שיחות ומאמרים
קרבנו של אדם הראשון
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (א', ב')
"'אדם' למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (רש"י בשם מדרש רבה ב', ז')
חז"ל קישרו את הבאת הקרבן לאדם הראשון. על עונשו של אדם הראשון – "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (בראשית ג', ח"י) – וכבר כתב באבות דרבי נתן (פ"א ח'; וראה בתרגום רבינו יונתן בן עוזיאל) : "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!". זהו רמז ומוסר השכל גדול מאוד לאדם. האדם הוא נזר הבריאה, תפארת היצירה, כל העולם כולו נברא עבורו, אך ברגע שחטא – ירד ממדרגתו, והוא בבחינת: "אני ובהמתי" – אדם ובהמה.
על כך רמזה תורתנו הקדושה: "אדם כי יקריב מכם קרבן – מן הבהמה, מן הבקר". אם הגיע אדם לידי הקרבת קרבן, סימן הוא שירד למדרגת בהמה, כדברי אדם הראשון: "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד?!".
מהי תקנתו? – "יקריב אותו לרצונו לפני ה'". כאשר מחשבתו טהורה בהקריבו את הקרבן לה' דווקא, ו"זבחי אלקים רוח נשברה", הרי הוא עולה ממדרגתו וחוזר למעלתו הראשונה, בחינת אדם הראשון, נזר הבריאה.
ואכן עיקר ענין הקרבן הוא שבירת הלב. הענין יתבאר על-פי דברי הנביא (שמואל א' ט"ו, כ"ב): "ויאמר שמואל החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' הנה שמוע – מזבח טוב, להקשיב – מחלב אלים".
"שמוע" עדיף מ"זבח טוב", ו"להקשיב" עדיף מ"חלב אלים". ועיקר העיקרים – "זבחי א-לקים רוח נשברה" (תהלים נ"א, י"ט).
ברור הדבר, שכאשר אדם חוטא בשגגה, חייב הוא מהדין להביא קרבן לכפר על שגגתו. קרבן אינו מכפר על חטא במזיד. אך גם כאשר חוטא האדם בשוגג, מתי מועיל לו הקרבן ומכפר? כאשר השוגג מביא קרבן וגם לבו נשבר בקרבו, אז הקרבן מכפר ומרצה. ולכן חז"ל קשרו את הבאת הקרבן עם אדם הראשון.
אדם הראשון חשב שהוא שוגג, בעוד שלמעשה הוא היה קרוב למזיד, ובמקום שיודה ויתודה על חטאו, הטיל את האשמה על מישהו אחר, ומכל מקום כיון שלפי דעתו היה עוונו בשגגה על כן הביא קרבנות לכפר על עוונו (וראה בדברי 'אור החיים' הקדוש בראשית ובפרשתנו).
ומכל מקום, אף על פי שהקרבן מכפר בתנאי זה, עדיף לו לאדם להזהר ולהשמר שלא יצטרך כלל וכלל להביא קרבן. וע"כ צריך האדם להזהר כל הזמן מהחטא, שהרי החטא בא מגסות הרוח או אם נכנסה בו רוח שטות, ואם יזהר בכך לא יגיע לידי חטא בשוגג.
יתרה על כך, אומר שמואל: "החפץ לה' בעולות"? כלומר גם קרבן נדבה, אין ה' חפץ. וכבר הסביר רש"י שמדובר בקרבן נדבה ואף על פי שהוא עולה הריהו מכפר על עוונות מסוימים, מכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה, ולפי המפרשים גם על מחשבה.
קרבן זה, קרבן העולה, אין האדם מחויב להקריבו, אך אם הקריב הוא מכפר עליו. ולכן אמר הנביא: אפילו קרבן זה, קרבן העולה, אין חפץ לה' בעולות כי אם –זבחי אלוקים רוח נשברה.
דרכו של החוטא
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א', ב')
עיקרה של הכפרה בהקרבת הקרבן הינה כאשר האדם בא בלב נשבר ונדכה.
הרב אברהם מוקטובסקי זצ"ל, הידוע בכינוי הרב אליהו כי טוב, בעל 'ספר התודעה', תיאר את דרכו של החוטא המביא קרבן לבית המקדש כך: נניח שהחוטא גר בצפון הארץ, וכעת הוא מגיע דרך יריחו לירושלים. הוא מגיע לפרשת דרכים, ופוגש ילד אחד. הוא שואל אותו: כיצד מגיעים לבית המקדש? מתפלא הילד: האם אינך יודע כיצד מגיעים לבית המקדש?! וכי אינך עולה לירושלים בשלוש רגלים?! האיש מקבל את המוסר ומרכין את ראשו. מראה הילד לאיש את הדרך לירושלים.
הנה מגיע אותו אדם לבית המקדש ומחפש את האחראי. אומרים לו: כהן פלוני הוא אחראי המשמרת. ניגש אותו אדם לכהן ואומר לו: אני צריך להביא קרבן. הכהן מברר: איזה עוון עשית? שואל הלה: לשם מה אתה צריך לדעת? מסביר לו הכהן, שעליו לדעת באיזה חֵטא חָטָא, כדי להורות לו איזה סוג קרבן עליו להביא. לא נותרת לאיש החוטא ברירה, ועליו לפרט את חטאו באזני הכהן. לשמע הדברים מזדעזע הכהן: כזה עוון עשית?! מיד מתמלא אותו אדם בושה וכלימה.
מוציא הכהן פתק מכיסו, ואומר לאיש: קח פתק זה ולך אל מקום פלוני, שם תקנה לך בהמה לקרבן. מגיע אותו אדם למקום שבו מוכרים בהמות, ומוסר את הפתק. המוכר קורא את הפתק ומשתומם אף הוא: חטאת אתה מביא? מה עשית? ושוב מתפרסם חטאו של אותו אדם. עתה, כשכולם כבר יודעים מהו העוון שעשה, מיד שב ומתמלא בבושה.
החוטא מקבל את הקרבן וחוזר איתו לבית המקדש. הוא פונה לאחד הכהנים כדי שידריך אותו כיצד יש לשחוט את הקרבן. מתבונן בו הכהן ושואל: איזה עוון עשית? שוב מתפלא החוטא: לשם מה עליך לדעת זאת? והכהן משיב: כדי לדעת אם יש לשחוט את הקרבן בדרום או בצפון וכו'. פעם נוספת מפרט החוטא את חטאו. הכהן השומע נדהם למשמע אזניו, ומביא הקרבן בוש ונכלם.
לבסוף כשהוא מגיע אל הכהן השוחט, אומר לו הכהן: סמוך את ידיך על הקרבן. מסתכל הכהן על החוטא ועל קרבנו וממלמל לעצמו: אם אדם זה חטא – מה אשמה הבהמה? נכנסים דבריו של הכהן לתוך ליבו של החוטא, וליבו נכנע.
הרב בעל 'בן איש חי' (וילך, א') כותב, שבזמן עשיית הכפרות בערב יום כיפור, על האדם לחשוב כי כל מה שעושים בעוף הזה ראוי לבוא עליו בעוונותיו, והם ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. כשמותחים את עור הצוואר של העוף – יחשוב על דין חניקה. כששוחטים את העוף – הרי זה כמו הרג. כשזורקים את העוף לארץ – זו סקילה. וכשמהבהבים את העוף על האש להוריד את נוצותיו – זוהי שריפה.
מספרים על אדם אחד שקנה תרנגול בערב יום הכיפורים. מיד עם עלות השחר רצה אותו אדם להראות לכל שהוא מדקדק במצוות. מה עשה? לקח אותו לרשות הרבים, וגרם לתרנגול שיקרקר ויקרא בקול, כדי לעורר את תשומת ליבם של האנשים.
ראה אותו חכם אחד ואמר לו: האם אתה יודע מה מקרקר התרנגול? מה הוא אומר? אגיד לך: כתוב במגילת איכה (ג', א'): "אני הגבר ראה עוני בשבט עברתו". הגבר – הוא התרנגול. אומר התרנגול: "אני הגבר ראה עוני?!" האם אני אשם שהאדם שאוחז בי עשה עבירה?! "אותי נהג ויולך חושך ולא אור" (שם ב'): אותי הוא לוקח בחושך, ו"אך בי ישוב יהפך ידו כל היום" (שם ג'): הוא הופך את ידו בי כל היום ואומר: 'זו חליפתי, תמורתי, כפרתי'. כך חושב התרנגול לעצמו.
גם אצלך – סיים אותו חכם – אין כפרת התרנגול מועילה, אלא אם כן מצורפת לה חזרתך בתשובה. אבל אתה, כוונתך היא להראות את צדקותך לעיני הרבים, עליך אומר התרנגול: אם האדם חטא, מה אני אשם?!
עד שיאמר "רוצה אני"
"יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'" (א', ג')
"'יקריב אותו' – מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו? תלמוד לומר: 'לרצונו'. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני'" (רש"י ע"פ הגמ' ר"ה ו' ע"א)
במשנה במסכת ערכין (פ"ה מ"ו) מבואר, שאין ממשכנים אדם שהתחייב בחטאת ובאשם, אבל מי שנתחייב בעולות ובשלמים אפשר למשכנו. לשון המשנה: "חייבי עולות ושלמים – ממשכנין אותן, אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, שנאמר: 'לרצונו' – כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני'. וכן אתה אומר בגיטי נשים, כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני'".
ה'שפתי חכמים' שואל: כיצד מועילה הכפייה? הרי באמת האדם אינו רוצה להקריב את הקרבן, ורק בשל הכפייה הוא מוכרח לומר "רוצה אני"! והוא עונה (בשם ה'דברי דוד'), שאחר שכפוהו הוא גומר בליבו להסכים עם מה שאמר בעל פה, ואכן רוצה הוא.
אבל הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב הלכה כ') כתב: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני' ויכתוב הגט, והוא גט כשר". ומוסיף הרמב"ם הסבר לכך: "שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון: מי שהוכה עד שמכר או נתן; אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו – אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחַר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו; וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר: 'רוצה אני' – כבר גירש לרצונו".
רבים מקשים על דברי הרמב"ם הללו, אך הפשט בדבריו הוא שיש לכל אדם מישראל נשמה טהורה שחוצבה מתחת כסא הכבוד. רצונו הפנימי האמיתי הוא לקיים את המצוות. ומי מעכב? השאור שבעיסה, היצר הרע. על כן הכפייה אינה כפיית הרצון האמיתי שלו – שהוא טוב וישר – אלא כפיית השאור שבעיסה.
אך יש לשאול: המשנה כתבה את דבריה על שני הדינים, על קרבן עולה ועל נתינת גט. אך הרמב"ם ראה לנכון להסביר את הסברו דווקא בעניין הגט, ולא פירט כך בהלכות הקרבת הקרבן. שם סתם הרמב"ם את לשונו (הלכות מעשה הקרבנות פרק י"ד הלכה ט"ז): "אע"פ שנאמר לרצונו, כופין אותו עד שיאמר: 'רוצה אני'. בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב, כופין אותו עד שיקריב". מהו, אפוא, ההבדל שבין גט לקרבן?
כדי לענות על שאלה זו עלינו להתבונן בפסוק: "יקריבנו אל פתח אוהל מועד, יקריב אותו לרצונו לפני ה'". יש להבין את תוספת המילים: "אל פתח אוהל מועד". הנה התוספות (ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון תצא תורה) כתבו לגבי אכילת מעשר שני בירושלים: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשינן בספרי (לפנינו אינו מופיע): 'למען תלמד ליראה' וגו' – גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". כאשר מגיע אדם אל פתח אוהל מועד ורואה את עבודת הכהנים, הרי הוא מתמלא ביראת שמים. למדנו מכאן, שאדם שמביא קרבן – גם אם הוא עושה זאת בכפייה – בפתח אוהל מועד נפסקת הכפייה. אבל נתינת גט אינה נעשית בבית המקדש, ומשום כך בגט נצרכת כפייה פנימית, כמו זו שדיבר עליה הרמב"ם. לכן הביא הרמב"ם את הסברו דווקא על נתינת גט, שם נצרכת כפיית היצר, ולא בהלכות קרבנות, ששם מעצמו האדם מתמלא יראת שמים, מעצם העמידה בפתח אוהל מועד.
לכן הדגיש הפסוק: "יקריבנו אל פתח אוהל מועד", כיון שחלק מרכזי מהבאת הקרבן היא עמידת האדם בפתח אוהל מועד. משם הוא רואה את עבודת הכהנים, ומיד הוא מכוון את ליבו ליראת שמים ולעסק התורה.
מכאן מוסר השכל גדול. כל אדם צריך להימצא בקרבת גדולי תורה ויראי ה'. ההימצאות במחיצתם משפיעה על האדם בתוספת של יראת שמים ושל תורה; או אז הוא רוצה מאוד במצוות השם, ו"מצות ה' ברה מאירת עיניים" (תהילים י"ט, ט').
שאור ודבש
"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב', י"א)
בספר החינוך (מצוה קי"ז) מבואר כי השאור הוא סמל הגאווה, שכן הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. הדבש הוא סמל לתאווה. על שניהם אומרת התורה לאדם: אל תכניס תערובת של גאווה או של תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'! אמנם בחג השבועות מקריבים את קרבן שתי הלחם שהיו עשויים מחמץ; אבל גם את הקרבן הזה לא היו מעלים על גבי המזבח, אלא משאירים אותו למטה.
כך מצינו גם בענין שריפת החמץ בפסח, המסמלת את ביעור היצר הרע, שכן היצר הרע דומה לשאור שמחמיץ את כל העיסה. ולכן בערב פסח אנו שורפים את החמץ ואומרים אחרי הביטול: "יהי רצון מלפניך וכו' וכשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה, כן תזכנו ותסייענו ותעזרנו לבער היצר הרע מקרבנו" (מובא במחזור לפסח 'קול יעקב' עמוד 49).
כן כתב הרדב"ז (הראשון, רבו של הרב האר"י בסי' תקע"י): "ואני חיפשתי למצוא טעם מדוע אמרה התורה על חמץ 'בל יראה ובל ימצא', אם נאמר שאיסורו בכרת הרי גם כיפור בכרת". ולבסוף כתב: "וראיתי בזוהר הקדוש שהיצר הרע דומה לשאור ועל כן יש לבערו שלא ישאר כלום".
על האדם לדעת כי יצר הרע דומה בתחילה לזבוב ואומר לאדם תעשה כך ואח"כ כך, ולבסוף הוא משתלט על האדם. ועוד בתחילה יצר הרע עומד בפתח הדלת וכפי שכתוב (בראשית ד', ז'): "לפתח חטאת רובץ", וכשהוא רואה שלא מגרשים אותו, הוא נכנס פנימה, ואז קשה מאד להוציאו.
בזוהר מובא ששאל ר"א את רשב"י, כיון שחמץ מסמל את היצר הרע, מדוע אין עלינו לבערו כל השנה ולא רק בפסח? ענה לו רשב"י: לכל דבר יש עת וזמן, ודוקא בזמן היציאה של עם ישראל ממצרים שהיא ההכנה לקבלת תורה נאסר השאור, וכפי שכתוב (שמות ג', י"ב): "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". כלומר כיון שתכלית יציאת מצרים הוא מתן תורה, השטן שהוא היצר הרע לא היה ניחא ליה שילמדו תורה, עד כדי כך שאומרים חז"ל שכשבא הקב"ה לתת את התורה לישראל הוא לקח את השטן וזרקו בשאול תחתית, ואח"כ נתן את התורה לישראל. כי אם הקב"ה לא היה זורקו בשאול תחתית, היה השטן מקטרג ואומר: רבש"ע, אתה נותן להם כעת תורה אבל בעוד ארבעים יום הם יעשו את העגל – ואז אולי לא היינו מקבלים את התורה. אבל הקב"ה ידע שיעשו את העגל ואעפ"כ הוא זורק את השטן כדי שלא יקטרג. ולכן דוקא בזמן יציאת מצרים שאז קיטרג היצר הרע, יש את החיוב לבטל את החמץ והשאור המסמלים את יצר הרע.
בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים בתפילה את פיטום הקטורת, ושם אנו אומרים: "אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי כל 'שאור וכל דבש'" וכו'. לכאורה שאלת הגמרא ותשובתה אינן מובנות: הרי ברור שהתורה היא שאסרה לערב דבש בקטורת!
צריך לומר, שחידוש הגמרא הוא שאין מערבים בקטורת אפילו קורטוב של דבש, כלומר: אפילו טיפה כלשהי. זהו החידוש, שכן אפשר היה לחשוב שכיון ששיעור אכילה הוא בכזית, אם כן גם תערובת הקטורת לא תיאסר אלא בכמות שיש בה כדי אכילה וטעימה, דהיינו בכזית; ועל זה משמיעה לנו הגמרא, שהתורה אסרה תערובת של דבש אפילו בכל שהוא.
מעין זה מצאנו גם בדו-שיח שבין הקב"ה לאדם הראשון אחרי חטאו. הקב"ה שאל אותו (בראשית ג', י"א): "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", והאדם עונה: "אכלתי ואוכל" (ראה מדרש תלפיות ערך אדם הראשון וראה בראשית רבה פרשה י"ט אות י"ב ובפי' ידי משה שם) – כלומר: אכלתי פחות מכזית, ולאחר ארבע דקות אכלתי עוד פעם, הרי שהאכילות אינן מצטרפות זו עם זו. על כך אמר לו הקב"ה: אמרתי לך (שם ב', י"ז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" – אפילו כלשהו אסרתי.
פרפראות
טהרה תלויה בענווה
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה'" (א', א')
בזוהר הקדוש (במדבר קס"ח ע"א בסופו) מבואר, שמי שהוא זעיר (קטן) – הוא רב (גדול), ומי שהוא רב – הוא זעיר. כעניין מה שאמרו חכמים (בבא מציעא פ"ה ע"ב): "כל המקטין עצמו בעולם הזה, זוכה ונוחל העולם הבא". זו משמעותה של האות א' זעירא, הקטנה, המלמדת על גדלותו של משה רבינו.
אך יש לשאול: מדוע גדלות משה נרמזה רק בתחילת ויקרא, ולא לפני כן?
יש להסביר זאת על פי דברי חז"ל על דיני הקרבנות שבראש ספר ויקרא: "יבואו טהורים ויתעסקו במעשה טהורים" (תנחומא צו סי' י"ד). דווקא בפרשה זו, המורה לאדם כיצד להגיע אל הטהרה, יש מקום לרמוז על מידת הענווה, לומר לך: אדם המבקש להגיע לטהרה – קודם לכל עליו להיות עניו. וזה נרמז בא' זעירא!
דרך הלימוד המועילה
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה'" (א', א')
רש"י ביאר: "ומה היו הפסקות משמשות? ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט".
למדנו מכאן: אדם שלומד תורה מתוך ספר ומבקש שתתקיים תורתו בידו, יפסיק מדי פעם את קריאתו, יתבונן בדברים בהלוך מחשבתו, כדי לשחזר את מה שלמד, וכך ידע, יבין, ילמד ויזכור את הדברים בצורה טובה ויסודית.
רחיצה במי התורה
"וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (א', ט')
יש בזה רמז גם לאדם: עליו לרחוץ את קרבו ואת כרעיו במים – ואין מים אלא תורה. אם עשה כן, הופך כל גופו לתורה וליראת שמים. "והקטיר הכהן את הכל" – כל-כולו של האדם עולה לגבוה על מזבח ה'.
דבר זה נרמז גם בענין הכפרות ערב יום הכיפורים. כתב הרמ"א (או"ח סי' תר"ה סע' א') על מנהג הכפרות בערב יוה"כ: "ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות בצדקה והכל מנהג יפה. ויש להסמיך שחיטת הכפרות מיד לאחר שהחזירו עליו וסומך ידיו עליו דמות הקרבן. וזורקין בני מעיהם על הגגות או בחצר מקום שהעופות יכולין לקחת משם".
נס בתוך נס
"וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן" (א', ט"ז)
הגמרא במסכת מעילה (דף י"א – י"ב) דנה בשאלה: האם יש מעילה בדישון המזבח או לא? שם לומדת הגמרא מהפסוק: "והשליך אותה… אל מקום הדשן" – שהדשן היה נבלע במקום; ומכאן היא מסיקה שאין מעילה בדשן, כיון שהוא היה נבלע במקומו.
בזאת יובן מדוע התורה הגדירה מקום מדויק להשלכת פסולת העוף: "אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן". רק אם יזרוק הכהן את הדשן אל המקום המסוים הזה, הוא ייבלע במקומו. והרי זה נס בתוך נס. כך יראו בני ישראל את ההשגחה האלוקית במקום הקודש.
איסור הקרבת שאור ודבש בכל שהוא
"כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב', י"א)
בכל יום אנו אומרים שלוש פעמים בתפילה את פיטום הקטורת, ושם אנו אומרים: "אילו היה נותן בה קורטוב של דבש אין אדם יכול לעמוד בה מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש? מפני שהתורה אמרה כי כל 'שאור וכל דבש'" וכו'. לכאורה שאלת הגמרא ותשובתה אינן מובנות: הרי ברור שהתורה היא שאסרה לערב דבש בקטורת!
צריך לומר שחידוש הגמרא הוא שאין מערבים בקטורת אפילו קורטוב של דבש, כלומר: אפילו טיפה כלשהי. זהו חידוש, שכן אפשר היה לחשוב שכיון ששיעור אכילה הוא בכזית, אם כן גם תערובת הקטורת לא תיאסר אלא בכמות שיש בה כדי אכילה וטעימה, דהיינו בכזית; ועל זה משמיעה לנו הגמרא, שהתורה אסרה תערובת של דבש אפילו בכל שהוא.
מעין זה מצאנו גם בדו-שיח שבין הקב"ה לאדם הראשון אחרי חטאו. הקב"ה שאל (בראשית ג', י"א): "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", והאדם עונה: "אכלתי ואוכל" (ראה מדרש תלפיות ערך אדם הראשון וראה בראשית רבה פרשה י"ט אות י"ב ובפי' ידי משה שם) – כלומר: אכלתי פחות מכזית, ולאחר ארבע דקות אכלתי עוד פעם, הרי שהאכילות אינן מצטרפות זו עם זו. על כך אמר לו הקב"ה: אמרתי לך (שם ב', י"ז): "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל" – אפילו כלשהו אסרתי.
ה"ראשית" בחינוך הילדים
"קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'" (ב', י"ב)
מקרבן הביכורים, קרבן הראשית, אנו למדים לעניין חינוך הילדים. גם הילדים נקראם "ראשית". כאשר באים לחנכם יש לפנק אותם במאכלים שמנים ומתוקים, כדוגמת פירות הביכורים המתוקים, וזאת כדי למשוך את ליבם ללמוד תורה, להתפלל בבית הכנסת, לקרוא תהלים ב'חברת תהלים' וכדו'.
הביכורים באים מהפירות ש"נשתבחה בהם ארץ ישראל" – טוב לשבח את הילדים על מעשיהם הטובים.
אבל כאשר הילד גדל, אין צורך להביא לו דברים מתוקים כדי למשוך אותו לבוא. הוא כבר צריך לעמוד בכוחות עצמו, להתעורר ולבוא מעצמו אל לימוד התורה ולתפילה.
התנהגות אמיתית של נשיא
"אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱ-לֹקָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם. אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ שְׂעִיר עִזִּים זָכָר תָּמִים" (ד', כ"ב- כ"ג)
"'אשר נשיא יחטא' – לשון 'אשרי', אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" (רש"י עפ"י תורת כהנים ד', קי"ז)
דרך העולם היא, שהנשיא מורם מהעם. אין מי שיכול להעיר לו מאומה, ואף הוא בעצמו אינו ממהר להודות על שגגותיו, וכל שכן על זדונותיו. תמיד הוא מצליח למצוא תירוצים להצדיק את מעשיו. אך התורה מלמדת אותנו, כי נשיא אמיתי הוא תלמיד חכם גדול היודע גם להודות על טעויותיו. אם באו והודיעו לו שעשה מעשה שלא כהוגן, הרי הוא מביע חרטה על הדברים, וזו היא מעלה משובחת וטובה.
גם דוד המלך ע"ה היה לסמל ולמופת להנהגה זו. בשעה שהיה יוצא למלחמה היה נוהג להתייעץ עם יועציו וגם עם הסנהדרין. למרות שהיה מלך, ויכול היה להחליט בעצמו על מהלכיו המדיניים, הוא ראה לנכון לשתף גם אותם בעניין, ובזכות זאת זכה להצליח בכל דרכיו ובכל מלחמותיו.
זהו מה שאמר דוד המלך (תהילים ל"ב, ה'): "אמרתי אודה עלי פשעי" – אני מודה ומתחרט על פשעי, ולכן: "ואתה תשא עווני".
מכאן מוסר השכל לראשי הציבור, המתקשים לחזור בהם מדרכם הרעה…
מעשה רב
כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ב', י"א)
כשמסר מרן הראשון לציון זצ"ל את שיעורו בהלכות הפסח היה רגיל לספר בין היתר את הסיפור הבא: הרב דב אליעזרוב זצ"ל היה גאון ולמדן מחכמי ירושלים עיה"ק. יום אחד בפסח באה אשה אשכנזיה ואמרה לו שהיא מצאה בסיר גרגיר אורז. אמר לה הרב: זו בעיה גדולה, ואני כבר זקן וקשה לי לענות לשאלה זו אבל תלכי לרב אליהו שיבדוק את הסיר וימדוד אותו. אותה אשה אכן באה לביתי וספרה את שאירע לה. לקחתי את הס"מ וגלגלתי מסביב לסיר ומדדתי את גובהו ורוחבו, והוצאתי את גרגיר האורז וזרקתיו, ואמרתי לה: התבשיל מותר! לימים פגשתי את הרב אליעזרוב ואמרתי לו: כבודו רב זקן ופסקן גדול ומה ראה לשלוח את אותה אשה אלי? הרב אליעזרוב ענה: אם אני אתיר את האורז, יגידו עלי: אתה לא רב. הוספתי על דבריו ואמרתי לו שמספרים על הגאון היעב"ץ (הרב יעקב בן צבי מעמדין), שהיה אשכנזי, שאמר שיש מצוה בפסח לאכול אורז יותר ממצה, כי מצה יכולה להיות חמץ, אבל באורז אין בעיות. והוסיף היעב"ץ ואמר: אני יכול להלחם עם כל חכמי אשכנז ולהוכיח להם שאורז מותר ואינני חושש מאף אחד, אבל אני כן פוחד מאשתי שתאמר לי: 'אתה עם הארץ שאוכל אורז'?! כי היא התרגלה לא לאכול אורז, וחשבה לתומה שזה חמץ. אמר הרב אליעזרוב בחיוך: וכי אני גדול מהיעב"ץ?!.
עוד בהקשר לכך בענין מנהג חלק מעדות הספרדים שאינם משתמשים בסוכר בפסח סיפר הרב זצ"ל: פעם שאלו את הרה"ג ר' אהרן בן שמעון זצ"ל, בעל ה"נהר מצרים" שהיה רב במצרים ובירושלים עיה"ק, על הסוכר שעושים במצרים אם הוא כשר לפסח, והוא הלך ובדק וראה שהפועלים הערבים מטבילים את פתם בסוכר ואוכלים. אמר הרב: אם כך כל הסוכר חמץ ואסור בפסח. אותם פועלים צעקו. אמר להם הרב: אני אבוא ואבדוק שלא יהא קמח ולחם בסוכר, והעמיד עליהם משגיחים "שלא יטבלו פתם ביערת הדבש", כלשונו.
"וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ג', ט"ז)
היה אדם מיוחד בירושלים שקראו לו עזרא, ע"ש אביו או סבו, שהיו מרבניה הראשיים של ארם צובא. הוא עצמו היה מתנהג בצניעות בהליכותיו כך שהיה מאותם אנשים שאין מרגישים בהם בבואם ובצאתם. עזרא עבד בעיריית ירושלים כמנקה רחובות. א' הממונים בעבודה שהיה מבחין בו במיוחד בהליכותיו ובצניעות מעשיו, אך היה מנסה להתגרות בו בכח, ועזרא היה ממשיך בדרכו ומשתדל להשיבו כפי כחו.
סיפר מרן הרב זצ"ל: יום א' בא בפני עזרא ושאלתו בפיו: היות והוא עובד קשה ורק בסוף היום הוא סועד, מה עליו לעשות בסעודה זו? הסברתי לו: תסעוד בעשר בבוקר בצורה מכובדת, תפרוס מפה ועליה האוכל, תקפיד ליטול ידים כהלכה, ואחרי האוכל תאמר 'למנצח' וברכת המזון כי השלחן זה כמו מזבח. עזרא הלך לדרכו וכך היחל לנהוג בקביעות. ביום מן הימים הגיע עזרא לעבודה והחליט כי גם שם יתחיל לפרוס מפה לפני סעודתו, ולאחר מכן לומר 'למנצח' וברכת המזון, בעוד שכל חביריו הפועלים אוכלים ומדברים דברים בטלים. הממונה עליו הסתכל עליו כמשונה, ופתח פיו למולו: מה אתה עושה מנהגים משונים? חשב עזרא להשיבו כי השלחן זה כמו מזבח, אך בינתיים אותו ממונה בעט במפה ובשולחן עד שהתפזרו דברי מאכלו, ומכח הבעיטה נפל לכביש הראשי, ומיד פגעה בו מכונית חולפת ומחצה רגלו, עד שנזקק לאישפוז בביה"ח עם כאבים נוראים כשרגלו תלויה. אותו ממונה היה צועק בקול בוכים: תקראו לעזרא כי בשלו באה לי הצרה הזו. כשבא לפניו עזרא, אמר לו: תתפלל עלי, למה קללת אותי? אך עזרא א"ל: חלילה וחס שאני אקלל, ולא עלה על ליבי לקלל. אמר הממונה: אם כך תמחל לי, בודאי זה המחיר של הרמת הרגל שבעטתי בך, ועכשיו משמים הראו לי שאני לא אדון על רגליי. סיפר עזרא כי התפלל עליו שיחלים במהרה גם מחולי הגוף וגם מחולי הרוחני.
"וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ג', ט"ז)
סיפר מרן הרב זצוק"ל: דודי הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל – ראש ישיבת פורת יוסף, היה גר בבנין של אימו, וגם אחיו היה גר שם, ובכל שבת בבוקר הם היו באים לאכול אצל אמם והיו אומרים לנשותיהן שלחמין של אמא יש טעם מיוחד. החליטו שתי הכלות ללכת לחמות ולשאול אותה כיצד היא מבשלת את החמין? והיא הסבירה להן שהיא פשוט מתפללת: רבש"ע, אני מבקשת ממך שהחמין יצא טעים כדי שבעלי 'חכם שאול' יהנה ממנו, וגם אתם תגידו כך. חזרו הכלות ואמרו לה: אנו אומרות זאת אבל זה לא עוזר. אמרה להם אימו של הרב צדקה: אני מוסיפה ואומרת: יה"ר שיהא באוכל זה טעם טעים ותבלין של שבת יהא בו.
פעם אחת כשדברתי על כך עם ראש הישיבה, הוא הוסיף וסיפר לי על מורנו הרה"ג רבי אברהם ענתבי שיום אחד נכנס אליו עשיר גדול לדבר עימו בענין מסוים. אמרה לו אשתו: אין לי שום דבר להגיש, ויש לי רק קמח ומים, ומה יאמר אותו עשיר שבבית הרב לא מכבדים אורחים?! אמר לה הרב: אל תדאגי תעשי איזה תבשיל מהקמח והמים. הלכה האשה ובכתה ודמעותיה זולגות והיא מכינה את התבשיל, והתפללה ואמרה: רבש"ע, יש לך גן עדן גדול בשמים, שים מעט ממנו בתבשיל הזה. ובגלל צדקותה ותפילתה כך היה ונכנס טעם טוב באוכל. ישב העשיר ואכל, ותוך כדי אכילתו הוא משבח את המאכל, ומבקש עוד ועוד, ומשגמר הלך למטבח ואכל גם מה שנשאר בסיר. משחזר העשיר לביתו אמר לאשתו: הטבח שלנו אינו שווה כלום, לעומת התבשילים שמגישים בבית הרב. משניסה הטבח לעשות את אותו תבשיל ולא הצליח, באה אשתו של העשיר וניסתה אף היא, וגם לא הצליחה שהטעם יהיה כמו בבית הרב. אמרה האשה לבעלה: אני אלך לאשת הרב ואבקש ממנה את המתכון. הגיעה אשת העשיר עם הכרכרה לבית הרב. משראתה הרבנית חששה שמא מהתבשיל קרה משהו לעשיר, הלכה והתחבאה. ירדה אשת העשיר מהכרכרה וחיפשה את הרבנית ואמרה לה: אל תחששי, באתי לשאול אותך כיצד את מכינה את התבשילים שלך. אמרה לה הרבנית: אני בכיתי והתפללתי לה' שישים טיפת גן עדן באוכל. חזרה אשת העשיר לביתה, ואמרה לבעלה שלמדה את אופן הכנת התבשיל כפי דברי הרבנית. אמר לה העשיר: אם כן אז גם את תתפללי שתכנס טיפת גן עדן לתבשיל. ענתה לו אשתו: כשאתה תהיה צדיק וחסיד כמו הרב אברהם ענתבי אני אהיה כמו אשתו.
מכאן היה מזרז מרן הרב זצ"ל את הנשים: כשהאשה מניחה בערב שבת את התבשילין על האש תאמר: יהי רצון שיהא עונג שבת בתבשיל הזה, ואז יהא טעם מיוחד של שבת בתבשיל ואם תתפלל מקירות הלב יהא לזה טעם לעילא לעילא.
"וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ה', י"ז)
"כבר קבלו ז"ל שזה מדבר באשם תלוי, שאינו יודע אם חטא" (ספורנו)
מן הנשים החשובות והעשירות שבלונדון ידועה היתה הגב' ששון בצדקותה ובנדבנותה. חיבה יתרה רחשה לשד"רי ארץ ישראל במיוחד ולכל אלה שעסקו בצרכי ציבור באמונה. ועם שהיתה חובבת גבאי צדקה, עמי ארצות לא יכלו לעמוד במחיצתה, יען כי למדנית היתה והיו יוצאים מפניה בפחי נפש.
סיפר מרן הרב זצ"ל: מעשה היה בא' מהמקרים, שבא לפני הגב' ששון אחד שהציג עצמו כמי שבא לגבות עבור קהילות ישראל. אחר שהרצה על עניניו ומפעליו, שאלה אותו הגב' ששון: כלום אתה בודאי יודע ענינו של אשם תלוי? השיב השליח: כן, בודאי, אשם תלוי הרי הוא כמי שתלוי בין שמים לארץ. אכן תשובה נכבדה, השיבה לו הגב' ששון ושילחה אותו מעל פניה בפחי נפש וביד קמוצה.
הלך השליח וישב בין תלמידי חכמים ושאלם: כלום אתם יודעים 'אשם תלוי' מהו? השיבו לו: אשם תלוי בא על ספק עבירה שזדונה כרת ושגגתה חטאת, כגון: שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן, ואינו יודע איזה מהן אכל – הרי הוא מביא אשם תלוי עד שיתברר. שאם אכל אותה של חלב יביא חטאת, ומכל מקום עד שלא יביא קרבנו הוא תלוי בין שמים וארץ, ואחר שהביא את קרבנו הרי הוא מוסר מתליתו והספק עבר הלך לו. פרץ השליח ואמר בפניהם: והלוא הוא הדבר אשר אמרתי לנדבנית הגב' ששון, א"כ מדוע לא כבדה אותי ברוחב ליבה? ונשאר בתשובתו.
הלכה בפרשה
הקרבת קורבנות בזמן הזה
"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (א', ב')
שאלה: ברצוני לקבל את חוות דעתו בדבר הקרבת קורבנות בזמן הזה.
הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ב, ה"ד) פוסק: "מקריבים הקורבנות כולם אף על פי שאין שם בית בנוי", ובלבד שהמזבח יהיה בנוי במקום המזבח.
לפי דברי הרמב"ם הנ"ל – האם אנו מחויבים להשתדל אצל השלטונות וכד' על מנת לקבל רשות להקריב קורבנות?
תשובה: יש מחלוקת ידועה בין הרמב"ם ורש"י אם ביהמ"ק השלישי ירד מוכן מן השמים או יבנה ע"י בני אדם. עיין רש"י במס' סוכה מ"א ע"א ד"ה "אי נמי", וז"ל: "דאיבני בחמיסר סמוך לשקיעת החמה, והיא היא, ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (ט"ו ע"ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם ט"ו ע"ב) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות ט"ו, י"ז): 'מקדש ה' כוננו ידיך'. וברמב"ם הל' מלכים פי"א ה"א כתב שמלך המשיח הוא יבנה את בית המקדש.
בנוסח התפילה שבכל יום אנו אומרים: יה"ר שייבנה ביהמ"ק וכו', וכן בתפילת ג' רגלים: "והראנו בבנינו" וכו'. מדברים אלו אין הוכחה נגד רש"י או בעד הרמב"ם. אולם, מנוסח התפילה: "בנה ביתך כבתחילה" וכן "כונן בית מקדשך על מכונו" וכן "ותבנהו מהרה ותגדל כבודו", משמע כדעת רש"י. ואפשר לדחות, שכוונתינו בתפילה, שהקב"ה יזכנו לבנין ביהמ"ק וכו'. אנו איננו יכולים להכניס את ראשנו בין שני אשלי רברבי אלו ולפסוק כדעה אחת. בכל אופן, עלינו להתכונן מבחינה רוחנית לבנין ביהמ"ק, וללמוד את ההלכות הקשורות לכך, לא רק בבחינת (הושע י"ד, ג'): "ונשלמה פרים שפתינו", אלא לימוד והכנה לקראת קיום המצוה בפועל.
רש"י במס' תענית (כ"ד ע"א ד"ה "אלא כאחד") אומר, שאדם לא ייהנה ממעשה ניסים, וטעמו כדי שלא ינכו מזכויותיו. אמנם, לנו ניחא שהקב"ה יבנה את ביהמ"ק וינכו מזכויותינו, וזאת אפי' שמצוה שאדם מקיימה בגופו עדיפא, דמטעם זה ראוי שעם ישראל יבנה את ביהמ"ק מהמסד עד הטפחות. אך לו לדידי צייתי, היינו פוסקים כדעת רש"י, שביהמ"ק ירד בנוי ומשוכלל בבת אחת, ולא נצטרך להמתין אפי' יום אחד עד שיבנה ע"י בני אדם (וראה עוד בזה באריכות בשו"ת מאמר מרדכי ח"ג, חלק שונות שיצ"ל בקרוב).
מכל הנ"ל עולה, שמצוה גדולה היא ללמוד את הלכות בית הבחירה והקרבנות בזמן הזה. אמנם הגמרא במס' נדה (ע' ע"ב) אומרת שמשה ואהרון עמהם, והם ילמדונו את הל' בית המקדש, בזה ודאי מעשה אדם עדיף (וראה עוד בשו"ת הרב הראשי תשמ"ח – תשמ"ט סי' מ"ז).
"וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'" (ג', ט"ז)
שאלה: מנהג נפוץ בבתי כנסיות שאנשים מביאים ביום האזכרה לקרובים פירות ומגדנות שהקהל יברך, וכן יש המקדישים לבית הכנסת חפצים לעילוי נשמת אחרים או לזכות את עצמם – האם יכולים להביא או להקדיש מכל סוג?
תשובה: נוהג נאה ויפה הוא אלא שיש להזהר כשמביאים פירות וירקות לבית הכנסת שישטפו וינגבו את הפירות קודם לכן עד שיהיו יבשים. זאת משתי סיבות:
א. שלא יגישו לקהל פרי שאינו נקי.
ב. שאם הפירות המונחים לפני הקהל הם רטובים יצטרך האוכלם ליטול ידיו מדין דבר שטיבולו במשקה הצריך נטילה ללא ברכה.
כן יש להקפיד להפריש תרומות ומעשרות לפני שמגיש לקהל כדי שלא להכשילם כדין חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ובודאי יזהר לקנות מצרכים כשרים שמצויין עליהם הכשר, באשר לצערנו ישנם בשווקים מצרכים שאינם כשרים, כגון: סוכריות מתוצרת ערבית ותוצרת חוץ [אגב יש להעיר ולהזהר מפני דוכנים המוכרים וופלים המיוצרים בבתי חרושת ערביים ברמאללה ושאר מקומות, ועטיפתם דומה למוצרים של בתי חרושת עבריים. מוצר נפוץ כזה הוא "טוויסט" שאין לו הכשר כלל ועיקר].
וכבר כתב הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (פ"ז הי"א) והביאם השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ח סע' ח'): "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. ואם בנה בית תפילה – יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב – יאכיל מהטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום – יכסה מהיפה שבכסותו, הקדיש דבר – יקדיש מהיפה שבנכסיו, וכן הוא אומר: 'כל חלב לה".
כאמור, דברים אלו פסקם הרמב"ם. בדרך כלל מפרשיו מביאים את המקור לדבריו, וכאן כתב ה"כסף משנה": "אלה הם דברי רבנו וראויים אליו". כלומר, אין מקור לכך ואלו הם דבריו, ומכיון שהרמב"ם נהג כך והחדיר בנפשו ובטבעו את התכונה של "כל חלב לה'" – ראוי כל אחד ואחד לנהוג כך!
