותו הדין.
כשנפטר הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצוק"ל, הספידו מרן הרב שיבדל לחיים טובים וארוכים, ובמשאו הפליג בשבחו והזכיר את אותו המעשה בו התעקש לחייב את אותו תלמיד חכם בניגוד לנוהגו שביטל דעתו כאשר היה דעת יחיד, ובזכות זה הצילו מגזר דין מוות.
כששמע דבר זה אותו תלמיד חכם, בא לרב וביקש ממנו שימחל לו על הדברים הקשים שהטיח בפניו. השיב לו הרב, לא ממני עליך לבקש מחילה אלא מחכם יעקב מוצפי זצ"ל, שכן הוא הציל את חייך, על כן עליך לפקוד את קברו ולבקש את סליחתו.
"אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (ב', ב')
סיפר מרן שליט"א: חסידי ברסלב בנו ישיבה בסמוך למקום מגוריו של יהודי חרדי. הישיבה היתה לתפארת, אלא שהיו החסידים מרעישים וצועקים ומפריעים לאותו יהודי לישון בלילות. במיוחד היו מפריעים לו בעת שבכו בתיקון חצות, כיון שלא היו עושים את התיקון בחצות בלבד אלא מפליגים עד לשעות הקטנות של הלילה. הלך אותו שכן ותבע את הישיבה בבית דין, ולא ידעו בית הדין מה לעשות. הלכתי ודפקתי על דלת ביתו של אותו שכן. השכן, שהכירני, פתח לי בכבוד רב והזמין אותי להכנס פנימה ולראות מקרוב את סמיכות הישיבה ונזקי הרעש. אחר כך הלכתי עם השכן התובע, ונכנסנו אל הישיבה עצמה, והקשבנו ללא כל הפרעה כיון שתלמידי הישיבה לא זיהו אותי. אחר זמן עלה אלינו ראש הישיבה, שטח את טענותיו ושאלני מה עצתי בנידון. אמרתי לו שני דברים: תחילה, שיבנו קיר של שתי שורות לבנים בינם לבין השכן. שנית, יעשו את תיקון חצות בחצות הלילה בדיוק, ולא יאוחר.
שמע ראש הישיבה, הסכים לדברי ואמר לי: על ההצעה הראשונה אין לי צורך לדון ואני מסכים, אלא שההצעה השניה אינה בשליטתי. ודאי התלמידים לא יסכימו לעשות את תיקון חצות בזמן הזה, ומה אני יכול לעשות?
אם כך, אמרתי לו, לך אמור לתלמידים שתיקון החצות שהם עושים לאחר חצות אין בו כל תועלת, ואינו מקובל בשמים כלל ועיקר.
שמע ראש הישיבה, סבר וקיבל.
מיד לאחר מכן הוריתי לבית הדין לגנוז את התיק בנידון דידן. שאלו הדיינים – איך אפשר לגנוז את התיק, והלא טרם ניתן פסק דין!
אמרתי להם את הפשרה שנעשתה בתיאום עם ראש הישיבה והשכן, "איש על דגלו יחנו", ובא לציון גואל.
"וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה" (ג', ט"ז)
"אמר משה לפני הקב"ה: 'היאך אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם'? אמר לו הקב"ה 'עשה אתה שלך ואני אעשה שלי' הלך משה ועמד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה ואומרת: כך וכך תינוקות יש באהל זה. לכך נאמר: על פי ה'" (רש"י ע"פ מדרש רבה ג', ח')
יש לשאול: כיון שהשכינה מתלווה למשה רבינו ע"ה ומונָה את מנין הלויים אשר בכל אוהל ואוהל, לשם מה צריך משה רבינו בעצמו לכתת את רגליו מאוהל לאוהל? די בכך שהשכינה תמנה את הלויים ותאמר למשה רבינו את סכום מניינם הכולל של הלויים הנמצאים בכל האוהלים!
אלא, רצה הקב"ה שמנין הלויים יִקָּרֵא על שמו של משה רבנו ע"ה. לכן, נדרש היה שגם משה רבנו ישתדל במנין הלויים; וכיון שמשה רבנו עשה את שלו – אזי "ה' יגמור בעדי" (תהלים קל"ח, ח').
מרן שליט"א רגיל לספר על עשרה חכמי בבל שהיו בדרכם אל א"י, וביניהם חכם צדקה הזקן זצ"ל, חכם יעקב סופר זצ"ל בעל 'כף החיים' וחכם עזרא אלעג'מי זצ"ל, ועוד רבנים. והנה בדרך חלה אחד מהרבנים ונאלץ להישאר באחת הערים. נשארו תשעה חכמים בלבד בדרכם לארץ ישראל. כאשר הגיע זמן מנחה חסר להם עשירי למנין. חשבו להתפלל ביחידות, כיון שהמדבר שבו היו היה שומם מאדם. אך חכם צדקה הזקן אמר: "לא! אנו נצעק: 'מנחה! מנחה! מניין!' נעשה את שלנו, והקב"ה יעשה את שלו". אמר והחל לצעוק "מניין! מנין! מנחה! מנחה!" והנה הם שומעים מישהו עונה לַקריאה. נשאו עיניהם וראו שמרחוק מתקרב אליהם אדם, אשר חזותו החיצונית מעידה כי ערבי הוא: חרב מימינו וגרזן משמאלו. חששו הרבנים שמא אדם זה הוא שודד, והחליטו שלא ידברו ביניהם בערבית אלא בארמית, כדי שהלה לא יבין את שפתם. כשהתקרב אליהם, שאלו איש את רעהו: "הדא דידן או לא דידן?" (כלומר: הוא משלנו או לא משלנו?), והנה הוא עונה להם בארמית: "דידן ודידן!" עמדו הרבנים נדהמים. אמר להם אותו אדם: יהודי אני!
אמר על כך חכם צדקה: אנו עשינו את שלנו, צעקנו: "מנחה, מנחה", והקב"ה סייע לנו. זהו שנאמר (שם קל"ח, ח'): "ה' יגמור בעדי".
כך גם בענייננו. ה' אמר למשה רבנו: אתה תלך ותעשה את שלך – ואני אעשה את שלי.
הלכה בפרשה
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי" (א', א')
"ואיזו היא רשות הרבים – סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין זו היא רשות הרבים גמורה… ולחשוב נמי מדבר, דהא תניא: איזו היא רשות הרבים – סרטיא ופלטיא גדולה, ומבואות המפולשין, והמדבר! – אמר אביי: לא קשיא, כאן – בזמן שישראל שרויין במדבר, כאן – בזמן הזה" (שבת ו' ע"א)
"כאן בזמן שישראל שרויין במדבר – משמע קצת דאינה ר"ה אלא א"כ מצויין שם ששים רבוא כמו במדבר" (תוס' שם ד"ה כאן)
שאלה: האם צריך להחמיר שלא לטלטל בשבת בירושלים?
תשובה: מרן בשולחן ערוך (סי' שמ"ה ס"ז) כתב: "איזהו רשות הרבים, רחובות ושווקים הרחבים ט"ז אמה ואינם מקורים ואין להם חומה ואפילו יש להם חומה, אם הם מפולשים משער לשער (ואין דלתותיו נעולות בלילה), הוי רשות הרבים".
ואמנם, הוסיף מרן דעה שניה: "ויש אומרים שכל שאין ששים רבוא עוברים בו בכל יום אינו רשות הרבים".
ונחלקו הפוסקים אם פוסקים כבדרך כלל כשיש "סתם" ו"יש אומרים" בשולחן ערוך ואז ההלכה כ"סתם", דהיינו להחמיר שיש בזמן הזה דין רשות הרבים. או שפוסקים להקל כסברה השניה "יש אומרים".
מקור הספק הוא, שלמרות שבדרך כלל קיימא לן הלכה כ"סתם" וממילא צריך להחמיר גם כאן, אך כיון שמרן עצמו בשולחן ערוך (סימן ש"ג סעי' י"ח) כתב שבימינו אין רשות הרבים, אנו מסתפקים שמא ניתן להקל.
ולכן, רבים הם המחמירים כדעת ה"סתם" שבשולחן ערוך (בסימן שמ"ה הנ"ל), ועל כן אם נוהג דין רשות הרבים בימינו, לא יועיל הערוב המצוי שהוא "צורת הפתח" באמצעות חוטים, ולא חומה, כי חוטים אינם מועילים לרשות הרבים דאורייתא (שו"ע סי' שס"ד סעי' ב').
ועיין בארץ חיים סתהון שהאריך בזה, ורצה לומר שבשעת הדחק מרן סובר שצריך את שני התנאים שהוזכרו לעיל (גם ט"ז אמה וגם שישים ריבוא) כדי שיחשב המקום לרה"ר וע"ז סמכו הנוהגים להקל בדבר זה.
ובר מן דין כיון שמרן פסק (סי' שמ"ה סעי' ז') דבעינן רחובות מפולשים ממש, ורחובות ירושלים אינם מפולשים מצד לצד ויש בהם עיקולי ופשורי, ולכן יש להקל. אך מכיון שיש בירושלים של היום רחובות הפונים לסרטיא ופלטיא והוא כביש ראשי בין שתי ערים, לכן יש להחמיר. ותבוא ברכה על המחמיר, וכלשון המשנה ברורה (סי' שמ"ה ס"ק כ"ג): "וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
ובאיזורי תל־אביב ובני־ברק, ששם הרחובות גם מפולשים וגם מתנקזים לסרטיא ופלטיא (כביש גהה), בודאי שיש להחמיר יותר, לכל בני העדות.
ויש להדגיש, שלכתחילה צריך להזהר ולא לומר: "איני מטלטל" דאז נחשב כנדר, ובמקרה ושכח מטפחת או שצריך לעזור לאשתו, אסור לו לטלטל. לכן יאמר: "בלי נדר אני לא מטלטל".
הערה נוספת: בישובים קטנים המוקפים גדר, בודאי אין מקום כלל לחומרה זו שלא לטלטל בשבת (מתוך שו"ת מאמר מרדכי חלק א' או"ח סימן י"ז).
"לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם" (א', ב')
"לבית אבתם – מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו" (רש"י)
שאלה: ספרדי הלומד בישיבה בה מתפללים בנוסח אשכנז, האם עליו להמשיך ולנהוג כמנהג אבותיו, או שעליו לנהוג כמנהג המקום?
תשובה: עיין במג"א (סי' ס"ח ס"ק א') בתחילתו שהביא בשם הירושלמי עירובין ס"פ שלישי: "אע"פ ששלחנו לכם סדר התפילות אל תשנו ממנהג אבותיכם", ועיין שם לכה"ח (ס"ק א'-ב') שדעתו נוטה לשנות לנוסח האר"י הקרוב לנוסח הספרדי. בכל אופן, לגבי בחורי הישיבות, לו חכמו ישכילו ראשי הישיבה, ינהיגו שכל ש"צ יתפלל בנוסח שלו. אולם אם קבעו נוסח מיוחד בישיבה, הש"צ בתפילת לחש יתפלל כמנהגו, ובחזרת הש"צ יתפלל כנוסח שנקבע. תלמיד ישיבה המתפלל עם הציבור – יתפלל כמנהגו, ואפי' אם עד היום בטעות שינה מנוסח אבותיו והתפלל בנוסח שנקבע בישיבה, יש לשנות ולחזור למנהג אבותיו בבחינת "אל תיטוש תורת אמך" (מתוך שו"ת הרב הראשי חלק א' סימן ס"ו).
