פרק קב – תיקון מאכלים

כבשים

כבישת ירקות

איסור כבישה

• אסור לכבוש ירקות בשבת, כיון שכבישה דומה לבישול[1].

ירקות שאסור לכבשם

• ירקות חיים שרגילים לכבשם [כגון: זיתים, מלפפונים, פלפל מתוק או חריף וכדו'] – אסור לתתם במשקים הכובשים בשבת. ועל כן, ככלל אסור לתתם בתמיסת מי מלח, בחומץ או במיץ לימון בשבת [בשל חריפותם][2].

נתינת ירקות במשקה כובש לזמן מועט

• אסור לתת ירקות חיים (שרגילים לכבשם) בחומץ, מי מלח או מיץ לימון בשבת אפילו לזמן מועט, ואפילו לצורך השבת[3] [אסור לתת חומץ על ירקות כנ"ל גם בימינו שהחומץ אינו חזק כל כך^[4]].

נתינת משקים הכובשים בשעת האכילה

• מותר לתת חומץ, מי מלח ומיץ לימון אפילו על גבי ירקות חיים שרגילים לכבשם בשעת האכילה (ממש), ואפילו משקים אלה עזים, הואיל וזו דרך אכילה ואינו נראה ככובש כבשים^[5].

תמיסת מי מלח

תמיסה שהוכנה מבעוד יום

• אסור לתת ירקות חיים בתוך תמיסת "מי מלח" בשבת, אפילו אם הכינו את התמיסה מבעוד יום[6].

איסור הכנת תמיסת מי מלח

• אסור להכין תמיסת "מי מלח" כדי לכבוש בהן ירקות או לתבל בהם את המאכל, בשבת. אמנם, בתנאים מסוימים – מותר להכינה[7], כפי שיתבאר לקמן.

הכנת תמיסת "מי מלח" בהיתר

• אלו הם תנאי ההיתר להכנת תמיסת "מי מלח" :
• כמות – הכנה בכמות הנדרשת לסעודה הקרובה ולא בכמות גדולה

יותר[8].

ב. זמן – הכנתה בסמוך לסעודה[9].

ג. חוזק – תמיסת "מי מלח" שאינה עזה מאוד [תמיסה עזה היא תמיסה

שיש בה שני שליש  מלח ושליש מים, או שאר משקים], מפני

שנראה כמו עשיית מורייס המשמש לכבישת דגים שאסור לעשות בשבת[10].

תמיסת מלח בשאר משקים

• כשם שמותר להמיס מלח במים ולהכין תמיסת מי מלח בתנאים הנ"ל, כך מותר להכין תמיסה כנ"ל גם במשקים אחרים [יין, חומץ, מיץ לימון וכדו'[11]].

הכנת תמיסת "מי מלח" בשינוי

• יש מקילים להכין תמיסת "מי מלח" רגילה [שאינה עזה] בשבת גם בכמות גדולה יותר מצורך הסעודה ואפילו אם לא עשו בסמוך לסעודה, ויש להם על מה שיסמכו, ובתנאי שיעשו בשינוי, דהיינו: שיתנו שמן על המלח ורק לאחר מכן יערבבו במים או שיתנו שמן על המים ורק לאחר מכן יוסיפו מלח^[12].

הוספת מי מלח

• להמקילים הנ"ל בשינוי הכנת תמיסת "מי מלח" בשינוי תוספת כנ"ל – מותרת גם כשמוסיפים לה מיץ פירות אחר במקום שמן.

שימוש בתמיסת "מי מלח" שנעשתה בהיתר

• הכינו תמיסת "מי מלח" באופן המותר כנ"ל – מותר לערבה בתבשיל שאינו עומד על גבי האש[13], וכן לתתה על נתחי עוף או דג שאינם עומדים על גבי האש ואין היד סולדת בהם[14], וכמו כן, מותר לטבול בה את הלחם[15]. אמנם, אסור לתתה על גבי ירקות שרגילים לכבשם ואינם כבושים [בין שלא נכבשו כלל ובין שהתחילו לכבשם ולא הסתיימה כבישתם][16].

חומץ

החמצת משקים

• אסור להוסיף יין או שאר משקים על חומץ מתוך כוונה שיחמיצו ויהיו חומץ, משני טעמים: א. משום איסור כבישת כבשים. ב. משום איסור הכנה משבת לחול[17].

החלשת חומץ

• מותר להוסיף יין ושאר משקים לחומץ מתוך כוונה להחליש את כוחו, ובתנאי שעושים כן לצורך השבת עצמה [כגון: לתיבול מאכלים בסעודת השבת]^[18].

נתינת מאכלים בחומץ

• אסור לתת דברי מאכל, כגון: צימוקים וכן תמרים ותאנים בחומץ כדי שיחמיצו[19]. כמו כן, אסור לתת בחומץ פירות חמוצים [כגון: חמוציות – קראנבריס], כיון שמוסיפים לחמיצותו.

מאכלים במיץ לימון

• הרוצה לתת מאכלים חיים במיץ לימון או לתת מיץ לימון על גבי מאכלים כנ"ל, יערב במיץ הלימון מים או משקים אחרים שיחלישו את כוח הכבישה של מיץ הלימון[20].

החזרת ירקות כבושים למשקה הכבישה

החזרת ירקות שנכבשו כל צרכם

• מותר להחזיר ירקות כבושים כל צרכם למשקה בו הם נכבשים, כיון שאין כבישה אחר כבישה^[21].

החזרת ירקות לכבישה

• אסור להחזיר ירקות שלא נכבשו די הצורך לחומץ או למי מלח, משני טעמים: א. כיון שהם מוסיפים להיכבש. ב. משום הכנה משבת לחול. יש לציין כי דבר זה מצוי בעיקר כשכובשים ירקות בכבישה ביתית^[22].

כרפס כבוש בערב פסח

• בליל פסח נוהגים להטביל כרפס בתמיסת מי מלח או במיץ לימון, וצריך להקפיד בליל פסח שחל בשבת שלא להשהותם, כיון שבכך נחשב ככובש כבשים[23].

מליחת מאכלים במלח

מליחת ירקות שרגילים לכבשם

מליחתם בכמות רבה יחד

• ירקות שרגילים לכובשם [כגון: זיתים, מלפפונים, גמבה, כרובית, גזר וכד'], אסרו חכמים למלחם בשבת אפילו אם מתכוונים לאכלם מיד, מפני שמליחת כמות רבה דומה לכבישת כבשים[24].
• אפילו ירקות שאין הדרך לכובשם, אם המלח מתקנם לאכילה – אסור למולחם בשבת[25].

מליחה אחד אחד

• ירקות שרגילים לכבשם – מותר למלחם אחד אחד בשבת ולאכלן מיד אחרי המליחה[26].

מליחה בשינוי 

• מותר למלוח ירקות שרגילים לכבשם אפילו בכמות גדולה יחד אם עושים זאת בשינוי, כגון: לתת בקערה מלח תחילה ועליו את הירקות[27].

זהירות במליחה כיום

• כיום מנהג העולם לכבוש את רוב סוגי הירקות, ועל כן צריך אדם להיזהר במליחת הירקות בשבת מאוד[28].

ירקות שאין רגילים לכבשם

מליחתם

• ירקות שאין רגילים לכובשם [כגון: עגבניות אדומות וכדו'], וגם אין כוונת המולח לתקנם אלא להוסיף בהם טעם – מותר למלחם בשבת [29].

מליחה סמוך לסעודה

• למרות שמותר למלוח ירקות שאין רגילים לכובשם בשבת, מותר למלחם רק בסמוך לסעודה[30].

מליחה במקום צורך גדול

• כאשר יש צורך גדול [כגון: כשצריך להכין כמות גדולה לאורחים], ניתן להקל ולמלוח ירקות שאין רגילים לכבשם גם לא בסמוך לסעודה[31].

דוגמאות וסוגי ירקות

עגבניות ירוקות

• כיום אסור למלוח עגבניות ירוקות במלח ללא שמן או מים וכד' בשבת, כיון שכיום רגילים לכבשן^[32].

מליחת מלפפונים

• אסור למלוח מלפפונים בשבת כיון שרגילים לכבשם[33].

מליחת מלפפון חתוך

• כיום אסור למלוח מלפפון אפילו הוא חתוך לחתיכות, כיון שכיום נוהגים לכבוש גם מלפפונים חתוכים^[34].

מליחת חמוצים

• מותר למלוח חמוצים שנכבשו כל צרכם, כיון שאין כבישה אחר כבישה[35].

מליחת צנון

• אסור למלוח הרבה חתיכות צנון יחד, מפני שנראה ככובש כבשים וגם משום שהוא מתקן. אמנם, מותר למלוח חתיכת צנון אחת אחת ולאוכלה מיד, כיון שאינו נראה ככובש כבשים[36].

מליחה עם שמן ומים

• מותר למלוח הרבה חתיכות יחד אם מיד אחרי המליחה נותנים עליהן שמן או מים, כיון שבכך מחלישים את כח המלח, וכשעושים כן מותר לאוכלן אפילו אחרי שעה[37].

סלט ירקות

• מותר למלוח סלט עגבניות ומלפפונים וכדו' לצורך הסעודה, כיון שאין זו דרך כבישה[38].

עלי חסה

• מלח ומיץ לימון הניתנים על גבי עלי חסה מרככים את עלי החסה ומשנים את טבעם, והדבר דומה לעיבוד האסור מהתורה. ולכן, אסור למלוח עלי חסה ולא לתת עליהם מיץ לימון וכדו' ולהשהותם כמות שהם בשבת, אלא צריך להוסיף לסלט מים או שמן וכדו', מיד אחרי המלח/מיץ הלימון וכדו'^[39].

מאכלים שאינם ירקות

הכנת ציר לדג מלוח

• אסור להכין ציר (רוטב שרגילים לתת על דגים שיהיו מלוחים) בשבת, משום איסור הכנת מורייס^[40].

 דג בציר מלוח

• אסור לכבוש דג בציר מלוח (ואפילו היה הציר מוכן קודם השבת) זמן ממושך, שכן גם ציר מלוח נחשב חריף מאוד וכובש מהר[41].

החזרת דג לציר

• דג שנכבש בציר והוא מוכן לאכילה – מותר להחזירו לציר בשבת, כיון שאין כבישה אחר כבישה[42], ומשנכבש הדג, הציר משמרו בלבד ואינו כובשו עוד.

מליחת מאכלים שאין רגילים לכבשם

• מותר למלוח מאכלים שאין רגילים לכובשם (אפילו אם מולחים הרבה חתיכות יחד), והמלח לא משנה ממהותם ואינו מכינם לאכילה [כגון: ביצים, בשר מבושל וכדו'], כיון שהמליחה לטעם בלבד^[43], אפילו אם מתכוונים להשאירם במלח זמן מה עד לסעודה הקרובה, ואין צריכים לאכלם מיד, ובתנאי שמולחים לצורך הסעודה הקרובה כנ"ל[44].

מליחה שלא לצורך הסעודה הקרובה

• במקום הצורך, כגון שהגיעו אורחים או שרוצים למלוח בשר או דגים או ביצים בכמות גדולה יחד, ורוצים למלחם זמן מה קודם הסעודה בעוד המאכלים חמים כדי שיקלטו את המלח טוב יותר^[45] – מותר למלחם כן אפילו לא לצורך הסעודה הקרובה, ובלבד שמולחים לצורך אחת מסעודות השבת^[46].

מליחתם לסעודה אחרת

• מותר למלוח בשר ודגים כאמור לעיל אף לצורך סעודה אחרת, בתנאי שמיד אחרי כן שופכים עליהם מים או יין^[47].

בשר ודג חיים

• אסור למלוח בשר חי אפילו אם הוכשר מדמו [ואפילו בלי לטלטלו] ואפילו במקום הפסד, כיון שכוונת המולח לקיים את הבשר זמן מרובה, והדבר נראה כעיבוד. מטעם זה אסור גם למלוח דג חי[48].

קטניות

מליחת קטניות

• כתבו הפוסקים שאסור למלוח קטניות בכמות גדולה יחד, כיון שהמלח מרכך את קליפתן. אמנם, נראה שעם הזמן נשתנה טבע הקטניות, וכיום המלח אינו מרכך את קליפתם. ולכן, מותר כיום למלוח קטניות אפילו בכמות גדולה ולהשאירם במלח כדי שייתן בהם טעם טוב, ובלבד שיעשו כן כדי לאכלם בסעודה הקרובה. אמנם, אם יימצאו כיום קטניות שמלח מרכך את קליפתם – יהיה אסור למלחם כפי שהתבאר לעיל[49].

מיץ לימון על קטניות

• מאותה הסיבה מותר כיום לתת על גבי קטניות גם מיץ לימון, כדי לאכלם בסעודה הקרובה.

משקים ומוצרי מזון שלא רגילים לכבוש בהם

• מותר לתת על כל סוגי הירקות מוצרי מזון ומשקים שלא רגילים לכבוש בהם ושאינם משנים את הירקות ממהותם [כגון: שומן ושמן וכיו"ב], ואין לחשוש שמא דבר זה דומה לבישול ולעיבוד אוכלים, כיון שלא רגילים לכבוש בהם[50].

ירקות בטחינה

• מותר לתת טחינה גולמית על גבי ירקות ולהשהותם כך, כיון שלא רגילים לכבוש ירקות בטחינה. אמנם, לא יערב ירקות בטחינה רגילה (מוכנה) כדי שיקבלו מטעמה, משום חשש איסור לש[51] .

מליחת פירות חמוצים כדי למתקם

• אסור לתת מלח על גבי פירות חמוצים [כגון: רימונים, חמוצים וכדו'] כדי למתקם, אפילו אם משהים אותם במלח זמן מועט בלבד, מפני שדבר זה דומה לעיבוד, שהרי בכך מתקנם ומכשירם לאכילה[52].

מליחת פירות ואכילתם מיד

• מותר לטבול פירות חמוצים כנ"ל במלח ולאוכלם מיד, וכן, מותר להניח מלח בצלחת ולהניחם במלח, כיון שנותנים את המלח בשינוי והשינוי מעיד שאין זה דומה לעיבוד[53].

סוכר על אשכולית או תותים

• מותר לתת סוכר על אשכולית חצויה וכן על תות שדה בשבת, ואין לחשוש לעיבוד אוכלים בזה, כיון שהסוכר אינו משנה את מהות התותים אלא ממתקם בלבד^[54].

השהיית תותים זמן רב

• יש מחמירים לא להשהות תותים בסוכר לזמן רב, מפני שכיום רגילים לכבוש פירות גם בסוכר [כגון: פירות ממותקים בקופסאות שימורים], ותבוא עליהם ברכה^[55].

"מכה בפטיש" באוכלים

הקדמה

• מלאכת "מכה בפטיש" הנה אחת מט"ל אבות מלאכות האסורות מהתורה, ועניינה הוא גימור סופי – גמר המלאכה. דוגמה לכך אנו מוצאים באומן המכה בפטיש על הסדן להחליקו בגמר מלאכה עליו בפטיש כדי ליישר את הבליטות. ולמרות שנגמרה מלאכת עשיית הכלי והכלי מוכן וראוי לשימוש כמות שהוא והאומן מכה עליו רק כדי ליישר את הבליטות, הדבר אסור בשבת משום "מכה בפטיש" – גמר מלאכת הכלי[56].

איסור לכל אדם

• למרות שבדרך כלל האומן הוא העושה את הגימור הסופי, מלאכה זו אסורה על כל אדם.

תיקון כלי שהתקלקל

• אסור לכל אדם, בין אם הוא בעל מקצוע ובין אם אינו בעל מקצוע, לתקן כלי שהתקלקל, שבכך הוא מסיים את מלאכת הכלי^[57].

"מכה בפטיש" במאכלים

• נחלקו הפוסקים אם מלאכת "מכה בפטיש" שייכת רק בכלים או גם במאכלים. להלכה, כל תיקון הנעשה בגוף המאכל ומטרתו להכשיר את המאכל לאכילה – אסור משום "מכה בפטיש"^[58].

דג מלוח במים

• אסור לשרות במים דג מלוח שאינו נאכל כלל מפני מליחותו, אפילו אם המים קרים, כיון שבכך מכינו לאכילה[59].

דג מלוח  כיום

• דגים מלוחים המצויים כיום נאכלים כמות שהם מלוחים, ולכן גם כאשר מסירים מהם את המלח אין הסרת המלח מכשירה אותם לאכילה, אלא משפרת את טעמם בלבד. ועל כן, כיום מותר להשרות דג מלוח במים קרים בשבת, ובתנאי שעושים כן לצורך אותה שבת.

שרייה במים חמים

• אסור בכל מקרה גם כיום להשרות דג מלוח במים חמים משום איסור בישול. [ועיין עוד לעיל פרק נ"ב: "בישול בשבת" סעי' צ"ו].

שריית פירות יבשים מאוד

• אסור להשרות במים, פירות יבשים שלא ניתן לאכלם מחמת יבשם, כיון שהמים מרככים אותם ומכשירים אותם לאכילה^[60]. ואם משרים אותם במים שלא לצורך השבת – הדבר אסור גם משום הכנה מקודש לחול.

שריה מערב שבת

• פירות יבשים כנ"ל שהשרו אותם במים מערב שבת כדי שיתרככו – מותר להוסיף עליהם מים בשבת.

שקדים ואגוזים מרים במים

• אסור להשרות במים שקדים מרים או אגוזים מרים, מפני שהמים מעבירים מרירותם ומכשירים אותם לאכילה^[61].

דינים שונים בהכשר בשר

מליחת בשר להכשרתו

• אסור מדרבנן למלוח בשר חי בשבת, כיון שמתקן ומכין את הבשר והדבר דומה ל"עיבוד"[62]. אמנם, מותר למלוח בשר כנ"ל לצורך חולה (שנפל למשכב) שאין לו בשר אחר וזקוק לבשר לרפואתו.

בשר מלוח ששכח להדיחו

• בשר שנמלח להכשרתו לפני השבת, ושכחו להדיחו במים לפני השבת – אסור להדיחו בשבת אפילו על ידי גוי, ויש להשאירו במלח עד מוצאי השבת ואז להדיחו[63].

בשר שלא נמלח ג' ימים

• בשר שנשחט ולא נמלח משך שלושה ימים – נאסר בבישול ומותר על ידי צליה. אמנם, אם תוך שלושה ימים אלה השרו אותו במים [אפילו זמן קצר] – מותר להשהותו שלושה ימים נוספים [פחות חצי שעה] בלא מליחה ואז למלחו ולבשלו[64]. ובעניין זה, בשר שנשחט ולא נמלח והיום השלישי לשחיטתו חל בשבת – ניתן להקל להשרותו במים באחת מהדרכים הבאות: א. יאמרו לגוי להשרותו במים (והמחמיר לומר לגוי שהוא יאמר לגוי אחר לעשות כן, תבוא עליו ברכה). ב. בבשר המונח בכלי, ירחץ היהודי את ידיו על גבי הבשר שבכלי ויהיה הבשר שרוי במי הרחיצה^[65].

הדחת גבינה ובשר שנגעו זה בזה

• בשר וגבינה קרים [כלומר: שאינם חמים בחום שהיד סולדת בו], שנגעו זה בזה – מותרים באכילה אפילו ללא שטיפה, בתנאי שהם קשים ולא מתפוררים. אמנם, אם אחד מהם לח או שומני – יש לשטפם במים ורק אז לאכלם[66], ומותר לשטפם בשבת ואין בזה משום תיקון המאכל, כיון שהמאכל מוכן לאכילה והשטיפה היא רק כדי להסיר הלכלוך^[67].

שטיפת פירות וירקות שהתלכלכו

הסרת הלכלוך

• פירות וירקות שהתלכלכו בצבע או בריקבון של פירות אחרים – מותר מעיקר הדין לשטפם במים בשבת, כיון שהם ראויים לאכילה בפני עצמם, והשטיפה אינה מתקנת אותם ומכינתם לאכילה, אלא מסירה את הלכלוך מעליהם^[68].

לכלוך דבוק חזק

• המחמיר לא להסיר לכלוכים שנדבקו בפירות ובירקות בחוזק [כגון: צבע חזק וכדו' שאי אפשר להסירו בהדחה בלבד וצריך לשפשפו זמן רב בחוזקה] – תבוא עליו ברכה^[69].

הולדת ריח

הקדמה

• המוליד דבר חדש, קרוב לעושה מלאכה. לכן, אסור להוליד ריח בבגדים, כלומר אסור לזלף אפילו מעט מי בושם על הבגדים בשבת או ביום טוב[70] [ועיין עוד בהרחבה במאמר מרדכי שבת ח"ד סי' ק"א סעי' א'].

הולדת ריח במאכלים  

• מותר להוליד ריח במאכלים ובמשקים בשבת, בתנאי שזה משפר את טעמם, כיון שעיקר הכוונה היא לתיקון טעם המאכל ולא להוסיף ריח במאכל. לכן, מותר לתת תבלינים [כגון: רוזמרין וכדו'] במאכלים אפילו הם נותנים במאכל ריח טוב[71], ובלבד שאין חשש שיתבשלו במאכל [ועיין עוד בהרחבה במאמר מרדכי שבת ח"ד סי' ק"א סעי' ט'-י'].

כוונתו להוליד ריח

• אסור לתת מי ורדים וכיו"ב במים כדי לרחוץ בהם פנים וידיים, ואף במאכלים ובמשקים – אסור לתת ריח כאשר עיקר כוונת האדם היא להוליד בהם ריח[72] [ועיין עוד בהרחבה מאמר מרדכי שבת ח"ד סי' ק"א סעי' ה'-ז'].

גיבון גבינה בשבת

• אסור להכין גבינה בשבת משום מלאכת "בונה". וטעם הדבר הוא, שבתהליך עשיית הגבינה מתקבצים גושי החלב שהחמיצו ונדבקים יחד, והכוונה גם להשוות ולייפות את הגבינה והדבר דומה לבניין^[73].

טריפת ביצים

השמעת קול

• אדם הרגיל לאכול ביצה חיה או שאינה קשה – מותר לטרפה בכלי, ובלבד שלא ישמיע קול, ולכך אם היו הצלחת וכפית/מזלג הערבוב עשויים מתכת, חרסינה, וכדו' – אסור לערבבה, משום השמעת קול[74].

אין שכנים שומעים

• אסור לטרוף ביצים באופן שמשמיע קול, גם כאשר אין חשש שהשכנים ישמעו את הקול [כגון: אדם שגר בבית פרטי ושכניו גרים רחוק], כיון שכשחז"ל אסרו – לא חילקו בדבר[75].

הקצפת ביצים

• אסור לטרוף חלבון ביצים בכוח כדי להכין קצפת וכדו' בכל אופן, כיון שיש בכך תיקון גדול[76].

הקצפת ביצה בקפה

• מותר לטרוף ביצה עם קפה וכדו' כדי להבהיר את צבע הקפה.

'גוגל-מוגל'^[77]

• מותר לטרוף ביצה אחת ולערבה בשאר החומרים כדי להכין "גוגל מוגל". אמנם, מאחר שביצה נאכלת חיה רק בשעת הדחק – מותר לעשות כן רק לאדם שהציבור זקוק לו והוא צרוד מאוד, כגון רב שצריך לדרוש או חזן שאיבדו את קולם, אבל לא כדי להנעים את הקול^[78].

פירוק פירות מן האשכול

אשכול תמרים

• אסור ליטול תמרים מאשכול של תמרים, אפילו כשהוא תלוש מן העץ, משום איסור מפרק[79].

תמרים בראש השנה

• בראש השנה נוהגים לאכול תמרים לסימן טוב. ואם הם מחוברים באשכול, יש להקפיד לפרק בערב החג את התמרים כדי לא להיכנס לספק מלאכה^[80].
• לא פרקו את התמרים מן האשכול – לא יפרקו אותם אלא רק יעבירו בין המסובים לסימן טוב בלא לאכלם[81].

רימון בראש השנה

• בראש השנה נוהגים לאכול רימונים לסימן טוב. וראוי לפרקם כבר בערב החג את גרעיני הרימון^[82].
• לא פרקו את גרעיני הרימון מערב החג – יחצו את הרימון ויעבירו את חצי הרימון בין המסובים, כל אחד ייקח גרעיני רימון כחפצו ויחזיקם בידו עד לאכילתם[83].

אשכול ענבים

• מותר לתלוש ענבים מן האשכול ולאכלם אחד אחד, כיון שכך דרך אכילתם[84].

עגבניות שרי באשכול

• כיום אנו מחמירים לאסור להפריד עגבניות שרי מן האשכול בשבת מדין מפרק דבר מגידולו, כיון שאין הדרך לפרק את העגבניות סמוך לאכילה אלא זמן מה קודם לכן^[85]. אמנם, אם בעתיד יהיו רגילים להפרידם מן האשכול ולאכלם מיד – יהיה מותר לעשות כן, כשם שמותר להפריד ענבים מן האשכול^[86].

אשכול משמשים

• אם נתלש ענף משמשים מן האילן – מותר בשבת לתלוש ממנו משמשים בכדי לאכול, ואין זה בכלל איסור מפרק דבר מגידולו[87].

דבש בחלת הדבש

פירוק דבש מן החלה

• אסור לפרק דבש מחלת הדבש בשבת, וכן יש להחמיר גם ביום טוב[88]. אמנם, מותר להכניס חתיכה של חלת דבש לפה, למצוץ מתוכה את הדבש ולפלוט את השעווה החוצה.

דבש צף

• האיסור לפרק דבש מן החלה כאמור חל דווקא כאשר הדבש נתון תוך החלה. אמנם, אם נתלש הדבש מן החלה מבעוד יום והוא "צף" על גבי החלה – מותר לקחתו ממנה בשבת[89].

סודה בשבת

הכנת סודה מאבקה

• דרך הכנת סודה בעבר הייתה – ערבוב של אבקת סודה לשתייה במים [ויש שנתנו בכוס גם סוכר ועליו סחטו לימון להוסיף טעם], ומותר לעשות כן בשבת[90].

מכשיר להכנת סודה

• מותר להכין סודה במכשיר [שאינו חשמלי] להכנת סודה בשבת [כגון "סודה סטרים" וכדו'].  אמנם, אסור להבריג את בלון הגז למכשיר, כיון שיש בהברגה זו איסור תוקע ועשיית כלי[91] [וראה בהרחבה מאמר מרדכי שבת ח"ד פרק פ"ד: "בניין וסתירה בכלים" סעי' כ"ט].

שתיית סודה

• מותר לשתות סודה בשבת, אפילו אם שותים כדי להיטיב את העיכול, ואין הדבר נחשב רפואה, כיון שכל שהוא דרך שתיה – מותר בשבת[92].

עוף מבושל עם נוצות

• האוכל בשר עוף עם העור ונשארו עליו מעט נוצות – לא יתלשם מן העור אלא יסיר את העור עם הנוצות שעליו, ויאכל את הבשר^[93].

[1] ראה ברמב"ם (פכ"ב ה"י) שהכובש (במלח או בחומץ) – אסור מפני שהוא כמבשל, והביאו השו"ע (סי' שכ"א סעי' ג'), אבל רש"י (שבת ק"ח ע"ב ד"ה "אלו הן") כתב, ז"ל: "אלו הן המותרין נותן שמן לתוך מים בתחלה – קודם שיתן המלח נותן שמן לתוך המלח, בתחלה קודם שיתן המים, דהשמן מעכב שאין המלח מתערב יפה עם המים, ומתיש את כחו מהיות מי מלח עזין, אבל לא יתן מים ומלח תחילה, אפילו נותן שמן לבסוף, דבשעה שנותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד", וראה בשו"ע (שם סעי' ב'), וראה במשנ"ב (ס"ק ט') שכתב שנקטינן שאין מעבד באוכלין מן התורה, ואסור רק מדרבנן, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק כ"ג).

[2] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ג'), ז"ל: "אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל אלא מטבל כל אחת לבדה, ואוכלה. אבל ביצים – מותר למולחן", וראה בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ג, י"ח) ומשנ"ב שם (ס"ק ט"ו).

[3] ראה בשו"ע (יו"ד סי' ק"ה סעי' א'), ז"ל: "ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל, הרי הוא כמבושל", וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ח), ז"ל: "הסלאט"א שעושין מקשואין וכל ירק חי – אסור להניחם בתוך חומץ חזק, כשיעור שיתן על האור וירתיח, דהוי כבוש אפילו כשיעור זה אם החומץ חזק", וראה עוד בכה"ח  (ס"ק כ') שכתב שזה שיעור של ח"י דקות, וע"ע במאמר מרדכי (למועדים וימים פ"ח סעי' כ') שיותר מחמש דקות יעשו שאלת חכם ולכתחילה לא יניח יותר מדקה, ולמעשה הכל תלוי בחוזק החומץ דאם הוא מבושל הוא חזק יותר ומשנה מהר יותר את הטעם והמראה של הדבר הנכבש, ולכך לכתחילה ימנע ולא יכבוש אף לזמן מועט.

 [4]ראה בכה"ח (סי' ר"ד ס"ק כ"ב) ששיעור חוזק החומץ האסור הוא שיבעבע בשעה שישליכו אותו לארץ. אולם למעשה אסור להשתמש אפילו בחומץ המשמש לכבישה בימינו, למרות שאינו חזק כל כך, שכן רגילים לכבוש בחומץ זה בימינו, ונמצא שהוא כובש כבשים, ולגבי שיעור הזמן שיחשב כבוש, ראה בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ח).

[5] ערוך השולחן (סימן שכ"א ס"ק ל"ד), ז"ל: "והמנהג אצלינו ליתן חומץ לתוך בצלים ירוקים או לאוגערקעס חיים, ואין איסור בזה, ורק ליזהר ליתן ממש בעת האכילה, ואינו דומה למלח אפילו להאוסרים ליתן מלח על הרבה צנון בעת הסעודה, דבזה אין רק אלא משום כבישה ובעת האכילה לא נראה ככבישה, ויש מי שאוסר ליתן יין או שאר משקים לתוך החומץ דזהו ככובש כבשין [ט"ז סק"ג], וחומרא יתירא היא, דלא מצינו על משקה במשקה שתהא שם כבישה על זה, וכן נוהגים ליתן חומץ ביין או במים לשתותם ובפרט שהחומץ הוא פחות מהם".

[6] ראה כה"ח (סי' שכ"א ס"ק י"ב), ז"ל: "מעט לתת לתוך התבשיל – משמע אבל לתת לתוך הכבשים אפילו מעט – אסור, ומה שכתב ברישא: אין עושין מי מלח הרבה לתת לתוך הכבשים, ארחא דמלתא נקט, דהדרך לעשות הרבה לתת לתוך הכבשים וכמו שכתבנו לעיל אות ח', אבל לענין דינא אפילו מעט – אסור, משום דהכבישה עצמה אסור בשבת וכמ"ש לקמן סעיף ג' יעו"ש".

[7] שו"ע (סי' שכ"א סעי' ב').

[8] ב"י (סימן שכ"א ד"ה "כתוב בשיבולי הלקט"), שו"ע שם (סעי' ב'- ה'), וראה בתוספת שבת (ס"ק ה') שמיקל להכין אפילו הרבה לצורך להניחם לתבשילים בסעודה הקרובה, ולדעת האליה רבה (ס"ק ג') מותר רק מעט ואפילו שלא לצורך הסעודה הקרובה ובלבד שזה לצורך שבת, משום שכאשר מכין הרבה נראה כעושה לצורך חול, וראה במשנ"ב (ס"ק ט'), וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ט), ז"ל: "אסור לעשות מי מלח מרובים, או שאר משקין עם מלח מרובים, ולא מבעיא עושה לתת לתוך דברים שדרכם לכובשם להתקיים, שיש בזה לתא דמעבד ולתא דמבשל, וכמו שכתבנו לעיל, אלא אפילו עושה מי מלח לטבל בהם פתו ולתת לתוך התבשיל – אסור לעשות הרבה בבת אחת לצורך טיבול שתי סעודות, אלא עושה מעט לצורך סעודה אחת בלבד. ואפילו לצורך סעודה אחת אינו רשאי אלא סמוך לסעודה, אבל לא מסעודה לסעודה", וע"ע בכה"ח (שם ס"ק ח'), ז"ל: "משמע דוקא לתת לתוך הכבשים – אסור, אבל אם ירצה לעשות מי מלח הרבה לאכול מיד ולתת בתוך התבשיל – מותר, אבל ממה שכתב בסיפא: אבל יכול לעשות וכו' יש לדייק אפכא, דמרובה אפילו ליתן לתוך התבשיל – אסור, ונראה לי דהשלחן ערוך אורחא דמלתא נקט, דדרך העולם הוא שעושין מרובה לכבשים ומועט לתוך התבשיל, ובאמת אסור מרובה אפילו עושה ליתן לתוך התבשיל, דלא פלוג רבנן. עולת שבת אות א'. וכן כתב אליה רבה אות ג' דבעושה הרבה – אסור לתת אפילו לתוך התבשיל ואפילו לסעודה זו, דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל, עכ"ד. וכן כתב הרב שלחנו של אברהם, וכתב: ודלא כהרב תוספת שבת יעו"ש". וכן כתב ה"ר זלמן אות ג'. וע"ע בכה"ח שם (ס"ק כ"ט, ל"ב-ל"ג).

[9] ראה בשו"ע (שם), ונוקט המג"א (שם ס"ק ד') שאסור להכין לצורך סעודה אחרת אפילו מעט, וכך דעת הבא"ח (פרשת בא ש"ש סעי' י"ט). וראה בביאור הלכה שם (ד"ה "אבל יכול לעשות"). וע"ע משנ"ב (שם ס"ק י"א) שנוקט להקל, וע"ע בכה"ח (שם ס"ק י"א), ז"ל: אבל יכול לעשות ממנו מעט וכו', היינו לצורך טבול אותה סעודה, ר"ן, משמע דלצורך סעודה אחרת אפילו מעט אסור. מגן אברהם ס"ק ד'. וכן כתב העולת שבת שם, רבינו זלמן שם, בן איש חי שם. אבל האליה רבה אות ג' כתב דמותר לעשות כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן דנקט לסעודה זו ארחא דמלתא נקט דכיון דאינו עושה אלא לאותה סעודה עושה מעט, וכתב שכן משמע בהרמב"ם פרק כ"ב ורבינו ירוחם דף ע"ז וכן מבואר בשבלי הלקט סימן ד' וכן משמע בספר תניא ודלא כעולת שבת ומגן אברהם יעו"ש. וכן מצדד הנהר שלום. וכן כתב הפתח הדביר אות ב' דכל שהן מועטין לא נכנס בסוג מלאכה ולהכי שרי אפילו לסעודה אחרת דבו ביום מה שאין כן גבי בורר דאיתיה לאיסוריה אפילו לבו ביום יעו"ש. ומכל מקום כיון דאיכא פלוגתא בזה נכון ליזהר לעשותו סמוך לסעודה".

[10] שו"ע (סי' שכ"א סעי' ב'), משנ"ב (שם ס"ק י"ב).

[11] ראה משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ח'), כה"ח שם (ס"ק ז').

[12] ראה משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק י'). וכתב הכה"ח שם (ס"ק ט'): "ואם נתן שמן תחלה לתוך המים ואחר כך נתן המלח או נתן שמן תחלה לתוך המלח ואחר כך נתן המים, כתב העולת שבת שם דמותר לעשות הרבה, וכן כתב התוספת שבת אות ז' יעו"ש. אבל האליה רבה אות ג' כתב דגם אם נתן שמן תחלה – אסור לעשות הרבה יעו"ש, וכן כתב המאמר מרדכי אות ב', וכן כתב ה"ר זלמן שם, ועיין אשל אברהם אות ד' שכתב שכן משמע מדברי השלחן ערוך יעו"ש. ועל כן נראה דיש להחמיר". ולכן ראוי שלא לעשות כן לכתחילה לסמוך על שינוי בעניין הכנת מי מלח רבים, ואם זקוק למי מלח רבים לתיבול מאכלו וכיו"ב, יכינם מבעוד יום, ומכל מקום המיקל יש לו על מי לסמוך.

[13] ראה בהרחבה לעיל מאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק נ"ב "בישול בשבת" סעי' ע"ט-פ"ז).

[14] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ב'), כה"ח (שם ס"ק י"ג).

[15] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ט).

[16] כה"ח (סי' שכ"א ס"ק י"ב): "משמע אבל לתת לתוך הכבשים אפילו מעט – אסור, ומה שכתב ברישא: אין עושין מי מלח הרבה לתת לתוך הכבשים, ארחא דמלתא נקט, דהדרך לעשות הרבה לתת לתוך הכבשים וכמו שכתבנו לעיל אות ח', אבל לענין דינא אפילו מעט – אסור, משום דהכבישה עצמה אסור בשבת וכמ"ש לקמן סעיף ג' יעו"ש".

[17] כתב השו"ע (סי' שכ"א סעי' ג'): "אסור למלוח חתיכות צנון, ד' או ה' ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל". וכתב הט"ז שם (ס"ק ג'): "ונראה לי ללמוד מזה דין חדש דאסור, לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אחר כך, דזה הוה ככובש כבשים, דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ". וע"ע חיי אדם (כלל ל"ב סעי' ח'), בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' כ'), ז"ל: "אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ, כדי שגם זה יהיה חומץ אחר כך, דהוי כובש כבשים בכך, ועוד יש איסור אחר דהרי נמצא מכין לחול. ולכן לא ישליכו תמרים המתולעים לתוך חבית של חומץ בשבת, ולא צימוקים השרוין במים לצורך הקידוש לתוך חבית של חומץ בשבת", כה"ח שם (ס"ק כ"ב), משנ"ב (שם ס"ק ט"ו).

[18] ראה משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ט"ו).

[19] כה"ח (סי' שכ"א ס"ק כ"ב).

[20] ראה משנ"ב שם (ס"ק י"ד) ובכה"ח שם (ס"ק י"ט), וע"ע בקצות השולחן (סי' קכ"ח הערה ב').

[21] ראה באליה רבה (סי' שכ"א ס"ק ד'), משנ"ב (ס"ק י"ב).

[22] והביאור – כמו שאסרו בבישול כל עוד שלא נגמר בישולו, ראה שו"ע (סימן שי"ח סעי' ד') ובכה"ח שם (ס"ק ס', קמ"ו) וביאור הלכה שם (ד"ה "שייך בו בישול"), וע"ע במש"כ לעיל פרק נ"ב "בישול אחר בישול".

ועוד עיין בכה"ח (סי' שכ"א ס"ק י"ט) ובשו"ת קול אליהו (שבת פרק כ"א שאלה ה'). ועוד ראה במשנ"ב שם (ס"ק ט"ו).

יש להעיר שבחלק מכלי האחסון הביתיים לחמוצים מצויה מסננת, ולכן אסור להוציאם מהמיכל בעזרתה משום איסור בורר, שהרי מפריד בין המשקה לחמוצים בעזרת כלי, ועיין עוד בפרק הדן בענייני בורר.

[23] ראה לעיל הערה ג' בעניין שיעור זמן הכבישה, וע"ע במאמר מרדכי (למועדים וימים פרק י"א סעי' נ"ח) שלא יטבל במיץ לימון לבדו, כיון שעל טיבול זה אין חיוב נטילת ידים.

[24] אומרת הגמ' (שבת ק"ח ע"ב): "תני רבי יהודה בר חביבא: אין מולחין צנון וביצה בשבת. רב חזקיה משמיה דאביי אמר: צנון – אסור, וביצה – מותרת".

ובטעם האיסור כתב רש"י: "אין מולחין צנון וביצה – שלש וארבע חתיכות יחד, שהמלח מעבדן ונעשין קשין, והוי תיקון", אבל הרמב"ם (הלכות שבת פרק כ"ב הלכה י') כתב: "ומותר למלוח ביצה, אבל צנון וכיוצא בו – אסור מפני שנראה ככובש כבשים בשבת, והכובש – אסור מפני שהוא כמבשל". דהיינו שלדעת רש"י טעם האיסור הוא משום תיקון, ולרמב"ם הוא משום שנראה ככובש שאסור מדין כבוש כמבושל. וע"ע במשנ"ב (סימן שכ"א ס"ק ט"ו).

ובשו"ע (סי' שכ"א סעיף ג') כתב: "אסור למלוח חתיכות צנון ארבע או חמש ביחד מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש – אסור מפני שהוא כמבשל. אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה. אבל ביצים – מותר למלחן", ועיין במג"א (שם ס"ק ו') שכתב: "אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י". ועיין בט"ז שם (ס"ק ו'). ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ג) כתב, וז"ל: "וה"ה כל דבר שצריך מליחה, כגון: בצלים ושומים ואוגערקעס חיין".

וכך כתב הבא"ח (פרשת בא ש"ש סעי' י"ג), ז"ל: "הכובש כבשין – אסור משום מבשל, וגם יש בזה איסור מעבד. ולכן כל דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין, כגון קישואין ונומ"י (=לימון) חמוץ וכיוצא – אסור למלוח ולהניח לפניו, אף על פי שרוצה לאכלם באותה סעודה, אבל מטבל מן החתיכות אחת אחת ואוכל מיד, ולא יטבל שנים או יותר ויניח לפניו. ולאו דוקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשין הוא דאסור, אלא כל דבר שהמלח מועיל לשנות טבעו להפיג מרירותו, כגון צנון ובצל ושום וכיוצא מדברים החריפים, או למתק חמיצותו גם כן אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד, וכנזכר בפוסקים ז"ל". וכ"כ כה"ח (שם ס"ק טו"ב), ז"ל: "ור"ל דכל דבר שדרך לעשות ממנו כבשים – אסור למלחו בשבת, מפני שנראה ככובש כבשים, ולא דוקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשים אלא הוא הדין כל דבר שהמלח מועיל בו שממתקו ממרותו -אסור. וכן כתב הט"ז ס"ק ב' דלאו דוקא צנון דהוא הדין כל דבר שצריך מליחה (ר"ל שמועלת בו המליחה לרככו או להקשותו או להפיג מרירתו. רבינו זלמן אות ד') כגון בצלים ושומים. וכן כתב אליה רבה אות ה', רבינו זלמן אות ד'. אבל דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו – שרי, והיינו דוקא לאותה סעודה כמו שנכתוב לקמן".

והטוב ביותר שיחתוך כל מה שצריך מערב שבת. אמנם, שום או בצל חתוכים שעבר עליהם לילה – אסורים באכילה, אלא אם כן יתן עליהם פתיתי לחם או מעט שמן (עיין נדה י"ז, וכה"ח יו"ד סי' קט"ז ס"ק צ"ב).

[25] בא"ח (פרשת בא ש"ש סעי' י"ג), וראה בהרחבה הערה קודמת.

[26] שו"ע (שם סעי' ג'), ז"ל: "אסור למלוח צנון ארבע או חמש ביחד, מפני שנראה ככובש כבשים, והכובש אסור מפני שהוא כמבשל, אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה", וראה בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ג).

[27] כיון שכל האיסור למלוח הוא משום דדומה לכובש כבשים, לכך מותר בשינוי דאז אין זה דרך כבישה. ועיין משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק י"ד), וראה בב"י (סי' שכ"א), ז"ל: "וכתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' נ"ה): יראה דשרי לטבול כמה חתיכות צנון אחת אחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו, והכי משמע לשון רש"י (ק"ח ע"ב ד"ה מימלח) ולשון ספר התרומה (סי' רמ"ב) שעיקר הקפידא שנמלח שתים ושלש ביחד, והא דקאמר רש"י אבל מטבילין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא בשעה שבא לאכול החתיכה, י"ל דרוצה לומר בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחלת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה דהיינו כעין כשורי כשורי דבני מערבא כדאיתא התם, אבל כדי לאכלן מיד זו אחר זו – אין קפידא, וכן כתוב באור זרוע (הל' שבת סי' ע"ג): מותר לטבול הצנון במלח להניח שעה קטנה בשבת, ואינו רוצה לומר דוקא חתיכה אחת, דהא כתבו סמ"ג (לאוין סה, טו ע"ב ד"ה והמעבד) וסמ"ק (סי' רפ"ב עמ' רצ"ב בהגהות אות י"ז): צנון – אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה אחת, אבל לטבול פעם אחת – שרי כרב נחמן, משמע דבחתיכה אחת – אין קפידא כלל אפילו לשהות טובא, עכ"ל.

ומ"מ הטוב ביותר לתת מלח בסלט מיד לפני האוכל, וגם שיתן בסלט את השמן קודם המלח ובכך אין בזה דרך כבישה.

וראה בכה"ח (שם ס"ק י"ט): ועל כן העושין סלאט"ה ביום שבת מקשואין או ירקות וכיוצא שחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח, צריך שתיכף שנתן עליהם המלח יתן החומץ מיד, וגם אסור לסחטן במלח כדי לרככן. והגם דלעיל בסימן ש"ך סעיף ז' התיר לסחוט כבשים כדי לרככם, שאני התם דכיון שהיו מלוחים מקודם שבת אין הסחיטה מועלת בהם, אבל הכא שעתה בא למלחם אם סוחט אותם במלח המלח פועל בהם בשבת על ידי הסחיטה והוי ככובש כבשים. אלא אם רוצה לסחטם כדי לרככם יסחוט אותם בלא מלח עד שיתרככו ואחר כך יתן עליהם המלח ותיכף יתן החומץ. והיותר טוב שיעשה אותה מערב שבת אם אפשר".

[28] ראה לעיל הערה כ"ד.

[29] ראה לעיל הערה כ"ד.

[30] ראה גמ' שבת (ע"ה ע"ב), תוס' שם (ד"ה "אין עיבוד באוכלין"), גמ' שבת (ק"ח ע"ב), רש"י שם (ד"ה "אין מולחין צנון וביצה"), רמב"ם (שבת פכ"ב ה"י). וכתב הב"י (סי' שכ"א), ז"ל: "כתוב בשבלי הלקט (סי' פ"ח): מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאכלה לאלתר, אבל למלחה ולהניחה – אסור, וכן מצאתי בתשובת הגאונים (מעשה הגאונים סי' ו'), משום דמליחה אב מלאכה היא כדתנן (שבת ע"ג.) הצד את הצבי וכו' המולחו ואף על גב דההיא אינה מליחת בשר ועוד שיוכל לומר אמלח חתיכה זו ואוכלנה עכשיו וחוזר ונמלך ואינו אוכלה [וכדרב אדא בר אהבה] דמערים ומלח גרמא גרמא (ביצה י"א ע"ב), אף על פי כן אין [רבי] רוצה לעשות כן במבושל, הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח, עכ"ל".

וראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' ג') שכתב שביצים – מותר למלחן, והטעם מפני שאין הדרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כל כך, אמנם מאידך כתב להלן (סעי' ה') שאסור  למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת להניחה, וראה במשנ"ב (שם ס"ק כ"א), ז"ל: "דהא דמתירין לעיל בביצה למלחה היינו לצורך אותה סעודה, אבל למלוח הבשר וביצה כדי להניח לאחר זמן דמי לעיבוד וכבישה. והנה דעת המ"א וט"ז דאפילו דעתו לאכול ביומו אם הוא לצורך סעודה אחרת יש ליזהר בזה [והיינו כשהסעודה אחרת נמשך זמן רב אחר סעודה ראשונה], אבל הא"ר מצדד דאין לאסור רק אם בדעתו להניח לאחר שבת, וכן משמע מביאור הגר"א, ובפרט אם העת חם והוא עושה כן כדי שלא יסריח, בודאי יש להקל לצורך סעודה אחרת דגם הט"ז מתיר בזה".

וראה בגר"ז (אות ה') שאין לסמוך על כך רק לצורך גדול, וכך פוסק הבא"ח (בא, ש"ש אות ט"ו), ז"ל: "והא דכתבנו דשרי בביצים ותבשיל למלוח ולהניח לפניו, היינו דוקא לאכול באותה סעודה, אבל לאכול לסעודה אחרת, אפילו שאוכלה בו ביום – אסור, וכמו שכתבו רוב הפוסקים ז"ל, אף על גב דהרב אליה רבא מתיר בזה. מיהו לדעת הטורי זהב ז"ל בסוף סעיף קטן ה', אם יש איזה צד לומר דטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך, כגון שעתה הוא קצת חם ויקבל המלח טפי – אין לאסור, יעוין שם, ואין לסמוך על זה אלא לצורך גדול, וכמו שכתב הגאון רבינו זלמן ז"ל", וכך פסק הכה"ח (סי' שכ"א ס"ק ל').

[31] ראה בהרחבה הערה קודמת.

[32] ראה שו"ע (סימן שכ"א סעי' ג', ה'). כה"ח שם (ס"ק י"ט, כ"ד, ל"א), משנ"ב שם (ס"ק י"ג), מעשה ניסים לרב ניסים כצ'ורי (סימן ט"ו), פנים מאירות (ח"א סי' ט"ז).

[33] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ג') ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ג), ולעניין מה שאסור למלוח גם חתיכות, ראה משנ"ב שם (ס"ק י"ד) ובכה"ח שם (ס"ק י"ט).

 [34]יש מקילים במלפפונים חתוכים (ראה שבות יעקב ח"ב סי' י"ב), משום שלא עושים כבוש מחתיכות מלפפון אלא ממלפפונים שלמים. וכיום המציאות נשתנתה וכובשים גם באופן שהמלפפונים חתוכים וכן בשאר ירקות, וכך מגישים במנת פלאפל וכדו' מלפפונים ושאר ירקות כבושים וחתוכים, וכן יש להוכיח שאין נפקא מינה בין שלימים לחתוכים, ממה שמובא בכה"ח שם (סי' שכ"א ס"ק י"ט) בענין הצנון שנחתך דק דק שאין למולחו מעיקר הדין, ויש מקילים בעשיית סלט עם מלפפון ללא קליפה מכיון שאין עושים כבוש ממלפפון ללא קליפה, ולמעשה כל שבמינו נכבש – אסור למולחו כדרכו. וראה בבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ז), ז"ל: "העושין סלאט"א מקשואין וכיוצא, דחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח – אסור להמתין עליהם עד שיקבלו טעם המלח ויזיעו כדי לשים עליהם החומץ, אלא יזהר לשים עליהם החומץ תיכף ומיד אחר נתינת המלח, ולא ישהה אותם במלח לבדו". וע"ע בשו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' פ"ז).

[35] ראה לעיל סעי' ט"ז.

[36] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ג', ד'), משנ"ב (ס"ק י"ד וס"ק י"ז). אמנם כיום יש מקומות שאין רגילים שם לכבוש צנון, ויש מקומות שהתחילו שוב לכבוש את הצנון, ומ"מ יש להחמיר דעדיין כבישת צנון היא בכלל הדברים הנכבשים, וכבר נתבאר בדברי הגמ' והפוסקים לאוסרו, וע"ע מש"כ בשו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' פ"ז שאף שאין רגילות כיום לכובשו, מ"מ יש להחמיר מפני שראוי לכובשו ולא חילקו בכך חכמים, וגם שבכל אופן מתקן את הצנון מחריפותו ע"י המליחה, ויש לאסור בכל מקום שמתקן אף אם אין הדרך לכבוש, וכפי שנתבאר לעיל.

[37] משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק י"ד).

[38] מפני שאין הדרך לכבוש את העגבניות עם המלפפונים יחד, וכפי שנתבאר לעיל.

[39] מאחר ומיץ הלימון אינו שובר את כח המלח, לא מועיל לתת אותו על עלי החסה לאחר המלח, אלא אם כן כבר שמו מים או שמן וכדו', וראה משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק י"ד).

[40] היינו, שהיה דרכם בימי החול להכין ציר חריף בשביל לכבוש בו דגים, וראה בב"י (סימן שכ"א ד"ה "ואם נותן לתוכו"), ובמשנ"ב (סי' שכ"א ס"ק י"ב).

[41] ראה שו"ע (יו"ד סי' ק"ה סעי' א', וסי' צ"א סעי' ה'), משנ"ב (סי' תמ"ז ס"ק מ"ב-מ"ג), וראה לעיל הערה ג' בשיעור הזמן שנכבש.

[42] ראה לעיל הערות 21, 35.

[43] בעניין בישול המלח ע"ג האש או בכלי ראשון אף שאינו על גבי האש – ראה בהרחבה מאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ב "בישול בשבת" סעי' ע"ט-פ"ז).

[44] ראה לעיל בהרחבה הערה ל'.

[45] בעניין נתינת מלח על ביצים כשהן חמות בחום שהיד סולדת בו, ראה בהרחבה מאמר מרדכי (שבת פרק נ"ב "בישול בשבת" סעי' ע"ט- פ"ז).

[46] ראה בשו"ע (סימן שכ"א סעי' ג', ה'), ט"ז שם (ס"ק ה'), בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' ט"ו), כה"ח שם (ס"ק כ"ד-כ"ה, כ"ט-ל'), משנ"ב שם (ס"ק י"ח, כ"א). וראה בהרחבה לעיל הערה ל'.

[47] משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק י"ד).

[48] משנ"ב (סי' שכ"א ס"ק כ"א).

[49] כתב הטור (סי' שכ"א), ז"ל: "כתב הרב ר' שמשון שאין למלוח ביחד הרבה פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן", וכך פסק השו"ע (שם סעי' ו'), ז"ל: "אין למלוח ביחד הרבה פולים ועדשים שנתבשלו בקליפתן",

וראה בבא"ח (פרשת בא ש"ש סעי' ט"ז), ז"ל: "לאו דוקא היכא דהמלח משנה טבע הדבר לתקנו ממרירותו או מחמיצתו הוא דאסור, אלא הוא הדין אם מתקנו לרככו או להקשותו – נמי אסור, כי גם בזה נמצא משנה טבעו, ודמי לכובש כבשין. ולכן פולין ועדשין שנתבשלו בקליפתן – אסור למלוח הרבה ביחד ולהניח לפניו, דהמלח מועיל לרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתם, וגם זה דומה לכובש כבשין, וכן דמי למעבד. ועל כן פה עירנו שדרכן לבשל פולין שקורין באקל"י בקליפתן, אם שכחו להניח מלח בעת בישול – אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם, וכן הוא הדין בפרי שקורין לובי"א ובלשון הקודש רובי"א (שעועית), אם לא נתנו בהם מלח בבישול – אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה, דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן, אלא מטבל אחת אחת במלח ואוכל. וזה הפרי שקורין בערבי לובי"א יש בו איסור יותר, מפני כי פה עירנו דרכן לעשות מזה כבשין", וראה עוד בכה"ח (שם ס"ק ל"ה), אמנם כל זה היה בעבר שהיו צריכים לרכך את הפולים או העדשים, או משום קליפתם וכיו"ב וכפי שמבואר בדבריהם, אך כיום שאין המצב כן, והם נאכלים כמות שהם, והמליחה נועדה רק לתת טעם מלוח בהם ולא לתקנם בשום דבר, ואין הדרך לכובשם – אין איסור למלוח על מנת לאכול באותה סעודה.

[50] ראה לעיל הערה כ"ד.

[51] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' ט"ז), משנ"ב (שם ס"ק ס"ח), וראה בהרחבה מה שכתבנו במאמר מרדכי (שבת ח"ד פרק ק' "דיני לישה" סעי' י"ב-י"ג).

[52] ראה בא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ד), ז"ל: "פה עירנו דרכם להביא על השלחן קערה מלאה גרגרי רימונים שהם חמוצים, ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם, צריכין להזהר שלא יעשו כן בשבת, ואף על גב דאין עושין מאלו כבשין, כבר כתבנו דכל דבר שהמלח מועיל לתקנו – אסור למלוח ולהניח לפניו, אלא מטבל אחת אחת ואוכל מיד, והוא הדין הכא. מיהו אם ירצה ליקח חתיכת רמון שיש בה כמה גרגירים, ולהניח עליה מלח ולאוכלה כולה מיד – שרי, ופשוט", וראה עוד בהערה כ"ד.

[53] ראה לעיל סעי' כ"ב ושם הערה כ"ז.

[54] וראה עוד בבא"ח (ש"ש פרשת בא סעי' י"ד) שכל האיסור הוא רק במלח שמתקן את המאכל, וע"ע בט"ז שם (ס"ק ב'), שו"ע הרב שם (סעי' ד' וה'), פרי מגדים (משבצות זהב סימן שכ"א ס"ק ב'), כה"ח (סימן שכ"א ס"ק י"ז, כ"ד).

[55] כיון שכך מצוי לתקן ע"י סוכר דמי לכבישה במלח.

[56] ראה ברש"י (על המשנה בשבת ע"ג ע"א), ז"ל: "הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה", וראה במאירי (שבת ע"ג ע"א), ז"ל: "המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו, ומתקן בקורנס שבידו לעגלה או להרחיבה, וכל שהוא גמר מלאכה באיזה ענין נתחייב מתולדת מכה בפטיש. וי"מ שכן דרך האומן להכות על הסדן בקורנס תיכף שנגמרה מלאכתו", וע"ע בר"ן (שבת ל"א ע"ב בדפי הרי"ף), ז"ל: "פרש"י ז"ל משום גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה ולא מיחוור, דהא בפרק הבונה (דף קב ב) תנן: המסתת והמכה בפטיש, ועלה קתני סיפא: ר"ג אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה, אלמא דלאו היינו מכה בפטיש. אלא עיקרן של דברים כפר"ח ז"ל שפי' שהאומן מכה בפטיש על הכלי לשוות עקמימותו וכן על האבן שבבנין להשוותה לחברותיה, וכי האי גוונא אף על גב דלא הויא מלאכה מצד עצמה מיחייב בה משום גמר מלאכה", וכך כתב במשנ"ב (סי' ש"ב ס"ק ט'), ז"ל: "משום מכה בפטיש – כל העושה דבר שעי"ז נגמר המלאכה – חייב משום מכה בפטיש, שכן דרך האומן להכות בפטיש על הכלי אחר שנגמרה להשוות עקמימותה".

[57] וראה עוד בשו"ע (סימן ש"ב סעי' ב'), ט"ז שם (ס"ק א'), שו"ע הרב שם (ס"ק ה').

[58] ראה בגמ' שבת (קמ"ה ע"ב), רש"י שם (ד"ה "וקולייס האיספנין"), גמ' שבת (ל"ט ע"א), רש"י שם (ד"ה "כל שבא בחמין"), ירושלמי שבת (פ"ז ה"ב), שו"ע (סימן שי"ח סעי' ד'), פרי מגדים (אשל אברהם סימן שי"ח ס"ק ט"ז), וכן פרי מגדים (משבצות זהב יו"ד סימן ס"ח ס"ק ט'), חיי אדם (כלל כ' אות ו'. נשמת אדם שם), משנ"ב (סימן שי"ח ס"ק ל"ו-ל"ח), ביאור הלכה שם (ד"ה "קוליס האיספנין" וד"ה "והדחתן"), שו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סימן ט"ז, ח"ב או"ח סי' נ"ב), כה"ח (שם ס"ק ע"ה), וע"ע מש"כ במאמר מרדכי (שבת ח"ג סי' נ"ב "בישול בשבת" סעי' ק"י).

[59] ראה בבה"ל (סי' שי"ח ד"ה "והדחתן") בשם הפמ"ג (אשל אברהם ס"ק ט"ז). וראה במה שכתבנו במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק נ"ב סעי' קי"א והערה קט"ז) בעניין דג מלוח שמותר לשרותו במים קרים, והיינו דווקא באופן שניתן היה לאוכלו גם בלא השרייה במים, ודלא כפי שמובא שם.

[60] ראה ברמ"א (סי' שי"ח סעי' ד'), ז"ל: "והוא הדין כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול בלא שריה דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה", וע"ע במשנ"ב (שם ס"ק ל"ח), וראה בהרחבה בעניין עשיית צנימים בפרק נ"ג "בישול אחר בישול" סעי' מ"ט, וכך כתב הבא"ח (פרשת יתרו ש"ש סעי' ט"ז): "פירות יבשים י"א שאסור לשרות אותם מערב שבת, על כן צריך להזהירם פה עירנו שלא ישרום מזה המין שקורין משמש אם הם יבשים הרבה שאין ראויים לאכול קודם שרייה כלל".

אמנם מערב שבת בוודאי שאין איסור לשרותם, ויש כאן טעות דפוס בבא"ח וצריך להיות כתוב: "בשבת" – שבשבת אסור לשרות אותם, אבל מע"ש – מותר.

[61] ברכ"י (סי' ש"כ סעי' ב'), כה"ח שם (ס"ק כ"ה).

[62] מג"א (סי' שכ"א ס"ק ז'), משנ"ב (שם ס"ק כ"א).

[63] וראה במשנ"ב (שם) שאין עיבוד אוכלין במליחת הבשר, שהרי אינו מתקן את גוף הבשר אלא רק מוציא את הדם הבלוע במלח שעליו.

[64] שו"ע יו"ד (סי' ס"ט סעי' י"ב-י"ג).

[65] ראה במשנ"ב (סי' שכ"א ס"ק כ"א), אולם אין להניחו בכלי בידיו דאז נחשב כמעשה גמור, ועוד משום שבימינו בשר חי הוא מוקצה מחמת גופו וכמבואר לעיל במאמר מרדכי (שבת ח"ד סי' ע"ז "מוקצה מחמת גופו" סעי' כ"ה).

[66] ראה בשו"ע (יו"ד סימן צ"א ס"א), ש"ך שם (ס"ק א'), כה"ח (שם ס"ק א'-ב'),

[67] ראה שו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סימן ט"ז).

[68] אך אסור להניח פירות או ירקות בקערה ולמלאה במים בכדי לשרותם שם ובכך להסיר את הליכלוך או את העפר מהם מדין בורר, וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת ח"ד סי' צ"ה "פרטי הלכות במלאכת בורר" סעי' נ"ח).

[69] שו"ת רב פעלים (או"ח ח"א סימן ט"ז).

[70] גמ' ביצה (כ"ג ע"א), וז"ל: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: סחופי כסא אשיראי ביומא טבא – אסור, מאי טעמא? משום דקא מוליד ריחא". דהיינו, אסור לתת כוס שהוא מבושם בריח טוב על בגד משי להכניס בו ריח טוב. והובאו הדברים בב"י (סי' תקי"א) והביאם הרמ"א (שם סעי' ד'), וז"ל: "ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום דמוליד בהן ריחא". והטעם ביאר המשנ"ב (סי' תקי"א ס"ק כ"ז): "ואסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה".

[71] ראה בבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א): "אבל מותר להניח מי ורדים בתוך שרב"ת (=לימונדה) או לתוך מאכל כדי לתת בו טעם טוב, וכמ"ש הרב נחפה בכסף והסכים עמו מהר"י עייאש ז"ל".

[72] כתב הבא"ח (ש"ש פרשת תצוה סעי' י"א): "וכן יש דרכם להניח מי ורדים בתוך כלי שקורין קומק"ם, וכשרואים שלא יש בכלי אלא מעט מי ורדים מוסיפין עליו מים, דאסור לעשות כן בשבת, דהם כונתם להוליד ריח טוב באלו המים אשר מוסיפין בכלי", וראה בכה"ח (סי' קכ"ח ס"ק מ"ד), ז"ל: "הט"ז בסימן תקי"א ס"ק ח': ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן של ריח לתוך המים ביום טוב לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן, ואיסורא קא עבדי, דמולידין ריח במים, ואפילו שופכין בערב יום טוב מכל מקום מולידין ריח ביום טוב על ידי הכהנים, וזה ניחא להו ומכוונים לכך, על כן יש למנוע מלעשות כן, עכ"ל, וכן כתב המגן אברהם שם ס"ק י"א ובזה הסימן ס"ק ח', וכן כתב הלכות קטנות חלק ב' סימן ך' דאסור לרחוץ בשבת פניהם וזקנם במי ורדים, משום דקא מוליד ריחא בשער זקנו ושערו ככסותו יעו"ש. מיהו האליה רבה בסימן זה אות ח' כתב דכיון דשמן עצמו מעורב במים, לא הוי מוליד ריחא, דהוי כמו שמריח בשמן ומותר לשפוך בין למים ובין לידים יעו"ש, וכן הרב חכם צבי סימן צ"ב פליג אט"ז ומגן אברהם וכתב דלא שייך מוליד ריחא לא בבשר האדם ולא באוכלין ומשקין יעו"ש, והרב גנת ורדים כלל ג' סימן ט"ז התיר לתת לידים ופנים וזקן, ורק לתת מי ורדים לתוך המים הסכים לאסור כדעת הט"ז ומגן אברהם יעו"ש, והרב נחפה בכסף סימן ד' הליץ בעד המנהג שנוהגים להטיל מי ורדים לתוך הכוס של יין בשבת ויום טוב, והתיר בפשיטות רק לתת בשמים במים העומדים לרחיצה העלה להחמיר ואם נתונים במים בערב שבת – מותר לרחוץ בהם יעו"ש, והסכים לדבריו מהר"י עייאש בסוף ספר שבט יהודה יעו"ש והביא דבריהם החיד"א בברכי יוסף סימן תקי"א אות ה' ובמחזיק ברכה שם אות ה' יעו"ש, ועיין בליקוטי פרי חדש סימן תקי"א שכתב דכל שהוא מכוין להוליד ריחא – אסור, וכן נראה דעת הבית דוד חלק א' סימן רצ"ג דכל שהוא מכוין להוליד ריחא בין בגוף האדם בין בכלים – אסור, וכל שאין מכוין – מותר יעו"ש, ועוד עיין בתשובת שואל ומשיב תניינא חלק ב' סימן ז' שהאריך קצת בהאי פלוגתא והכריע כסברת הט"ז יעו"ש, וכן הקיצור של"ה בדיני יום טוב פסק כדברי הט"ז, וכן פסק רבינו זלמן בסוף סימן תקי"א. ועל כן הנראה לענין דינא דכל שהוא מכוין להוליד ריחא כגון שנותן מי ורדים לתוך מים כדי לרחוץ בהם פניו וידיו או לרחוץ במי ורדים עצמם פניו וידיו וכל שכן שערו – אסור, כיון שרבו האוסרים בזה, אבל אם נותן באוכלין ומשקין כדי למתקם או אם שופך לתוך ידו כדי להריח במי ורדים עצמם, כמו שנוהגים בקצת מקומות שביום שמחות נותנים מי ורדים לתוך יד של כל אחד ואחד כדי לברך ואינו מכוין להוליד ריחא בידו – יש להתיר, וכן פסק הרב רב פעלים חלק ב' סימן נ"א".

[73] ראה גמ' שבת (צ"ה ע"א), רמב"ם (שבת פ"ז ה"ו), מג"א (סי' שי"ט ס"ק י"ח, ז"ל: "ואם גבנו ועשאו גבינה – חייב משום בונה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודיבק הכל עד שיעשה גוף אחד דומה לבנין (רמב"ם פ"ז)", וראה עוד במג"א (סי' ש"מ ס"ק י"ז), ז"ל: "וצ"ע דלמה לא יתחייב בזה משום בונה כמ"ש ססי' שי"ט גבי המגבן, וצ"ל דלא מקרי בונה אלא כשמכוין ליפותו ולהשוותו", ועוד ראה בשו"ת רב פעלים (ח"א סימן י"ט) שהאריך בחיוב מגבן, ומסיק לבסוף, וז"ל: "ונחזור לענין נידון השאלה בעשיית המדגוג"ה, הנה הסברא מחייבת לחוש בזה משום בונה, משום האי כללא דכליל הרמב"ם בדין הגבינה, שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל ביחד שיעשו גוף אחד ה"ז דומה לבנין, וכנז"ל, וכן הענין בעשיית המדגוגה, אך מה נעשה דהמג"א ז"ל הסביר לנו דלא מקרי בונה אלא כשמתכוין ליפותו ולהשוותו, ולפ"ד אלו אין בעשיית המדגוג"ה איסור משום בונה. ואף על גב דעדיין י"ל גם לדברי המג"א איכא איסורא דרבנן אפילו באין מתכוין לייפותו ולהשוותו, משום דעכ"פ דומה זה לבנין, וכה"ג מצאתי להרב טל אורות בדף כ"ו ע"א שנסתפק בדין המעמר, שאמרו אין מעמר אלא במקום גידולו, וכתב דאפשר לומר איסורא דרבנן איכא אף שלא במקום גידולו ע"ש, מ"מ אין בידינו דבר ברור בזה".

[74] הגמרא אומרת (שבת ק"ט ע"א): "פעפועי ביעי – אסור", ופירש רש"י שם שאסור "לטרוף ביצים מגולגלים בקערה בכף, דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדירה". וראה במשנ"ב (סי' שכ"א ס"ק ס"ח) בשם המג"א (ס"ק כ"ד).

ולכן אם הצלחת והכפית או המזלג עשויים פלסטיק – מותר לערבב, אך אם הצלחת עשויה חרסינה, והמזלג או הכף עשויים מנירוסטה, כסף או זהב וכדו' – אסור לערבב את הביצה, כי החשש כאן הוא משום השמעת קול, שמא ישמעוהו מערבב, ויחשבו שכוונתו לטגן בשבת, ויבואו להתיר טיגון בשבת. ועל כן כשהכלים עשויים פלסטיק – אין חשש להשמעת קול, אך בכלי חרסינה או מתכות – החשש קיים. ועיין כה"ח (סי' שכ"א ס"ק קט"ו), ז"ל: "אסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה, והוא הדין לכל דבר אסור לטרוף. מגן אברהם שם, תוספת שבת שם, חיי אדם כלל ך' אות כ"א. והא דאסור לטרוף היינו דוקא לטרוף בכח כמו שדרך שטורפין ביצים ליתן בקדרה או לעשות פאנקוכי"ן, אבל אם מערב עם מעט משקה כדרך שעושין לשתות עם קאוו"ע – מותר, ובלבד שיזהר שלא ישפוך על החלמון מכלי ראשון דאז הוי בישול, ואפילו בכלי שני צריך ליזהר וכל שכן ביצים שבחימום קל מתבשל, ולכך צריך ליזהר שיהיה רק פושרין. חיי אדם שם. ועיין לעיל סימן שי"ח אות פ"ב".

[75] ראה בשו"ע (סי' ש"א סעי' מ"ה), ז"ל: "מי שנשרו כליו במים, הולך בהם ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה. ולא ישטחם לנגבם, מפני מראית העין, שלא יחשדוהו שכבסן בשבת. ואפילו בחדרי חדרים, שאין שם רואים – אסור", ובמשנ"ב (שם ס"ק קס"ה) ובבה"ל (שם ד"ה "בחדרי חדרים"), וע"ע בהרחבה במאמר מרדכי (שבת ח"ג סי' ס"ב "בגדים רטובים" סעי' ל"ו).

[76] ראה שו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ז) ובמשנ"ב שם (ס"ק ס"ט).

[77] עירוב של ביצה חיה, חלב ודבש, ויש שמוסיפים עוד מרכיבים. יש המכינים משקה זה כתרופה בעיקר לכאב גרון או צרידות.

[78] יש להעיר שבהכנת "גוגל-מוגל" אין איסור רפואה כלל, למרות שאסור לחולים לאכול מאכלים שאין דרך הבריאים לאוכלם, שכן האיסור קיים רק כשיש לו מכה או פצע, ואסור באמת להכינו לצורך כאב גרון וכיו"ב, וראה בהרחבה להלן פרק ק"ה "חולה שאין בו סכנה" סעי' כ"ד.

[79] הובא בגמ' (שבת ע"ג ע"ב), ז"ל: "אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי – חייב שתים, אחת משום תולש ואחת משום מפרק. רב אשי אמר: אין דרך תלישה בכך ואין דרך פריקה בכך". ופשט הדברים הוא שאין מחלוקת האם יש חיוב חטאת כשמפרק התמרים, אלא שדעת רב פפא שגם על ידי זריקת רגב אדמה ועל ידו התפרקו התמרים מהאשכול – חייב, ועל זה ענה לו רב אשי שיש לפוטרו מפני שזה נחשב שינוי, ונחלקו כאן הראשונים במה שייך כאן איסור מפרק.

לדעת רש"י (על הגמ' שם) כל שמוציא תמרים ממקום גידולם – חייב עליו משום מפרק, והתוס' (שם ד"ה "מפרק") הקשו על רש"י שאין זה דומה לדש שמפרק התבואה מן השיבולת, ולכן פירשו שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת, וז"ל: "אין נראה לר"י כמו שמפרש רש"י שמפרק האילן ממשאו מן הפירות שעליו, אלא כמו שפירש רבינו שמואל שיש על התמרים קליפה העליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן השבולת", וכ"כ המאירי (שם).

הר"ן (ל"א ע"ב בדפי הרי"ף) הקשה על רש"י, דא"כ כל קוצר יתחייב גם משום מפרק, ולכן פירש שמלאכת מפרק שייך דווקא בתמרים, מפני שכאשר האשכול נתלש מהאילן – זה נקרא תולש, וכאשר האשכול נפל לארץ ונחבט בקרקע התמרים מתפרקים מהאשכול ואז נקרא מפרק, וכ"כ הרמב"ן (בחי' שם).

וקשה דאיתא במסכת חולין: "ת"ש אילן שנפשח ובו פירות הרי הן כתלושין, יבשו הרי הן כמחוברין. מאי לאו מה תלושין לכל דבריהן אף מחוברין לכל דבריהן, מידי איריא, הא כדאיתא והא כדאיתא". ופירש"י שם: "שנפשח. נתלש ממנו ענף ובאותו ענף יש פירות: הרי הן כתלושין. ואפילו הן לחין: יבשו. פירות האילן שלא נפשח הרי הן כמחוברין: מאי לאו אף מחוברין. דקאמר לכל דבריהם קאמר ואפילו לענין טומאה וקשיא לשמואל: הא כדאיתא והא כדאיתא. תלושין שנפשח לכל דבריהם הוו תלושין, בין לענין חיוב טומאה בין לענין שבת, ומחוברין דקתני גבי יבשו לשבת קאמר ולא לטומאה, והיינו כשמואל". ופירש הברייתא שאילן שנתלש ממנו ענף ובו פירות – מותר לתלשן בשבת, וראה בתוס' (שבת דף ק"נ:) שמבאר שיש חילוק בין אילן שרק נצטמקו הפירות, אך עדיין יונקים ממנו, לאילן שיבשו הפירות לגמרי, וממילא לא נחשב כמחובר, וכך פסק להלכה הרמ"א (סי' של"ו סעי' ח') להקל, ז"ל: "הגה, יחור של אילן שנפשח מערב שבת מן האילן ובו פירות – מותר לתלוש הפירות ממנו בשבת", ולכאורה יקשה לרמב"ן ולר"ן למה אין כאן איסור של מפרק.

ועיין באגלי טל (הלכות דש ביאורים ב' ס"ק ד') שהקשה כן, ותירץ, וז"ל: "כיון שאין דרך לתלוש היחור עם הפירות ואח"כ לתלוש הפירות מהיחור רק לתלוש הפירות בעוד היחור מחובר להאילן. ואז לא חשיב דישה כמו כל תולש מהאילן דאינו חייב משום דש וכמ"ש בשיטה המיוחסת להר"ן [ע"ג:] דאין דישה במחובר, ונמצא שאין בפירות אילן דרך דישה כלל, ועדיף משאר דישה כלאחר יד דאסור מדרבנן, עכ"פ משום גזירת שאר דישה, משא"כ הכא בפירות אילן דלית בהו דרך דישה כלל אין לגזור, וע"כ מותר לכתחילה".

ועדיין יקשה מהיתר תלישת ענבים מאשכול, והרי הדרך הוא לחתוך אשכול שלם מהגפן ורק בשעת אכילה מפרקים הענבים מהאשכול ואיך מותר. ואין לומר שאה"נ אסור, שהרי מעשים בכל יום שעושים כן, וכן נהגו גדולי הרבנים ואין פוצה פה ומצפצף.

וראה בב"ח (שם בהגהות אות ח') שתמה מדוע רק בתמרים הרי גם אשכול ענבים מתפרק, ולמה בהם אין חיוב של מפרק? וראה שם שכתב ליישב ע"פ התוס' בשם ר' שמואל שיש על התמרים קליפה עליונה וכשהוא מכה בתמרים מפרק את הקליפה מן התמרים, והוי כמו דש שמפרק את התבואה מן הקליפה, ולפי"ז דש זה דוקא כאשר אדם מפרק את הקליפה, כמו שיש על החיטה לאכל, אבל להוציא תמר מענף – זה לא בגדר דש. אמנם כל זה רק לשיטת התוס', אך לדעת הר"ן והרמב"ן הנ"ל עדיין יקשה.

וראה באגלי טל (ביאורים ג' ס"ק ב') על פי המבואר במור"ם בסי' שכ"א שמותר לקלף שום ובצל סמוך לאכילה, והלא אסור משום דש, אלא שכל דבר שהדרך הוא לקלפו בשעת אכילה אינו נקרא דש אלא דרך אכילה, וה"נ כאן כיון שרוב אכילת ענבים היא על ידי תלישה מהזמורה בשעת אכילה הוי דרך אכילה ואינו אסור משום איסור דישה, משא"כ תמרים שרוב אכילתן היא כשהם כבר נתלשו מזמן מהאשכול, כל שהביא אשכול תמרים ורוצה לפרקם עובר משום דישה.

ומכאן נלמד לעניין עגבניות "שרי" שגם גדלים בכמין אשכול, כיון שרוב אכילתם היא אחרי שפירקו אותם מהאשכול, כל המביא לשולחנו אשכול ורוצה לפרקן, עובר משום דש.

ואע"פ שלדעת כמה מן הראשונים הרי זה מותר, מ"מ כיון שלדעת הר"ן והרמב"ן הוא איסור דאורייתא, יש ליזהר בזה.

[80] ראה לעיל הערה קודמת בהרחבה.

[81] ראה לעיל שנתבאר דתליא בפלוגתת הפוסקים אם מותר לפרק את התמרים מן האשכול, ולכך אף שנקטינן להחמיר שלא לתלוש, מ"מ אין כאן איסור מוקצה שהוא רוצה לטלטלו שיהיה לו לסימן טוב ולא מקצהו מדעתו.

[82] ראה לעיל בהרחבה בביאור האגלי טל שהותר לאכול אשכול ענבים בשבת ואינו נחשב כמפרק, מפני שכך דרך אכילתו לתולשו בזמן האכילה, משא"כ תמרים שרוב אכילתן היא כשהם כבר נתלשו מזמן מהאשכול, כל שהביא אשכול תמרים ורוצה לפרקם, עובר משום דישה. וע"פ האמור לכאורה רימון דומה לענבים שמפרידים את הגרעינים סמוך לאכילה ויש להתיר לעשות כן, ומ"מ כיון שאינו דומה ממש לענבים, שאין הדרך כ"כ לפרקו סמוך ממש לאכילה, לכך לכתחילה יש להחמיר לפרקו מערב החג, ובדיעבד שלא פירק מערב החג – ייקח כל אחד גרעיני רימון כחפצו ויחזיקם בידו עד לאכילתם.

[83] ראה לעיל הערה קודמת.

[84] ראה לעיל הערה ע"ח.

[85] ראה בהרחבה לעיל הערה פ"א לעניין אכילת רימון, ובעגבניות "שרי" חמור יותר, ואין להקל כיום כלל בתלישת עגבניות שרי, ובפרט לעניין עגבניות רגילות שאם אירע שנשארו מחוברות לאשכול שאסור לפרקם בשבת.

[86] ראה לעיל הערה ע"ח.

[87] רמ"א (סי' של"ו סעי' ח'), וראה בהרחבה לעיל הערה ע"ח.

[88] המשנה אומרת (שבת צ"ה ע"א): "הרודה חלות דבש בשבת – חייב חטאת. הזיד ביו"ט – סופג את הארבעים, דברי רבי אליעזר. חכמים אומרים: אין כאן אלא שבות".

כלומר, רדיית דבש היא מלאכה גמורה לדעת ר"א, ולדעת חכמים אינה אלא איסור מדרבנן, וביום טוב נחלקו הפוסקים אם מותר לרדות מן החלה, וראה בתוספות (שם ד"ה "והרודה חלות דבש"), ולמעשה צריכים להחמיר גם ביום טוב, וראה עוד במטה אפרים (סי' תקפ"ג אות א').

וראה במשנה (שבת קמ"ג:), ז"ל: "אין סוחטין את הפירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן – אסורין. רבי יהודה אומר: אם לאוכלין: היוצא מהן – מותר, ואם למשקין: היוצא מהן – אסור. חלות דבש שריסקן מערב שבת ויצאו מעצמן – אסורין, ורבי אליעזר מתיר".

וראה ברמב"ם (הל' שבת פכ"א הט"ז), ז"ל: "זיתים וענבים שריסקן מערב שבת ויצאו מהן משקין מעצמן – מותרין, וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת משקין היוצאין מהן בשבת – מותרין, שאין כאן מקום לגזרה שכבר ריסקן מבערב".

מבואר שאסור להוציא את הדבש מן החלות בשבת, ולכך רק אם ריסק את החלה מערב שבת ויצא מעצמו – מותר הדבש בשבת.

וראה בשו"ע (סי' שכ"א סעי' י"ג), ז"ל: "אסור לרדות חלות דבש מהכורת שדומה לתולש", הגה, ודווקא אם דבוקים בכוורת, אבל אם נתלשו מבעוד יום או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת – מותר לרדותו בשבת, עכ"ל.

וראה במג"א (סי' שכ"א ס"ק ט"ז) שנתקשה בהבנת דברי הרמ"א, וז"ל: "נתלשו מבע"י או שנתרסקו וכו'. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק, אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתים וענבים וכ"כ הרמב"ם פכ"א די"ו וע"ש, ולכן נ"ל דה"פ כשנתלשו החלות מבע"י יכול לרדות החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק ע"ג מסביב או לסחטו לתוך האוכל או שנתרסקו וכו' מותר לרדותו פירוש מותר ליקח דבש הצף, אבל אסור ליקח החלות".

היום יש מקומות שמוכרים את הדבש עם חלת דבש, וצריך לדעת שאסור לפרק את הדבש מתוכה בשבת, כי עובר על איסור מפרק, וראה במשנ"ב (סי' שכ"א ס"ק מ"ח) וכה"ח (שם ס"ק פ"ג), אבל מותר להכניס חלק מחלת הדבש לפיו ולמצוץ, ואת השעווה יפלוט אח"כ, וראה ברמ"א (סי' ש"כ סעי' א'), משנ"ב (שם ס"ק י"ב), כה"ח (שם ס"ק י"ג).

[89] ראה ברמ"א (סי' שכ"א סעי' י"ג), משנ"ב שם (ס"ק מ"ח-מ"ט).

[90] ראה בבא"ח (יתרו ש"ש סעי' י"ז), וז"ל: "יש מין משקה ששותין אותו הבריאים וכו'  דהיינו שנעשה מן מים של לימונים חמוצין, והוא יבש ושחוק כעפר, ומניחים עמו סוכר, ומניחים בו מים בשבת, ונותנים לתוכו סם הנקרא בלשון אשכנז 'סודא' וכאשר מתערבים זה עם זה יחד עושה פעפוע הרבה… העליתי בתשובה בספרי הק' רב פעלים שמותר לעשות זה בשבת לשתותו, ואין לחוש משום מבשל או מוליד, ואין בזה גם מכה בפטיש ולא משום כובש כבשים, ומותר לעשות כן בשבת". וע"ע שו"ת מאמר מרדכי (ח"ד סי' מ"ג).

[91] כיון שצריך להבריגם בחוזק למכשיר – אסור לעשות כן ביום שבת, וראה בהרחבה במאמר מרדכי (שבת פרק פ"ד: "בניין וסתירה בכלים" סעי' כ"ט).

[92] וראה עוד בהרחבה להלן פרק ק"ה: "חולה שאין בו סכנה" סעי' ח'-ט'.

[93] ראה בשו"ת זית רענן (ח"א סי' א' אות י"ב) שכתב: "הן דבר מצוי ונוגע באחד מאבות מלאכות בשבת החמורה מאוד מאוד ושכיח בשעתיה, בבשר עוף מבושל שעודנו עליו נוצות קטנות, שאסור לתלוש אותו והוא אב מלאכה, כדאיתא בבכורות דף כ"ה [ע"א] דכל שאורחיה בתלישה אזי לכו"ע תולש בכלל גוזז. ואין לומר דהיינו דוקא מחיים, שהרי מילתא דפשיטא להו לרמב"ן ואשר"י [פ"ד בכורות סי' ה] שם, וזה לשונו שם: ואיכא חיובא בגוזז לאחר מיתה כמו בגוזז מחיים דלא אשכחן ביה פלוגתא בגמרא, עכ"ל". וראה במנחת חינוך (מצוה ל"ב מלאכת גוזז ס"ק ח') מה שכתב בזה. וראה בכה"ח (סי' ש"מ ס"ק ט"ו) שכן כתב להחמיר ע"פ הזית רענן, וראה בהרחבה מה שכתבנו במאמר מרדכי (שבת ח"ג פרק ס"ד: "גוזז" סעי' ל"ט).