מבית דרכי הוראה לרבנים

תוכן הספר

שיחות ומאמרים

שבעים פנים ל"בראשית"

בסימנא טבא, אנחנו שוב מתחילים את התורה מבראשית. רק על המילה הראשונה בתורה, "בראשית", נכתבו פירושים רבים. בעל 'אור החיים' הקדוש כתב עליה כ"ב פירושים! רש"י (א', א', ד"ה: "בראשית ברא" עפ"י מדרש בראשית רבה א', א') מאריך בפירושו, ואומר: "אין המקרא הזה אומר אלא דרשני", ומפרש את המילה "בראשית" על פי הדרש ועל פי הפשט, עיי"ש.

הרמב"ן הקשה על שני ביאוריו של רש"י, ופירש באופן שונה. הספורנו מסביר אחרת מהם. גם האבן-עזרא האריך בפירוש שונה, וכן הרשב"ם, 'בעל הטורים' ועוד. האונקלוס תרגם: "בקדמין ברא", ואילו יונתן בן עוזיאל תרגם: "מן אולא", שפירושו מהתחלה. הירושלמי תרגם לעומתם: "בחכמא", והסבירו המפרשים שהכוונה בחכמה עליונה (עיין בזוהר ח"א דף פ"א ע"א, ברבנו בחיי וברקנאטי).

גם בשירו המפורסם של מרן בעל ה'בן איש חי', "ואמרתם כה לחי", כתוב באחד הבתים: "עשה שבעים תיקונים, יקרים מפנינים, בם תיקן העליונים, אדוננו בר יוחאי". כוונתו ל'תיקוני הזוהר' שערך רבי שמעון בר יוחאי, בהם מובאים שבעים תיקונים רק על המילה הראשונה, "בראשית"! כל פירוש יקר מפנינים, והוא תיקן הרבה תיקונים בעליונים.

לנוכח שלל הפירושים השונים מתעוררת שאלה במלוא חריפותה: מה לנו ולהבנת הדברים, האם נוכל אנחנו לרדת לאמיתותה של תורה ולהבין אותה?

והתשובה היא, שלמרות אינספור הגוונים שבה, יקרה היא מפנינים; וגם מי שאינו מבין בפנינים אוהב מרגליות. כל שנה ושנה אנחנו מקיימים את מאמר חז"ל (אבות פ"ה מכ"ה): "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", ומבינים יותר מבשנה שעברה.

השמים שמים לה' והארץ לבני אדם

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

הגמרא במסכת חגיגה (י"ב ע"א) מביאה שתי דעות בעניין סדר בריאת העולם, וכל אחת מביאה הוכחה מפסוק בפרשתנו. וז"ל: "תנו רבנן, בית שמאי אומרים: שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ, שנאמר (א', א'): 'בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'. ובית הלל אומרים: ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים, שנאמר (ב', ד'): 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'", ע"כ. לפי בית שמאי השמים נבראו תחילה, ולפי בית הלל הארץ תחילה.

הגמרא (שם) מביאה דעה שלישית, והיא דעת חכמים שהשמים והארץ נבראו יחדיו, וז"ל: "וחכמים אומרים: זה וזה כאחת נבראו, שנאמר (ישעיה מ"ח, י"ג): 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדיו' ".

במדרש (ב"ר פרשה א', ט"ו) הובאה דעת רשב"י: "אמר רבי שמעון בן יוחי: תמיה אני איך נחלקו אבות העולם בית שמאי ובית הלל על בריאת שמים וארץ – אלא שאני אומר: שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכיסויה, שנאמר (שם, שם, י"ג): 'קורא אני אליהם יעמדו יחדיו'". דעת רבי שמעון בר יוחי כדעת חכמים בגמרא, שהשמים והארץ נבראו יחדיו ולא קדם האחד לשני, ובדרך זו מיישבים רשב"י וחכמים את הסתירה בין שני הפסוקים שהביאו בית שמאי ובית הלל.

הסבר מחלוקתם כך הוא: לדעת בית שמאי, מטרת בריאת העולם היא הרוחניות – השמים, והוא על פי דברי חז"ל (תנחומא ויקרא ו'), שהשמים הם הנשמה, והארץ היא הגוף, כלומר שהארץ טפלה לשמים כשם שהגשמיות טפלה לרוחניות, לכן השמים נבראו תחילה. לדעת בית הלל, אמנם נכון הוא שהשמים הם הפסגה והאדם צריך לשאוף לרוחניות; אבל המציאות היא שאי אפשר להגיע לשמים בלי הארץ תחילה, שהיא הסולם המוצב ארצה לעלות עליו השמימה. לדעת חכמים ורשב"י אין כלל מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, כי באמת השמים והארץ נבראו יחדיו, ללמדנו שהאדם מסוגל במעשיו להפוך את הארץ לשמים – את הגשמיות לרוחניות.

שמא תשאל, כיצד ניתן לחבר רוחניות לגשמיות? הנה רשב"י גילה דעתו בעניין זה בגמרא (ברכות ל"ה ע"ב): "ר"ש בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר 'ואספת דגנך', ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר 'ועבדת את איביך'". הנה לדעתו, אין לו לאדם לחרוש בשעת חרישה ולא לזרוע בשעת זריעה, אלא עליו ללמוד תורה ולקיים מצוות, כי זהו קיומו של העולם. אם אדם הולך בדרך כזו ועושה את כל מעשיו לשם שמים, רב כוחו להפוך את ה"ארץ" ל"שמים", בבחינת "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך" (משלי ג', ו').

הדוגמה המצויה ביותר להוכיח שהאדם במעשיו מקדש את החומר ומעלהו בדרגתו לרוחני – היא הברכה. האוכל פרי ללא ברכה – הרי הוא גנב וגזלן ומחלל בכך את קדושתו של הפרי; וכשמברך על הפרי – מיד מתעלה הפרי במדרגתו. וגמרא ערוכה היא (שם ל"ה ע"א וע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר (תהלים כ"ד, א'): 'לה' הארץ ומלואה'. ר' לוי רמי, כתיב: 'לה' הארץ ומלואה', וכתיב (שם, קט"ו, ט"ז): 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'! לא קשיא, כאן קודם ברכה (לה' הארץ ומלואה), כאן לאחר ברכה" (והארץ נתן לבני אדם). הרי, שהאדם מקדש את החומר ומעלהו למדרגה רוחנית.

ראוי להביא את דברי דודי הרה"ג רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, שהיה רגיל לומר בשם הרב 'קול ששון' בעניין הברכות, שכאשר אדם מברך ואומר: "ברוך אתה ה'" הוא מודיע בכך את אמונתו בבורא העולם, שכן הוא מכריז שהקב"ה הוא שנתן כוח באדמה והוריד גשמים להזין את הצמחים הגדלים בה, והוא כאומר: "ה' הוא בעל הבית והוא ברא את העולם"! הרי, שבכל ברכה טמונה אמונה פשוטה בבורא עולם וכך מוכיח האדם את ישרותו ואת הכרתו בטובות שנעשות עמו. אך אם אין הוא מברך, הרי הוא נקרא גנב, גזלן, מועל וכפוי טובה, והוא ככופר בבורא העולם וחושב ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח', י"ז).

על פי זה יש לבאר את דברי חז"ל (בראשית רבה י"ב, ט"ו), שבתחילה עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וכיון שראה שאין העולם יכול לעמוד ולהתקיים במידה זו צירף אליה את מידת הרחמים. וקשה: וכי הקב"ה לא ידע מראש שהעולם אינו יכול להתקיים במידת הדין? היעלה על הדעת שיש אצל חכמתו יתברך שמו ויתעלה מחשבת תחילה וסוף?

אלא, שהקב"ה חשב לברוא את העולם בשביל צדיקים כרבי שמעון וחבריו, ובעולם כזה היה הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה (יבמות קכ"א ע"ב), משום שהציפייה מהם היא שיתנהגו כרבי שמעון בר יוחאי בלימוד התורה וקיום המצוות. זו המחשבה הרשומה בדברי התורה "בראשית ברא אלקים את השמים": "אלקים" – זו מידת הדין. במשמעות זו קודמים השמים לארץ: "את השמים" – רוחניות תחילה – ואז: "ואת הארץ". אך כאשר ראה שיציר כפיו חוטא כבר ביום שנברא, ריחם הקב"ה על בריותיו וצירף למידת הדין את מידת הרחמים. או אז נאמר (ב', ד'): "ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים": "ה'" – זו מידת הרחמים. במשמעות זו קודמת הארץ לשמים, הגשמיות לרוחניות, ובעולם כזה יש מקום לחרוש בשעת החרישה ולזרוע בשעת הזריעה. ובאמת, כך נוהג העולם, וכמו שאומר אביי (ברכות ל"ה ע"ב): "הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם".

אמנם, כולם מודים לדברי רשב"י שעל האדם לעשות כל מאמץ להפוך את הגשמיות לרוחניות; אלא שהדרך לעשות זאת היא על ידי חיבור הארץ לשמים וכדעת רבי ישמעאל, ויהי רצון שנזכה להגיע למדרגה הגבוהה כדעת רשב"י ורבי ישמעאל.

נחלת גוים – ולא ישמעאל

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם ראש חודשים' (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א, ו') 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו – ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו'" (רש"י)

מדברי רש"י למדים אנו מסר ברור ביותר. את הטענה של 'ליסטים אתם' אין יכולים לטעון אלא שבעת העממים בלבד, משום שהם חיו בארץ קודם שנצטוו ישראל לכובשה. אשר על כן, אם יבואו הכנענים, הפריזים והגבעונים ויטענו על זכויותיהם – נוכל לענות להם מהתורה, כמו שענה גביהא בן פסיסה לכנענים שטענו לפני אלכסנדר מוקדון על זכותם בארץ (סנהדרין צ"א ע"א). אבל לישמעאלים אין אפילו טענה אודות זכויותיהם בארץ, שהרי הארץ לא נכבשה מהם, שכן מעולם לא החזיקו בה. טענתם היחידה היא על היותם יושבים בה הרבה שנים; אולם אנחנו מוחזקים בה עוד לפניהם, וכגון בעיר חברון, שמאז ומעולם גרו בה ישראל, עד שטבחו בהם אוכלי פיתם וגרשום. ומה מקום לטענת הישמעאלים על זכויות בארץ, ואפילו סלקא דעתין אין להם.

על פי דברינו יתיישב מהו שכתוב: "כח מעשיו הגיד 'לעמו'", שכן לכאורה היה צריך לומר: כח מעשיו הגיד 'לאומות' על טענתם! אלא לומר לך, שהטענה של 'כח מעשיו' היא תשובה ניצחת 'לעמו' על כל טענה. כלומר: אם אנחנו, עם ישראל, נדע שארץ ישראל שייכת לבורא העולם והוא נתן אותה לנו בלבד, אם אנו נאמין בזה – או אז נוכל לנצח גם את אויבינו בזכות זו.

ברצונו נתנה להם

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"…ומה טעם פתח בבראשית, משום (תהלים קי"א, ו') 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם, 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו'" (רש"י)

יש לדעת, כי טענת 'ברצונו נתנה להם' אינה קובעת שהקב"ה נתן לאומות העולם את הארץ במתנה, חלילה, שהרי הוא כבר קבע ליתנה לישראל לפני שנתנה לאומות, עוד בבריאת העולם. אלא הטענה היא, שישראל אומרים לאומות: הקב"ה גזר שתהיה השתלשלות של דורות עד להיווסדו של עם ישראל בעולם, כמו שאומרים חז"ל (אבות פ"ה משנה א') שהיו עשרה דורות מאדם עד נח, ועשרה אחרים מנח ועד אברהם, וזאת כדי שיטול שכר כנגד עשרים דורות. אולם, בינתיים עלולה הארץ להיות שוממה ולמאכל לעוף השמים ולחיות השדה, על כן דאג הקב"ה ליישב אותה זמנית באומות העולם, כדי לעובדה ולשומרה לצורך עם ישראל, באופן שכאשר יבואו ישראל, ימצאו אותה מתוקנת ומשוכללת ליישב אותה יישוב קבוע לעולם.

מעשה בקיסר אחד שבא לבקר באחת מערי שלטונו, והיה שם מושל שונא יהודים מושבע. כשעבר הקיסר ברוב כבוד והדר, ציווה להכין צעדה עם כל ראשי הציבור לכבודו. אותו מושל רשע העמיד את הכומר ואת השייח' ראשונים, ואחריהם העמיד את הרב של היהודים, להראות לקיסר ולעם את מקומם של היהודים, שהם בזויים והולכים אחרי הנוצרים והמוסלמים. הבחין הקיסר, שהרב היהודי הולך בגאון ובקומה זקופה וגאה. הוא פנה אליו ושאל אותו: "כיצד אתה מצליח ללכת בראש מורם למרות כל הבזיון הבוטה שעושה עמך המושל הרשע?" ענה לו הרב: "אחרונים חביבים, וכמו שמצאנו בתורה שיעקב אבינו בפגישתו עם עשו העמיד את רחל ואת יוסף אחרונים, ובודאי לא היה בזה מנהג בזיון אלא אדרבה חביבות יתירה". תשובה זו לא הניחה את דעתו של הקיסר. אמר לו הרב: "אני יכול להשיבך תשובה שתניח את דעתך, אלא שאני פוחד מהמושל שהדברים יכעיסוהו". אמר לו הקיסר: "אין לך ממה לחשוש, אמור את דבריך!". אמר לו הרב: "דרכם של ילדים ללכת קדימה, לפני ההורים ולא מאחוריהם, ונוח לאב לראות את בניו לפניו כדי שיוכל להשגיח עליהם; כך אנחנו, הדת היהודית היא אבי אבות כל הדתות שבעולם וכל הדתות הם כ'ילדים' לעומתנו, יש להוליך אותם לפנינו כדי שנוכל להשגיח עליהם שלא יקלקלו את דרכם". לשמע דברי חכמה אלו צחק הקיסר והבין את האמת הטמונה בהם. הוא ראה את העוול שעושה המושל ליהודים, ציווה לפטרו ממשרתו ולגרשו משם, ונתקיים בו: "ופני המן חפו".

אנחנו מאמינים בני מאמינים

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו', [שנאמר (משלי ח', כ"ב): "ראשית דרכו], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה [שנאמר (ירמיהו ב', ג'): ראשית תבואתה]" (רש"י)

אנחנו מאמינים בני מאמינים שיש בורא לעולם, והוא ברא אותו בששת ימי בראשית. מטרת בריאת העולם היתה לצורכנו, כדי להטיב עמנו, כדי שנוכל לקיים מצוות ולקבל שכר; וגם כדי שתהיה לנו ארץ ישראל, שהיא במרכזה של כל העולם, והשפע והברכה של כל העולם כולו אינו תלוי אלא בה בלבד. בה אנו יכולים לקיים מצוות שאינן קיימות בשאר הארצות.

עלינו לדעת שכל גרגיר וגרגיר שבארץ ישראל שייך להקב"ה. הוא נתנה לבני ישראל בלבד, ואין רשות לשום ממשלה או ראש ממשלה, או כל אדם בעולם מכל מעמד שהוא, לתת ולוּ גרגיר אחד מארץ ישראל. שכן ארץ ישראל שייכת להקב"ה, והוא נתנה לנו. מי שאינו מעוניין במתנה הנפלאה הזו – שיחזיר לו אותה; אבל אין לו שום רשות לתת אותה לאחרים.

מכאן שכל ההסכמים למיניהם על אודות אדמתה של ארץ ישראל אינם תופסים והינם כחרס הנשבר בעלמא.

צא וראה את דברי הרמב"ם, שהיה גר במצרים, בחיק הישמעאלים, ולא חת ולא פחד כלל מהם, וקרא עליהם את הפסוקים (תהלים ק"כ, ה', ז'): "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר… אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". אף אנחנו איננו חוששים לומר את האמת!

בוודאי שרצונם של אויבינו הוא לקבל עוד ועוד, וגם אם אנחנו, מצידנו, מדברים שלום, המה – למלחמה.

ובאגרת תימן לרמב"ם (קטע ד', מהדורת מוסד הרב קוק, בתרגומו של הגר"י קאפח זצ"ל, עמוד נ"ג), הוא מתאר את האומה הישמעאלית: "ואתם, אחינו, דעו כי ה' השליכנו ברוב עוונינו באומה זו, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשטמה לנו. והמתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו… ולא עמדה על ישראל כלל אומה צוררת יותר ממנה… ואמר דוד המלך (תהלים ק"כ, ה'): 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר'… כי משוגע (נביא האסלם) לדבריהם אינו אלא מבני קדר, כפי שמפורסם ביחוסו… כל מה שסבלנו והעדפנו להיות בשלום איתם – מעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות כמו שתיאר לנו דוד המלך: 'אני שלום וכי אדבר המה למלחמה'" (הרמב"ם החשיב מאוד אגרת זו בחשיבות מיוחדת, עד שביקש: "ואני רוצה ממך שתשלח העתק ספר זה לכל קהל וקהל בערים ובכפרים", עיי"ש).

מ"בראשית" ועד תכלית

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' [שנאמר (משלי ח', כ"ב): 'ראשית דרכו'], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה'" [שנאמר (ירמיהו ב', ג'): 'ראשית תבואתה'] (רש"י)

במסכת מגילה (ט' ע"א) מסופר המעשה בתלמי המלך, שביקש מחכמי ישראל שילמדוהו תורה ולא רצו ללמדו, שכן נאמר (תהלים קמ"ז, י"ט-כ'): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" – מכאן שאסור ללמד גוי תורה. כעס עליהם תלמי המלך. לקח שבעים ושנים זקנים, סגרם בחדרים נפרדים, וביקש מהם לתרגם לו את התורה. נעשה להם נס גדול ומופלא, וכולם שינו עשרה מקומות בתורה וכיוונו לדבר אחד. הם כתבו: "אלוקים ברא בראשית", כדי שלא יאמרו: "שתי רשויות הן, ו'בראשית' שם הוא, והוא ('בראשית') ברא את השם השני".

אכן יש לשאול: מדוע התורה לא כתבה כן לכתחילה, כדי למנוע טעויות? צריך לומר, שהקב"ה רצה להדגיש בשינוי זה שעל שני דברים עיקריים העולם מתקיים: על התורה ועל עם ישראל, שנקראו 'ראשית', וכדברי רש"י. הקב"ה רצה להדגיש בתחילת התורה את חביבות התורה וחביבותם של ישראל, למרות החשש שהגוים יבואו לכלל טעות מכך.

אלא שעדיין יש להבין את מחשבתם של שבעים ושנים הזקנים: מדוע חששו שמא יטעה תלמי המלך בפירושו של פסוק זה? כיצד העלו בדעתם שיחשוב המלך כי 'בראשית' – אלוקות הוא? הרי "בראשית" – פירושו "בתחילה", ואין זה שם של אלוקות כלל (תוס' מגילה ט' ע"ב)!

חכמינו ביארו שמילה זו מלמדת אותנו כי העולם נברא על פי תוכנית מוגדרת מראש. "בראשית" – משמע: יש לעולם ראשית; ואם כך, הרי שיש לו גם אחרית. במילים אחרות: ישנה מגמה לעולם, ישנה תכלית שהולכת ומתממשת בעולם. וזהו שפירשו המפרשים (עיין רבינו בחיי ורמב"ן על התורה): "בראשית" – בחכמה.

כמו כל תוכנית, גם בתוכניתו של העולם, ייתכן שה'אמצע' הוא מורכב וארוך, אולם אין ספק שהכל מתקדם ובסופו של דבר יגיע לתכליתו. התכנית הזו כתובה בתורה, ולכן נקראת התורה "ראשית". בתורה אפשר ללמוד מניין התחיל העולם ולאן הוא שואף. שם אפשר גם לראות שעם ישראל מוביל את התוכנית האלוקית, ולכן גם הם נקראו "ראשית". הם אלו שמלמדים את העולם להכיר בקב"ה ושהגאולה היא תכליתו של העולם.

בימים עברו הסעירה את העולם הפילוסופי והמדעי השאלה: האם לעולם הזה יש תחילה וראש, או שהוא נצחי וקדמון? בימינו מעלים המדענים מכל העולם חיוך על "השאלה הגורלית" הזו. לקח להם, לחכמי האומות, כמה אלפי שנות לימוד ומחקר על מנת להבין שלעולם היתה "ראשית".

חכמי ישראל שבאותו דור הבינו שהמסקנה הזו לא תובן לתלמי המלך ולחכמי האומות שבאותו דור. הם עדיין לא היו בשלים להבין את האמת שבדברי התורה. מחמת קטנותם עלולים היו הנכרים להשיא את התורה לדברי טעות. הזקנים חששו שיהיה לאומות העולם קשה להבין שלעולם הגדול הזה יש מטרה, ושניתן לדעת אותה. קשה יהיה להם להשלים עם התפקיד המרכזי של עם ישראל, להוביל את העולם אל מטרתו.

ההסתבכות הזו נמנעה מאיתנו. כמה וכמה אלפי שנים לפני כולם ידע כל ילד יהודי שלומד חומש בראשית כי לעולם יש ראשית: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ"; וכפי שיש לו ראשית, יש לו גם תכלית: "סוף מעשה – במחשבה תחילה".

חכמי האומות שבימינו הפנימו כבר את החלק הראשון: כולם מודים שיש לעולם ראשית. אך עדיין הם לא הפנימו את המסקנה השניה, הפשוטה והכרחית, שכבר כתב אותה המקובל הגדול רבי שלמה הלוי אלקבץ בשירו 'לכה דודי', והיא: שלכל "ראשית" יש "תכלית".

יום ולילה וכדור הארץ

"וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (א', ל"א)

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבה פרשה ז', א')

האדם אחראי לשמור על הבריאה שלא תיהרס. ומה יעשה האדם כדי לשמור על העולם? ילמד תורה ויקיים מצוות! תכלית בריאת העולם היא לימוד התורה וקיום המצוות. לולא התורה והמצוות העולם היה חוזר לתוהו ובוהו, כמו שכתוב (ירמיהו ל"ג, כ"ה): "כה אמר ה', אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

בדורות הקדמונים היו מתקשים להבין את פירוש הברכה שמברכים בכל יום בתפילה: "יוצר אור ובורא חושך", כיצד יתכן שאותו אחד, בורא העולם, הוא גם יוצר האור וגם בורא החושך?

ואכן, עד שלא גילו את צידו השני של העולם, היו סבורים שהוא שטוח ואין מעברו השני כלום, היו מפרשים ששני הביטויים הללו, "יוצר אור" ו"בורא חושך", מתייחסים לאותו המקום, רק בזמנים שונים: ביום ובלילה. כשגילו את אמריקה ואת אוסטרליה השוכנות בצידו השני של העולם, והבינו שבשעה שיש אור אצלנו, יש חושך בצידו השני של העולם, אז הבינו את פירוש הברכה: "יוצר אור" ו"בורא חושך" באים בחדא שעתא: במקום אחד בעולם ישנו אור, ובאותו זמן, במקום אחר בעולם, ישנו חושך.

על כך כתב מורנו ורבנו ועטרת ראשנו, מרן בעל הבן איש חי זיע"א, שלא היו צריכים לחכות עד שאנשי המדע יגלו גילויים מרחיקי לכת. הכל כבר כתוב וגלוי בדברי הזוהר מאות שנים קודם לכן, שהעולם עגול ככדור, וממילא בשעה שיש אור בצד אחד יש חושך בצד השני.

וזו לשון הזוהר (פרשת ויקרא דף י' ע"א): "ובספרא דרב המנונא סבא פריש יתיר, דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אלין לתתא ואלין לעילא, וכל אינון בריין משניין בחזווייהו, משינויא דאווירא, כפום כל אתר ואתר, וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא, ועל דא אית אתר בישובא, כד נהיר לאלין חשיך לאלין, לאלין יממא ולאלין ליליא, ואיתת אתר דכולה יממא, ולא אשתכח ביה ליליא, בר בשעתא חדא זעירא" (פירוש: ובספרו של רב המנונא ביאר יותר, ואמר כי כל ישוב הארץ הוא עגול ככדור, יש בני אדם בחלק התחתון של כדור הארץ ויש בני אדם בחלק העליון של כדור הארץ. גם אותם בני אדם שהם בחלק התחתון של הכדור עומדים רגליהם על הארץ וראשם למעלה, כי כך הטביע הקב"ה בטבע, שהארץ תמשוך אליה כל דבר כבד, כנודע. כל אותן הבריות הן משונות במראיהן, מחמת שינוי האויר שיש בכל מקום ומקום, ועם זאת עומדים בקיומם וחיים כשאר בני אדם).

על כן, לפי שברא הקב"ה את הארץ בצורת כדור, יש מקום ביישוב שבעת שמאירה השמש לאלו שבצד זה, נחשך הכדור לאלו שבצד השני של הכדור, לאלו יום ולאלו לילה (ועיין בא"ח פרשת שמות, בהקדמה, באורך).

אשר ברא אלקים לעשות

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')

המפרשים התקשו בביאור המילה "לעשות", שכן אם "ויכולו" – כלומר: נסתיימה הבריאה, אם כן מה מקום יש עוד לעשייה?

רש"י מבאר, שהמילה "לעשות" – משמעותה: שעשה ה' ביום השישי מלאכה כפולה, גם את מלאכת היום השישי וגם את מלאכת השבת. וכבר האריכו הראב"ע והרמב"ן לדון בפירוש זה, עיי"ש.

בתרגום יונתן בן עוזיאל כתוב: "ארום ביה נח מכל עבידתיה דברא ה', ועתיד למעבד" (כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים ועתיד לעשות). כלומר, העשייה מתייחסת להמשך ימי העולם, והיא תתקיים אחרי ששת ימי הבריאה.

גם בפרשת כי תשא (שמות ל"א, ט"ז) נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", וגם שם שאלו המפרשים על ביאור המילה "לעשות". הרי שמירת השבת עיקרה ב'שב ואל תעשה'! הסביר הספורנו (שם): "לעשות את השבת" – לימות המשיח, "ביום שכולו שבת". תרגום יונתן ביאר: "לעשות" – משמעו לענג את השבת, לאכול בה מאכלים מיוחדים וללבוש בגדים מהודרים. ראב"ע ביאר (שם): "לעשות" – "כמו 'וימהר לעשות אותו'", מלשון הכנה. יש להכין בששת ימי המעשה את כל הנדרש לשבת (ועיין לרבינו ה'אור החיים' הקדוש, שהקשה גם הוא קושיה זו, וביאר זאת לעניין תוספת שבת, שאם מוסיפים מקודש על החול בכניסת השבת וביציאתה הרי ש"עושים" את השבת, עיי"ש בדבריו).

מו"ר אבי ע"ה, בקונטרס 'אור שבעת הימים', האריך לבאר ש"לעשות" היא הוראה לעם ישראל, שעליהם מוטל החיוב לעשות ולקיים את העולם (עיין "כרם שלמה", להרה"ג ח"ר סלמאן אליהו זיע"א חלק ו' שמ"ב-ג').

ביתר הסבר יש לבאר את היסוד הזה. יש לדעת, כי הקב"ה אמנם ברא את העולם בשישה ימים, ואז הושלמה מלאכת הבריאה; אבל המשך קיום העולם תלוי בעם ישראל. וכך הם דברי הנביא (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". על דרך שאמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): כל האומר "ויכולו" בערב שבת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. אם אנו שומרים את השבת הרי אנו 'עושים' את השבת ומקיימים את העולם.

מעתה יש לבאר: הקב"ה ברא את עולמו ואמר לנו: "אשר ברא אלקים – לעשות"! הכנתי לכם הכל, בראתי לכם את העולם. עכשיו תפקידכם הוא "לעשות", לעשות את העולם, לשמור את השבת כהלכתה. בכך אנו מראים אמונה בה' שברא את עולמו ויצר את האדם.

זאת ועוד. שמירת השבת אינה כשאר מצוות התורה, שאותן אנו מקיימים על ידי עשייה. בשבת גם הימנעות מעשיית איסור היא מצוה. מלבד זאת, יש בשבת גם עשייה חיובית, שכן (תנא דבי אליהו רבה פ"א): "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא כדי שיעסקו בהם בתורה". בקביעת עיתים לתורה ולימודה בשבת אנו מחיים את הנשמה לכל השבוע כולו. לכן אפשר לפרש: "אשר ברא אלקים לעשות" – לעסוק בתורה, שהיא מטרת עשיית העולם ותיקונו.

למדנו שהעשייה המוטלת עלינו מרובה היא: הימנעות ממלאכה (גם היא נחשבת עשייה), עשיית השבת כהלכתה, עשייתה בתוספת זמן ועשייה גדולה בלימוד התורה. וזהו: "אשר ברא אלקים – לעשות".

ברכת הפרנסה בשבת

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')

הרמב"ן מבאר את מעלת השבת, שכל המכבד ושומר את השבת זוכה שכל המלאכות שהוא עושה בששת ימי החול יעלו בידיו בקלות ותשרה בהן הברכה. וכך הוא אף להיפך, חס ושלום: מי שאינו שומר על קדושתה של השבת הרי הוא מפסיד את הברכה ואת הפרנסה שבעבודתו.

בזמן שהרומאים שלטו על ישראל, גזרו עליהם שלא ישמרו מצוות. בתחילה גזרו על השבת ועל ברית המילה. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי והתחזה לרומאי. בא לפני הרומאים ואמר להם, שחייבים הם לכפות על ישראל לשמור על השבת ולקיים את ברית המילה, וזאת דווקא משום התועלת שיש בכך לשלטון הרומאי. נימוקו היה, שכיון שהיהודים נוהגים לכבד את השבת ביותר, הם מבזבזים הרבה מכספם לצורך כך, ודבר זה מביא אותם לידי עניות. כך גם כדאי לרומאים לכוף את היהודים להמשיך ולמול את עצמם, כי בכך הם יחלישו את היהודים ויפחיתו את כוח התנגדותם לשלטון (עיין במסכת מעילה י"ז ע"א).

באמת בחכמה גדולה נקט רבי ראובן. הוא ידע היטב, שאדרבה, כל מי שמכבד את השבת – הקב"ה משלם לו כפל כפליים מן השמים, כדברי חז"ל (שבת קי"ח ע"א): "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים". גם על הברית ידע היטב, ש-י"ג בריתות כרת הקב"ה בינו לבין עם ישראל על ברית המילה, ויש בכוחה להציל את עם ישראל מכל שונאיהם.

מכאן מוסר השכל: כל מי שחושב שחילול השבת יביא לו תוספת ברכה – טעות היא בידו, וההיפך הוא הנכון! צריך להתחזק ביותר בשמירת השבת, כדי שתהיה לברכה ולהצלחה בכל התחומים.

העולם עומד מלכת

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')

כאשר נלחם יהושע במלכי האמורי, נעשה לו נס והשמש לא זרחה למשך שעות רבות. וזו לשון הפסוק (יהושע י', י"ג): "ויאמר לעיני ישראל, שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד".

מובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ"ב): "ואותו יום ערב שבת היה. ראה יהושע בצרתן שלא יחללו את השבת, פשט ידו למעלה לאור השמש… ועמדו המאורות כל אחד ואחד והאירו ל"ו שעות עד מוצאי שבת".

יש להבין: מדוע נזקק יהושע לנס כל כך גדול של העמדת השמש בגבעון בשעה שלחם נגד הכנענים? אלא, ידע יהושע שהכנענים הכינו תוכנית נגד עם ישראל, מתוך ידיעתם שישראל שומרים את השבת. הכנענים חשבו להפתיעם ולהילחם בהם בשבת, בזמן שהם אינם מוכנים לתגובה, וכך להכניעם. ואמנם יהושע ידע שכיבוש הארץ דוחה את השבת; אלא שאמר לפני ה': "ריבונו של עולם, האם נאה ויאה שהשבת הראשונה שעושים עמך ישראל בארץ ישראל, אחרי שקבלו את התורה תדחה בגלל מלחמה? אנא, העמד את השמש והארך את יום שישי כדי לתת שהות לנצח את הכנענים!" כך תישמר השבת הראשונה בארץ ישראל בקדושה ובטהרה.

הפרשנים התחבטו בשאלה: האם אחרי עשרים וארבע השעות שבהן עמדה השמש, היה זה כבר יום ראשון (ולפיכך יוצא, שרק השבת הבאה היתה השבת הראשונה שבני ישראל שמרו כתיקונה), או שנדחתה השבת ב-24 שעות, וכששקעה השמש נכנסה השבת? בלי להיכנס לחקירה זו, ניתן לראות כמה גדולה היא מעלתה של השבת וכמה חביבה היא בעיני הקב"ה, שהעמיד את כל מהלך השמש והכוכבים למענה (עיין רד"ק ומלבי"ם שם).

קדושת הדיבור

"וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (ב', ז')

"והוות באדם לרוח ממללא" (תרגום אונקלוס)

אין יתרון לאדם על הבהמה אלא בכח הדיבור שניתן בו. כל החיות מצפצפות ומנגנות, אך אינן מדברות. אדם ששומר על פיו, שומר על צלם האנוש שבו, על היתרון שיש לו על כל חיות ובהמות הארץ. בזה הוא נעשה נזר הבריאה. אם ח"ו אין הוא שומר על פיו, כגון שנודר נדרים בזלזול ומחלל את דיבורו, הרי הוא מראה שאין הבדל בינו לבין הבהמות, וצלם אנוש סר ממנו.

אומרים בעלי המוסר: לפני שאדם מתחיל לדבר, עליו ללמוד את הספר "חפץ חיים" כולו. רק אז יֵדע מה הוא יכול לומר ומה לא, מתי לשתוק ומתי להגיב ואיך. זהו שהתורה מזהירה ואומרת, שצריך כל אדם לשמור על כל מוצא פיו ושלא לחלל את דברו כלל ועיקר.

אומרת הגמרא (חולין פ"ט ע"א): "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ"ח, ב'): 'האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם'? מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: 'צדק תדברון'".

בזוהר הקדוש כתוב, שכל מילה ומילה שאדם מוציא מפיו נקלטת ונרשמת בשמים (עיין אדרא זוטא דברים פרשת האזינו דף רצ"ד ע"ב). עד ימינו היו דברי הזוהר הללו כחידה שאין לה פיתרון: איך ייתכן שאדם מדבר כאן, בעולם הזה, מילה אחת, והיא טסה בעולם ומגיעה למקומות אחרים ומרוחקים? והיה הדבר לפלא. אמנם בימינו, בעולם התקשורת, אנו רואים בעינינו כיצד אדם מדבר לתוך אפרכסת, ודבריו נשמעים בקצה השני של העולם.

כיום ניתן להבין יותר את ערכה של כל מילה. ניתן כיום להפעיל מכשירים שלמים באמצעות חיישנים אלקטרוניים, הרגישים לשמיעה של אפילו מילה אחת. כמה גדול כוחה של מילה! גם הקב"ה ברא את עולמו בדיבור, והדיבור פעל ועשה מעשה. חובה מוטלת על האדם להיזהר בדיבורו, כי ערכו גדול מאד!

ואמר רבי שמעון בר יוחי: אילו הייתי על הר סיני הייתי מבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא לאדם שתי פיות: האחד – לאכול ולשתות בו, לדבר בו בעניני פרנסה וכדו', ופה נוסף – ללמוד בו תורה. אך רבי שמעון בר יוחי חזר בו, באומרו: די לנו בפה אחד שיש בו "לשון מדברת גדולות". אילו היה הקדוש ברוך הוא בורא פה נוסף – כמה קלקולים יתרים היה האדם מסוגל לעשות בו! (עיין תלמוד ירושלמי ברכות פ"א ה"ב).

ביותר יזהר האדם בבואו ללמוד תורה, שלא לדבר דברים בטלים, לשון הרע, רכילות ונבלה. אך מכל מקום לא יאמר האדם: כיון שאין פי נקי לא אלמד תורה – אלא אף על פי כן ילמד תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה.

מאכל אדם ומאכל בהמה

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (ג', י"ח)

מובא בגמרא (פסחים קי"ח ע"א), שכאשר עבר האדם הראשון על צוויו של הקב"ה ונענש: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" – "זלגו עיניו דמעות. אמר לפניו: ריבונו של עולם! אני וחמורי נאכל באבוס אחד?! כיון שאמר לו: 'בזעת אפך תאכל לחם' – נתקררה דעתו".

על מה בכה האדם הראשון? הרי לא הותר לו לאכול בשר, וכבר קודם לעונש היה מאכלו כמאכל בהמה, כמו שנאמר בתורה קודם לכן (א', כ"ט–ל'): "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע… לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ"; וכלשון רש"י: "השווה להם בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, 'אך כל ירק עשב' יאכלו יחד כולם". אם כן, מדוע בכה האדם הראשון?

צריך לומר, שגם בתחילה היה הבדל בין אכילת האדם לאכילת בהמה. ההבדל הוא שלאדם הותר לאכול את פירות העץ, ואילו לבהמה הותרו רק העשב והירק. כך כתב האבן עזרא (שם): "'וכל פרי עץ' – מותר לאדם, והעשב והירק – לחיות ולכל רומש". לכן כאשר אמר לו הקב"ה לאדם: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" – היינו: גם האדם יאכל את העשב והירק – התחיל לבכות.

רק לאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר, וכדברי רש"י (א, כ"ט): "וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר (להלן ט', ג'): 'כל רמש אשר הוא חי… כירק עשב' – שהיתרתי לאדם הראשון – 'נתתי לכם את כל'".

באמת צריך להבין: מדוע רק לאחר המבול הותר לאדם לאכול בשר, ולא קודם לכן? הסביר הרמב"ן, שיש הבדל בין בעלי נפש זכה לבעלי נפש פחותה. הדורות שלפני המבול היו בעלי נפש זכה, להם לא הותרה אכילת בשר. אך בני הדורות שאחר המבול היו בעלי נפש פחותה, ולהם הותר לאכול בשר.

שינוי זה ניכר גם אצל בעלי החיים: עד דור המבול גם הבהמות לא אכלו בשר בהמה או בשר אדם אלא רק ירק עשב. רק לאחר המבול התחילו בעלי החיים לטרוף.

על פי דברים אלו יש לבאר את המחלוקת שבין חכמי ישראל אודות התנהלות העולם בימות המשיח. הרמב"ם (פי"ב מהל' מלכים הל' א') כתב: "אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה (י"א, ו'): 'וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ' –משל וחידה. עניין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר (ירמיהו ה', ו'): 'זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם', ויחזרו כולם לדת האמת, לא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר (ישעיהו י"א, ז'): 'ואריה כבקר יאכל תבן'".

אבל הראב"ד (שם) חולק, וסובר שהפסוקים אינם משל, אלא שכך באמת יהיה לעתיד לבוא. הראב"ד מסתמך על מה שנאמר במפורש בתורה (ויקרא כ"ו, ו'): "והשבתי חיה רעה מן הארץ".

אמנם הרדב"ז כותב, שאין קושיה מדברי הראב"ד על שיטת הרמב"ם, והרמב"ם יפרש גם את הפסוק "והשבתי" כמשל. עוד כתב הרדב"ז דבר נפלא, שיש הבדל בין ארץ ישראל לחוצה לארץ. בארץ ישראל יהיה שינוי בטבע, שנאמר (ישעיהו י"א, ט'): "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי", אך בחוצה לארץ לא יהיה שינוי. מכל מקום הוסיף ואמר, שדבר זה אינו החלטי, ולא נדעהו אלא כשיבוא המלך המשיח.

לפי הקדמת דברינו אפשר ללכת בשיטת הרמב"ם, ולומר שלא יהיה שום שינוי בטבעו של עולם לימות המשיח, אך יחד עם זאת להסביר את הפסוק: "ואריה כבקר יאכל תבן" כפשוטו. הכיצד?

ראינו שבמעשה בראשית אכן האריה אכל תבן ומאכלו היה כאכילת הבקר. רק לאחר דור המבול התחילו בני האדם לאכול בשר בקר וחיות, והחיות התחילו לטרוף. בימות המשיח לא תהיינה חיות טורפות, האריה יאכל כל ירק ועשב, אך לא יהיה בזה שינוי מטבע העולם, אלא רק חזרה לנוהג שנהג בדורות הראשונים שאחר בריאת העולם.

אך למרות כל האמור לעיל נכונים דברי הרמב"ם, שכתב כי "בימות המלך המשיח ייודע לכל לאיזה דבר היה משל ומה עניין רמזו בהן" (כדבריו שם).

יהי רצון שנראה מהרה בביאת גואל צדק, משיח בן דוד, ובימיו יתבררו כל הפסוקים וכל המשלים, ותשוב נפש האדם להיות זכה וטהורה כבימי בראשית.

נוח שלא נברא משנברא

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (ו', ה')

מובא בגמרא (עירובין י"ג ע"ב): "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו; ואמרי לה: ימשמש במעשיו".

יש להסביר זאת על פי ביאור המהרש"א (מכות דף כ"ג ע"ב ד"ה "תרי"ג") במחלוקת זו, שמצד אחד נוח לאדם שלא נברא, שכן אם לא היה נברא לא היה עלול לעבור על איסורי לא תעשה; אך מצד שני נוח לו שנברא, כי עתה הוא מסוגל לקיים מצוות עשה. נמנו וגמרו שנוח לאדם שלא נברא – פירוש: מנו את מניין הלאווין כנגד מניין מצוות העשה, וכיון שרבו הלאווין (שהם שס"ה) על מצוות העשה (שהם רמ"ח), הרי שנוח לאדם שלא נברא משנברא.

לכאורה יש לומר, שמספר מצוות העשה גדול יותר, שהרי ידוע ש"מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין מ' ע"א), משא"כ במחשבה רעה. וא"כ, יש להכפיל את מספר מצוות העשה, ונקבל תצ"ו מצוות, יותר ממצוות לא תעשה!

אלא שעל כך יש להשיב, שאף שמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה – זהו דווקא כאשר האדם חשב לעשות עבירה ולא עשה; אבל אם בסופו של דבר הוא עשה את העבירה, מצטרפת גם המחשבה הרעה לחשבון העבירות. אם כך, הרי שיש להכפיל גם את מניין הלאווין, ועדיין נקבל שהם רבים יותר מאשר מצוות העשה.

לאור זאת יש לבאר את הפסוק: "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" – כלומר: נוח לאדם שלא נברא יותר משנברא, "כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום" – ומצטרפת מחשבת העבירה לעבירה, ועל כן עונשו גדול.

לכן "נמנו וגמרו: נוח לו שלא נברא יותר משנברא".

פרפראות

ב' – ראשית

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו: בשביל התורה שנקראת 'ראשית דרכו' [שנאמר (משלי ח', כ"ב): 'ראשית דרכו'], ובשביל ישראל שנקראו 'ראשית תבואתה'" [שנאמר (ירמיהו ב', ג'): 'ראשית תבואתה'] (רש"י)

האות ב' של המלה "בראשית" היא גדולה, ובכל מקום שיש אות שונה במילה, הן בגודלה והן בקוטנה, יש לזה משמעות.

אומרת הגמרא בפרק הקומץ (מנחות כ"ט ע"ב): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".

כתב על כך הרמב"ן בהקדמתו לתורה: "וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או שרמוזה בתיבות או בגימטריאות, או בצורת האותיות הכתובות כהלכתן או המשתנות בצורה, כגון הלפופות והעקומות וזולתן, או בקוצי האותיות ובכתריהם, כמו שאמרו: '…עתיד אדם אחד לדרוש בהם תלי תלים של הלכות'".

את אחת הדרשות שניתן ללמוד מהאות ב' הגדולה מביא רש"י: הקב"ה ברא את העולם בשביל התורה ובשביל ארץ ישראל, וזיווגם יחד.

לחיבור מיוחד זה יש להוסיף צד שלישי: לכשיבואו עם ישראל לארץ ישראל יהיה הזיווג משולש: התורה, ארץ ישראל ועם ישראל. "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד', י"ג).

אכן מעלת ארץ ישראל היא רמה ונשגבה מכל הארצות, שהרי הקב"ה נתן הרבה מצוות שמתקיימות בארץ ישראל בלבד, משום שרק בה יש את הקדושה הצריכה לקיום אותן המצוות. וכמו שמצינו בדברי הגמרא (סוטה י"ד ע"א): "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".

כשראה הקב"ה את גודל תאוותו לקיים את המצוות שניתן לקיימן רק בארץ ישראל, והרי כבר יצאה הגזרה מלפניו שלא יכנס לארץ ישראל – "אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם". ואת השכר יכול לקבל על ידי שילמד את אותן המצוות, ומעלה הקב"ה עליו כאילו קיימן.

ישראל מקדשים את הזמנים

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל" (רש"י)

מדוע בחרה התורה במצוה של 'החודש הזה לכם' להיות המצוה הראשונה בתורה? הסיבה היא, שמצוה זו מלמדת על חשיבותם של חכמים ומעלתם, שבכוחם לקבוע את זמני המועדים כנגד הטבע. הם קובעים את ראשי החודשים, לפעמים בניגוד למהלכו הטבעי של הירח. למשל, אם חכמים רואים שיום כיפור עלול לצאת ביום שישי, ודבר זה מקשה על הכנת המאכלים לשבת וכיוצא בזה, רשאים הם לקבוע את ראש החודש בהתאם לרצונם, כך שיצא הצום ביום חמישי. כך גם אם ראו שיום כיפור עלול לחול ביום ראשון, ויהיה קשה להכין אוכל משביע לסעודה המפסקת ביום השבת, הם יכולים לדחות את הצום ליום שני על ידי קביעת ראש החודש באופן המתאים. דוגמה שלישית: אם ראו לפי חשבונם שיום הושענא רבה יחול בשבת, שאז אי אפשר יהיה לטלטל את הערבות ברשות הרבים (ועיין תוס' סוכה דף מ"ג ע"ב ד"ה "לא אקלע"), הם שינו את הלוח כדי למנוע תקלה כזו.

הקב"ה נתן לחכמים את הכוח לקבוע את הזמנים, ומה שהם קובעים כאן בארץ – כך נקבע בשמים ומוסכם עליהם, ומהלך הירח משתנה לפי מה שפוסקים הרבנים.

מי אומר למי?

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"…שאם יאמרו אומות העולם לישראל: 'לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים', הם אומרים להם: 'כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו'" (רש"י)

יש להבין, מדוע אומר רבי יצחק שכאשר יטענו אומות העולם שישראל לסטים, התשובה תהיה כך ש'הם אומרים להם', והרי מן הראוי היה לומר: 'אנחנו אומרים להם'?

אלא, יש אנשים שבטבעם שונאים את עצמם. ישנם יהודים ששונאים דווקא את היהודים ואוהבים את הגויים. בימינו, לצערנו הרב, אנו עדים לתופעה כזו. ישנם גם מנהיגים שדואגים יותר לטובתם של אויבנו, ורוצים לתת להם חלקים מן הארץ בטענות אוויליות ובדויות, באומרם שהם ישבו כאן קודם וכדומה. לגביהם, טענת "כח מעשיו הגיד לעמו" אינה תופסת אצלם, כי הם אינם רוצים להאמין ב"בראשית" רח"ל. עלינו להסביר להם: "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו – נתנה להם, וברצונו – נטלה מהם ונתנה לנו".

דבר נוסף שלמדים אנו בדברי רש"י שעל עם ישראל מוטלת החובה לומר לגויים כי הארץ שייכת לנו, וזהו שכתוב בפסוק (תהלים קי"א, ו'): "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים", ולא כתוב כח מעשיו הגיד לגויים, ללמדנו שאין אנו פטורים מלומר לגויים.

"בראשית" – עיקרי האמונה

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (א', א')

"אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם ראש חודשים' (שמות י"ב, ב'), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב'בראשית'? משום (תהלים קי"א, ו'): 'כח מעשיו הגיד לעמו'" (רש"י)

הרמב"ן כותב על דברי רש"י אלו: "ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב'בראשית ברא א-לקים', כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל". כלומר: עיקרי האמונה בתחילת הדברים חשובים יותר מן המצוות ומקיומן, ואם כן מובן מדוע פתחה התורה דווקא בעיקרי האמונה ולא במצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל. ולפ"ז יישב את שאלתו של רבי יצחק המובאת ברש"י.

למדנו מכך, שצריך כל אדם להרגיל את בניו הקטנים כבר כאשר הם מתחילים לדבר שיאמרו את הפסוק: "תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים ג"ל, ד'), וכן את הפסוק: "שמע ישראל" (שם ו', ד'). טבעי הדבר שההורים מתפעלים מאוד ושמחים מכל הברה ומילה שמוציא הילד מפיו, אבל יש להקדים וללמדו את הפסוקים הנ"ל, שהם עיקרי האמונה של עם ישראל.

האור הגנוז

"וַיַּבְדֵּל אֱלֹקִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" (א', ד')

"ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא" (רש"י)

הרמב"ן הקשה על דברי רש"י, שכן לפי דבריו יש בריאה נוספת כפולה של אור, עיין בדבריו.

ניתן להסביר את דברי רש"י על פי 'בעל הטורים', שכתב: "את האור" – עולה בגימטריא 613, תרי"ג. וכן "בתורה" – עולה תרי"ג. יש לבאר שעל ידי אור התורה הצדיקים יכולים לראות מסוף העולם ועד סופו, ובכך יכולים להתבונן בכל דבר ודבר, לייעץ ולברך.

אור זה, הסתכלות מיוחדת זו – גנזם הקב"ה לצדיקים שבכל דור ודור, כדי שיאירו לבני דורם ולבאים אחריהם באור התורה.

דקדוק בתורה מניין?

"וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (א', ו')

לפני שנים רבות היו כולם קוראים בתורה בדקדוק רב, מדגישים מילה דגושה וקוראים מילה רפויה כהוגן, מבדילים בין סֶגול לצֵירי ובין קמץ לפתח. היום יש מספר עדות, ובהן יחידים המדקדקים כהוגן בכל אות ואות.

התורה רומזת לנו על חשיבות הדבר וכותבת שהקורא צריך להבדיל בין 'מַים' ראשונים, אשר ניקודם בפתח, לבין 'מָים' אחרונים, אשר ניקודם בקמץ.

וכן על זו הדרך בכל אות ואות מאותיות התורה. יש לדקדק בקריאתה הרבה, כמונֵה זהב ומרגליות טובות.

מעלתה של החמה

"אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (א', ט"ז)

אמרו חז"ל (חולין ס' ע"ב) שהלבנה קיטרגה באומרה שאי אפשר לשני מלכים שישמשו בכתר אחד, ולכך נתמעטה הלבנה.

למדנו מכאן, שללבנה אין מגרמה ולא כלום. כל כוחה – מהשמש המשפיעה עליה אור וחום. היום גם חכמי האסטרונומיה מסכימים לכך.

לכאורה יכולה היתה החמה לומר: אני הלא שתקתי כשהלבנה קטרגה, מדוע עלי להאיר ולהזריח את אורה של הלבנה?

אך השמש אינה עושה כן. היא עושה את רצון קונה באימה ובשמחה – "שמחים בצאתם ששים בבואם. עושים באימה רצון קוניהם". על כך דרשו רבותינו (גיטין ל"ו ע"ב), ש"הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים" – כלומר: אף שהיה להם להשיב אינם משיבים, אלא מוסיפים טובה למעליביהם – "עליהם נאמר (שופטים ה', ל"א): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'".

מי משעבד את מי?

"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ" (א', כ"ח)

הרמב"ן מבאר את ברכת "ורדו", בכך שהאדם רשאי להשתמש בבהמות ובחיות לצרכיו, כגון: שור לעול וחמור למשא. אילו לא נתברך בכך – לא היתה לו שום רשות לשעבד את בעלי החיים.

יש אדם שהוא רודה בבהמה והוא שליט עליה, ומתקיימת בו הברכה של "ורדו". אבל יש אדם שהבהמיות היא שרודה בו והיא שולטת עליו. אם אדם אוכל ללא ברכה תחילה וסוף – הבהמיות שולטת עליו, והוא יורש תכונות בהמיות משום כך. אם אדם עובד יום ולילה וגם בשבתות, ו"יום ולילה לא ישבותו", הרי הוא כבהמה והיא שולטת עליו.

אמרו חז"ל שאם אדם מתנהג כראוי, אומרים עליו: אשריך שאתה נזר הבריאה, היתה כדאית כל הבריאה בשבילך, וירבו כמותך! אבל אם האדם אינו מתנהג כהוגן, אומרים לו: יתוש קדמך (ע"פ סנהדרין ל"ח ע"א) – אפילו יתוש טוב ממך, וגם כל בהמה טובה ממך, שהיא ממלאת את תפקידה ואת יעודה כראוי, כאשר היא אוכלת, שותה וישנה. בכך היא ממלאת את יעודה.

ברכת "וכבשוה"

"וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (א', כ"ח)

הרמב"ן שואל: הרי אדם וחוה נמצאים שניהם לבד והכל שייך להם, ואם כן מה יש להם לכבוש? וביאר הרמב"ן בלשון זו: "'וכבשוה' – נתן להם כח וממשלה בארץ לעשות כרצונם בבהמות ובשרצים וכל זוחלי עפר, ולבנות ולעקור נטוע, ומהרריה לחצוב נחשת, וכיוצא בזה. וזה יכלול מה שאמר: 'ובכל הארץ'" (לעיל פסוק כ"ו).

בימינו רואים בחוש: כיצד מוחקים גבעה רמה והופכים אותה לכביש, או שמגביהים עמק ומיישרים אותו. הנה לנו האדם שכובש את עולמו.

אבל לכאורה יש לשאול: באיזו רשות משנים את תשתית העולם מתכנונו המקורי שנעשה בידי בורא העולם? אלא, הקב"ה נתן לבני האדם הכוח והממשלה לעשות כן, ובלבד שיתנו את ליבם אליו, שהוא נתן להם כוח וחיל לעשות את כל המעשים הללו, ולא מכוחם ומעוצם ידם הוא.

משום כך לעקור הרים ולהשחית עמקים סתם ללא צורך – אסור, שכן אין זה חלק מברכת "וכבשוה" של האדם.

מעשה בצדיק הירושלמי הרב אריה לוין זצ"ל, שהלך בדרך וקטף עלה מהעץ ושיחק עמו בידו. ראה זאת הרה"ג אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל ואמר לו: מדוע אתה עושה כן? איזה עוול עשה לך העלה הזה שקטפת אותו?

ומכל מקום, אם האדם שקטף היה עצבני, ומטרתו בקטיפת העלה היתה לפרוק את עצביו – הדבר מותר. מי יודע אם הקב"ה לא ברא עלה זה אלא בשביל שיוציא עליו אדם זה את כעסו, וזה יהיה התיקון של אותו עלה.

מעלת השבת

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם. וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', א'-ג')

פירש רש"י: "'אשר ברא אלקים לעשות' – המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בשישי". וזאת כדי לתת שכר כפול ומכופל לצדיקים ולמאמינים בבריאת העולם.

צא וראה כמה מעלתה וקדושתה של השבת, שכן מציאות השבת אינה שלילת עבודת הבריאה ע"י שביום זה הקב"ה לא אמר שום מאמר, אלא ברא בריאה מיוחדת ושבת שמה, ומתנה טובה היא שהוציא מבית גנזיו (כמובא בשבת י' ע"ב ובביצה ט"ז ע"א), ונח בה. מכאן שכל הנח ביום השבת מוכיח שהוא מאמין במעשה בראשית. אבל מי שלא נח בה, ול"ע מחלל אותה, הריהו לא מאמין במעשה בראשית. ומכאן תראה כמה גדולה מעלתה של השבת בעיני בורא העולם.

מעלה נוספת של השבת אנו למדים מדברי האבן עזרא. על הברכה המיוחדת שבירך הקב"ה את יום השבת, ביאר האבן עזרא (שם פסוק ג'): "'ויברך אלקים' – פירוש: ברכה תוספות טובה. וביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות ובנשמות כוח ההכרה והשכל. 'ויקדש אותו' – שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו. ופירוש 'אשר ברא אלקים לעשות' – השורשים בכל המינים, שנתן בהם כוח לעשות דמותם". כלומר, הקב"ה ברא יום מנוחה מיוחד, שבו מתחדש ומתגבר באדם כוח השכל והתבונה.

זו היא מעלתה של הנשמה היתרה שיש באדם ביום השבת: היא מגבירה באדם את יכולת התבונה שבו. הרי שכוח שכלו ותבונתו של האדם תלוי בשמירת השבת.

עוד לימדנו האבן עזרא, שהיכולת שיש לכל בריאה ובריאה בעולם ליצור כצלמו וכדמותו נובע אף הוא מכוח קדושת השבת.

עונג קרא ליום המנוחה

"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (ב', ב')

הוקשה לרש"י (עיין שפתי חכמים אות נ'), הרי לא ביום השביעי כילה ה' את המלאכה, אלא ביום השישי, ואם כך מדוע אומר הפסוק: "ויכל… ביום השביעי"?

רש"י הביא שני תירוצים: א. "בשר ודם, שאינו יודע עיתיו ורגעיו, צריך להוסיף מחול על הקודש (כדי שלא ייכשל בחילול שבת); אבל הקב"ה, שיודע עיתיו ורגעיו, נכנס בו כחוט השערה, ונראה כאלו כלה בו ביום". ב. "מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה".

תירוצו הראשון של רש"י מבאר שלשון הפסוק באה לחנך אותנו. בשר ודם אינו יכול לכוון עיתיו, ולכן עליו להיזהר יותר. ישנה נטייה אצל האדם לומר: "לי זה לא יקרה, אני לא אכשל". כנגד זה תיקנו חכמים להקדים את זמן כניסת השבת כחצי שעה בכל הארץ (מנהג ירושלים עיר הקודש מדורי דורות להקדים את כניסת השבת ארבעים דקות לפני השקיעה).

מתירוצו השני של רש"י למדנו דבר גדול. לכאורה יכול היה האדם לקבוע לו איזה יום שירצה לצורך מנוחה, כמו שקבעו אותם אנשים את היום השישי או את היום הראשון. אבל באמת אין זו מנוחה. ה' לא ברא את המנוחה באותם הימים, אלא ביום השבת דווקא, ומכאן שיום השבת הוא היום הקבוע והעומד מיום בריאת העולם למנוחה.

משני הפירושים גם יחד אנו למדים להיזהר בקדושת היום, להקדים את כניסתו כדי שלא ניכשל, ולידע ולהאמין כי הוא יום המנוחה ולא זולתו.

שותף במעשה בראשית

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')

אדם יכול להיות שותף במעשה בראשית, כאשר הוא מעיד שהקב"ה ברא את העולם, ודבר זה רמוז במילת "לעשות". עדות כזו אנו מעידים כאשר אנו אומרים: "יום השישי ויכולו" בתפילת ערבית של שבת. כך אמרו חז"ל (שבת קי"ט ע"ב): "כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: 'ויכולו' – אל תקרי 'ויכולו', אלא 'ויכלו'".

וקשה: כיצד ניתן להיות שותף במעשה הבריאה של כל העולם כולו? על פניו הדבר נשמע תמוה ביותר!

הדבר יובן לאור הכתוב (ירמיה ל"ג, כ"ה): "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". העולם מתקיים בזכות לימוד התורה, ואם ח"ו יהיה רגע אחד שלא יהיה בו לימוד תורה – העולם לא יוכל עוד להתקיים. ממילא על ידי לימוד התורה האדם נעשה שותף פעיל בקיומו של העולם כולו.

כמה חייבות כל מדינות העולם להודות לעם ישראל, על שבזכות לימוד התורה שלו יש להן קיום בעולם!

השפע ביום השבת

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')

בביאור הברכה שבירך הקב"ה את השבת, כתב בעל 'אור החיים' הקדוש שברכת השבוע היא מכוחה של שבת, והשפע של שבת הוא שמקיים את העולמות. ועוד הוסיף: "ולמה שפירש בזוהר (שמות פ"ח ע"ב) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוון על זה אומרו: 'ויברך', כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות".

על כן תיקן גאון עוזנו ותפארתנו, בעל הבן איש חי זיע"א, לומר תפילה מיוחדת במוצאי שבת, ובה אנו מבקשים מהקב"ה שקדושת השבת תשפיע עלינו בימי החול בזכות תוספת השבת: "הריני מכין עצמי לקבל אור תוספת קדושת שבת לימי החול, ואתקדש בעזרת ה' יתברך בימי החול מקדושת השבת" (ראה בסידור 'קול אליהו' בעמוד רפ"ט – 289). זו היא ברכת השבת המקיימת את כל העולמות.

אור התשובה

"וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹקִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (ג', כ"א)

מובא במדרש (בראשית רבה פ"כ י"ב), שבתורתו של רבי מאיר כתוב: "כתנות אור" בא'.

ביאור העניין: האדם ואשתו התבוששו מפני החטא שעשו, והבושה היא יסוד התשובה. ה' יתברך רצה ללמדנו, שגם אם כשל האדם וחטא, הרי שהבושה מהחטא היא פתח התשובה, וממנה אפשר להמשיך ולפעול במעשים טובים.

לכן הלבישם כתנות אור, להראותם את מעלתם וחשיבותם, שעל אף החטא הרי הם זכים ומאירים בתשובתם. וכך היא לשון התרגומים: "לבושין דיקר".

עתה יאמר החוזר בתשובה: "גם כי אשב בחושך" – של עבירותיי, "ה' אור לי" – להצילני מבאר שחת.

דמות הכרובים

"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים" (ג', כ"ד)

פירש רש"י משם המדרש שהכרובים הם "מלאכי חבלה". וכבר הקשו, שבפרשת תרומה (שמות כ"ה, י"ח) נאמר: "ועשית שניים כרובים זהב", ושם הסביר רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם", ומה בין כרובים אלה לכרובים אלה?

והביאור הוא, שכאשר האדם מתרחק מן השכינה, מגן עדן, נעשים לו הכרובים למלאכי חבלה; אבל כאשר אדם מתקרב לשכינה, נדבק בתורה הקדושה, אזי הכרובים אשר על הארון הם כתינוקות.

וזה שבחם וזו מעלתם של ישראל.

מנחתו של קין

"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה', וְהֶבֶל הֵבִיא גַּם הוּא" (ד', ג'–ד')

הראשון שרצה להקריב להקב"ה היה דווקא קין, ואילו הבל אחיו נמשך אחריו. אף על פי כן, היה הבדל גדול בין קורבנו של זה לקורבנו של זה. קין ידע שעליו להביא קרבן, אבל חשב שאין צורך להביא דווקא מן המובחר, כי "אין חפץ לה' בעולות ובזבחים". לכן הביא "מפרי האדמה", וכדברי רש"י: "מן הגרוע" (בשם מדרש רבה כ"ב, ה').

הבל הבין גם הוא שצריך להביא קרבן, אך הוא גם ידע ש"שמוע" עדיף מ"זבח טוב". הוא עמד על מה שדרשו חז"ל מהפסוק (ויקרא א', ב'): "אדם כי יקריב מכם קרבן" – המביא קרבן צריך לראות לנגד עיניו כאילו הוא בעצמו קרבן לה', והקרבן הוא בעצם חליפתו ותמורתו. מכאן שצריך להביא קרבן דווקא מתוך מסירות נפש, מן המשובח שבממונו, בחינת: "זה א-לי ואנוהו".

לוּ היה קין מביא מהגרוע שבפרי האדמה, אך בהתלהבות ובשמחה – היה קורבנו עדיף מקורבנו של הבל. וכן, אילו היה מביא מהמשובח שבצאן ובצער – גם זה היה עדיף. אבל קין עשה תרתי לגריעותא: גם הביא את קרבנו בעצבות ובצער, וגם הביא קרבן מהסוג הגרוע. על כן – "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (ד', ד'). הבל הקריב לרצון, ומנחתו היתה משובחת. ואולם – "ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (שם, ה').

כתוצאה מכך: "ויחר לקין מאוד ויפלו פניו" (שם, ה'). כעסו היה כפול: כעס על כך שה' לא שעה למנחתו, ויותר מכך כעס על שה' שעה למנחתו של הבל.

ואתה תמשול בו

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּו" (ד', ז')

אומרים חכמינו ז"ל, שיש מוסר השכל גדול בדבריו של הקדוש ברוך הוא לקין, והוא נוגע לכל באי העולם. כשאדם חוטא, הוא נוטה להצדיק את עצמו ולומר: "מה אעשה? יצרי הרע התגבר עלי…". על כך אנו אומרים בוידוי: "על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" – בהאשמת היצר הרע בחטאינו.

הקב"ה אומר לקין: דע לך, שהיצר הרע מתכוון להחטיאך, בגדר: "לפתח חטאת רובץ", ויותר מזה: "ואליך תשוקתו" של החטא, "היצר הרע תמיד שוקק ומתאווה להכשילך" (רש"י). אבל: "'ואתה תמשול בו' – אם תרצה, תתגבר עליו!" (רש"י).

אומרת הגמרא בקידושין (ל' ע"ב): "כך הקב"ה אמר להם לישראל: בנַי, בראתי יצר הרע, ובראתי לו תורה תבלין; אם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו".

האדם בחולשתו אומר: הרי היצר הוא מלך זקן וכסיל, הוא נברא כבר מששת ימי בראשית במתכונת של "לפתח חטאת רובץ" – אם כן איך אני אתגבר עליו? עונה לו הקדוש ברוך הוא: אם תרצה, תוכל להתגבר עליו! את התורה בראתי תתקע"ד דורות לפני שנברא העולם ויש בה את הכח והעוצמה להתגבר עליו, אם אתה עוסק בתורה אין אתה נמשך אחריו.

רש"י הדגיש בגמרא (שם): "ואם אתה רוצה – עסוק בתורה ואתה מושל בו". אל יפחד האדם ויבהל מול יצרו, באמרו שהוא עשוי מאש. התורה הקדושה אף היא אש גדולה, שנאמר (ירמיה כ"ג, כ"ט): "הלא כה דברי כאש נאום ה'". זו הבטחתו של הקב"ה לכל אדם ואדם: "ואתה תמשול בו!" אם תעסקו בתורה אין אתם נמסרים בידיו.

השליטה ביצר הרע

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד', ז')

ביאר רש"י, שהיצר הרע משתוקק להחטיא את האדם ומתאווה להכשילו ולהזיקו. הקב"ה אומר לאדם: אל לך לחשוש ולירא ממנו, כי אתה תמשול בו. וכלשון רש"י משם חז"ל: "אם תרצה – תתגבר עליו".

דברי חז"ל אלו מרעישים ומזעזעים. אם תרצה – תמשול, משמעו: אם האדם נכשל במאבקו ביצר הרע סימן הוא שלא רצה. זאת משום שמן השמים נותנים לאדם כוח לשלוט ביצר הרע ולמשול בו, לעבוד את היוצר בשני היצרים, "בכל לבבך" (דברים ו', ה') – ביצר הטוב וביצר הרע. אם האדם נכנע ליצרו במקום למשול בו, הרי הוא מעיד על חוסר רצונו לעשות זאת.

כיצד יאמר אדם בוידוי של יום כיפור: "על חטא שחטאתי לפניך ביצר הרע"? הרי היה יכול לשלוט בו, ולא רצה!

באופן דומה מובא בגמרא (קידושין ל' ע"ב): "אם אתה רוצה – עסוק בתורה ואתה מושל בו". ואכן אמרו חז"ל (שם): "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין", כלומר: עסוק בתורה, וכח קדושת התורה יגן בעדך שלא ישלוט בך היצר הרע.

מעשה רב

מעשר יום השביעי

"וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (ב', ג')

סיפר מרן הרב זצוק"ל: דודי, הרה"ג חכם יהודה צדקה זצוק"ל – ראש ישיבת 'פורת יוסף', נסע פעם ללונדון כדי לאסוף כספים לישיבה. היתה זו נסיעתו הראשונה והרה"ג ח"ר סלמאן ששון זצוק"ל, שהיה מעשירי לונדון, לקח אותו לחנות אחת, אשר בעליה ידועים כבעלי צדקה גדולים התומכים במוסדות תורה.

והנה, בעודם ממתינים מחוץ לחנות, הבחין הרב צדקה בשלט גדול המוצב מעל לחנות ובו כתוב: 7+24. פנה הרב צדקה לרב סלמאן ששון ושאל אותו מהי כוונת הדברים. ענה לו חכם ששון: "כתוב באנגלית בצד השלט שהחנות פתוחה שבעה ימים בשבוע במשך 24 שעות ביממה, יום ולילה לא ישבותו".

מששמע זאת הרב צדקה, אמר: "איני לוקח כסף ממקום שמחללים בו שבת בפרהסיא!". כעבור זמן מה, יצא אליהם בעל החנות העשיר והזמין את הרב להכנס, אך הרב צדקה סירב ואמר לו: "איני מעוניין בכספך"! העשיר התפלא עד מאד, שכן היה רגיל שכולם שיחרו לפתחו לקחת מנדבת ידו. משהסביר לו הרב צדקה את סירובו, ניסה העשיר להצדיק בפני הרב את מעשיו, ואמר לו: "שבת היא עיקר פרנסתי, שכן יום זה הוא יומא דפגרא אצל הגויים". השיב לו הרב: "אני מוכן להיכנס לחנותך רק אם תבטיח לתת לי שביעית מהחלק של החנות". הסכים העשיר לדברי הרב, ואף כתב את ההסכם על דף. כשנכנסו לחנות, אמר הרב לעשיר: "דע לך, שלא היתה כוונתי שביעית מכספך, אלא את יום השבת עצמו, שהוא חלק אחד משבעת ימי השבוע".

הסכים העשיר לדברי הרב ומאז החל סוגר את חנותו ביום השבת, וראה ברכה מרובה בעמלו.

לא יכול פירושו לא רוצה

"הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ד, ז)

"ואתה תמשול בו – אם תרצה תתגבר עליו" (רש"י)

סיפר מרן הרב זצ"ל את המעשה הבא, אשר שמע אותו מפי מו"ר ראש הישיבה, רב רבנן רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים עיה"ק, ויש בו מוסר השכל גדול:

הרב הגאון חכם אברהם ענתבי (סקה) היה מגדולי רבני ארם צובה-חאלב, הידועים בחריפותם, והיה ראש אב בית דין לקהילת אר"ץ בי-ם עיה"ק. פעם אחת פגש חכם אברהם את ראש הקהילה, שהיה גביר נכבד, שהגיע לגיל שבעים וזקנו כזקן אהרון היורד על פי מידותיו. שאלו הרב: מדוע אינך קובע עתים לתורה? השיבו הגביר: כבוד הרב, מפאת העסקים הענפים שיש לי אין לי זמן. שוב הפציר בו הרב: אולי בכל זאת תמצא זמן קצר לקביעת עתים לתורה? הלא הזמן קצר והמלאכה מרובה, וכבר הגעת לגיל שבעים, מתי אם כן תכין את עצמך? והוא השיבו: כבוד הרב יודע שחוץ מהעסקים הפרטיים שלי, אני מטפל בבעיות הקהילה מול הרשויות. אין לי זמן. חזר הרב ואמר לו: לכל הפחות יקבע כבודו לימוד יומי ב'חק לישראל'. אך הגביר השיבו בערבית: מַה בַּאַדֵּיר (תרגום: אני לא יכול). ענה לו הרב: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). כלומר, מי שאומר שהוא 'לא יכול' כוונתו שהוא 'לא רוצה'. נפרדו הרב וראש הקהילה לשלום.

כאשר הגיע ראש הקהילה לביתו, מצפונו הציק לו מעט והוא סיפר לאשתו: איני יודע מה הרב רוצה ממני. הרב לא מבין שאני עסוק מאוד והוא הפציר בי שאקבע עתים לתורה. שאלה האשה: ומה אמרת לו? השיבותי לרב מַה בַּאַדֵּיר, לא יכול. ענה לה. ומה אמר לך הרב? שאלה האשה. מַה בִּידַּאךּ, לא רוצה, סיפר לה. הרגיעתו אשתו ואמרה לו לא להתייחס לכך.

כעבור ימים אחדים, הגיע העשיר לביתו מוקדם מהרגיל. שאלה אותו אשתו: מה יום מיומיים? והוא השיבה כי היום הרוויח טוב יותר במעט זמן, ולכן חזר מוקדם. אמרה האשה: אם כך, נוכל היום לצאת ולטייל יחדיו ולאכול סעודה חגיגית כראוי, כי לא בכל יום ישנה הזדמנות כזו. העשיר ורעייתו עלו על הכרכרה ויצאו לדרך יחדיו, דשנים ורעננים. תוך כדי טיול מחוץ לעיר הם רואים כי לצד הדרך תקועה כרכרה בתוך אדמה בוצית. העשיר ורעייתו שהסתקרנו לדעת מיהו זה שנתקע, גילו להפתעתם כי היה זה לא אחר מאשר שר מכובד וידוע. הם ראו כי עוזרי השר והעגלון מנסים לחלץ את הכרכרה אך לא מצליחים. מייד פנה השר אליהם בבקשה שיעזרו להם לחלץ את העגלה. העשיר חשב לעצמו: מה, אני?! משימה כזו לא מתאימה לי! "העגלון שלי יעזור", השיב העשיר. אך השר אמר מיד: "גם אתה תעזור יחד עם העגלון". השיב לו העשיר: אני לא יכול. אמר לו השר: עוד אראה לך שאתה יכול. מיד החל העשיר עם העגלון שלו לדחוף את כרכרת השר מן הבוץ עד שבסוף הצליחו להוציאה. השר המרוצה העניק לעגלונים מַגִּידִּי (מטבע תורכי) כמתנת הוקרה על עזרתם, אך לעשיר לא נתן. אמר העשיר: וכי לי לא מגיעה מתנה צנועה כהכרת הטוב? ענה לו השר: אתה יודע מה מגיע לך? ונתן לו שתי סטירות מצלצלות על פניו. העשיר המופתע תמה: על מה ולמה? אמר לו השר: אתה עוד שואל?! אתה שקרן! אמרת: מַה בַּאדֵּיר (תרגום: אני לא יכול) ואני אומר לך: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). אתה הוכחת עכשיו בעצמך כי אם אתה רוצה – אתה יכול! שמעה וראתה רעייתו של העשיר את כל הנעשה עם השר ובעלה. כשעלה העשיר לכרכרה ראה כי היא מחייכת כלפיו בבת צחוק. "גם את צוחקת עלי?" אמר לה בעלה: "כאילו לא מספיק שהשר בייש אותי. עכשיו גם את נגדי?". אמרה לו אשתו: "אתה זוכר את הדברים שהיו לך עם חכם אברהם לפני כמה ימים? אתה אמרת לו: מַּה בַּאדֵּיר (תרגום: אני לא יכול) והחכם אמר לך: מַה בִּידַּאךּ (תרגום: אני לא רוצה). כמה צדק חכם אברהם".

סוף סוף הבין אותו הגביר את המסר החשוב כי "אין דבר העומד בפני הרצון" (ע"פ הזוהר ח"ב עמ' קס"ב ע"ב: "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא").

כך צריך להבין כל אחד כי על היצר הרע אמרה התורה (ד', ז'): "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". והדגיש רש"י: "ואתה תמשול בו – אם תרצה – תתגבר עליו". טענת היצר הרע: אני לא יכול, אך האמת: הכל תלוי ברצון.

*****

הלכה בפרשה

אמירת "בסימנא טבא"

שאלה: יש נוהגים כשמתחילים לקרוא בבראשית לומר: "בסימנא טבא" אחר ברכת "אשר בחר בנו". האם מנהג טוב הוא, או זהו הפסק בין הברכה לתחילת הקריאה?

תשובה: כתב רבינו חיים פלאג'י בספרו "מועד לכל חי" (סי' פ"ה אות כ"ה) שאין דעתו נוחה מאותם שאומרים: "בסימנא טבא" אחר הברכה וצריך העולה לתורה לומר: "בסימנא טבא" קודם שמברך, כדי שמיד אחרי הברכה יתחיל הקורא לקרוא מ"בראשית ברא". וכבר היה מנהג שנהגו לומר בחג השבועות "אקדמות" בין הברכה לקריאה, עד שערערו על כך גדולי הרבנים ותיקנו לומר את האקדמות קודם הברכה. אמנם, לדעת הרב 'פאת השולחן' (הלכות ארץ ישראל פרק ג' סע' י"ט) אין בזה הפסק, וז"ל שם: השחטים אצל הישמעאלים באופן שהכשרים לוקחין הישראלים, והטריפות לוקחין הם. ולפי דת הישמעאלים אינם מכשירים לאכילתם עד שיאמר השוחט קודם השחיטה: אלל"ה וואכבר, ביאורו: אל כביר, ואין איסור בזה. והם מקפידים שלא יאמר מלות הללו אלא סמוך לשחיטה מיד באופן שגם אינו יכול לברך ברכת השחיטה עד אחר אמירת דברים אלו. הדבר פשוט דהוי הפסק בין ברכה לשחיטה והמפסיק בזה טועה ואין תקנה לזה רק שצריך השוחט ליזהר שישחוט תחלה עוף ויכוין לפטור כל מה ששוחט אח"כ בברכה שבירך על שחיטת העוף או אחר שכבר התחיל לשחוט גמר הכשר שחיטה שיברך ברכת השחיטה. ולי נראה דאמירה זו לא הוי הפסק, דקיימא לן כדי שאילת תלמיד לרב הוי הפסק, עכ"ל.

רבינו הבן איש חי זיע"א כתב (ר"פ ח"ג או"ח סי' מ"ב) בשם רבי אליהו מני, שהמנהג בירושלים ובחברון הוא לומר: "בסימנא טבא" בין הברכה לקריאה כיוון שזו אמירה לצורך. ואמנם אפשר לומר שכוונתו במה שהביא מנהג זה הוא לסנגר על אותם שנהגו כך, אך אין דעתו כך למעשה.

ישנם מקומות שנוהגים שהשליח ציבור אומר: "בסימנא טבא", וגם בזה נחלקו הפוסקים ואמרו שכיון שהשליח ציבור הוא העולה לקריאה זו, לכן אף הוא אין לו להפסיק. אמנם במקום שנהגו שהשליח ציבור אומר: "בסימנא טבא" אחר הברכה, ואם ירצו לשנות ממנהג זה תתעורר מחלוקת – יניחו אותם במנהגם.

המנהג הטוב ביותר הוא שבין הברכה לקריאה יאמר אחד הגבאים: 'בסימנא טבא' בקול רם, ובכך יצאנו מידי כל ספק. וכ' הרב פעלים שכן נוהגים במדרש בית אל וב'בית יעקב' שהסומך אומר: 'בסימנא טבא' אחר גמר הברכה, והמברך והקורא אינם מפסיקין.

אמירת "ויכולו" ביחידות

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (ב', א')

שאלה: אדם המתפלל ביחיד, האם רשאי לומר "ויכולו השמים וכו"?

תשובה: אומרת הגמ' (שבת קי"ט ע"ב): "אמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר: 'ויכולו' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית".

לכן תיקנו חז"ל (עיין הגהות מימוניות, שבת כ"ט, ז'; משנ"ב רע"א ס"ק מ"ה) לומר שלוש פעמים: "ויכולו השמים" וכו': אחת- בתפילת לחש, אחת- לפני 'מעין שבע', ואחת – לפני הקידוש.

בתפילת לחש ובקידוש כל יחיד ויחיד יכול לומר: "ויכולו" ואין צורך במנין, אך לגבי אמירת "ויכולו" שקודם 'מעין שבע' יש להסתפק אם אדם שמתפלל ביחידות או שמתפלל בציבור ומאריך בתפילתו יכול לומר "ויכולו"?

פסק מרן בשו"ע (או"ח סי' רס"ח סע' ז') שיש לומר 'ויכולו' בקול רם ומעומד. והטעם בזה הוא שבאמירה זו אנחנו מעידים שהקב"ה ברא את העולם ומעידים במעשה בראשית, ודין עדות הוא שנאמרת בעמידה ובשניים, שנאמר (דברים י"ט, י"ז): "ועמדו שני האנשים".

המחלוקת בין הפוסקים היא האם יחיד יכול לומר: "ויכולו" (עי' מג"א שם ס"ק י') – י"א שיחיד יכול לקחת אדם נוסף ולומר: "ויכולו", וי"א שיחיד יכול לאומרה לא מדין עדות אלא כקורא בתורה. לכן, טוב שאדם ישתדל לסיים תפילתו מהר כדי שיאמר: "ויכולו" יחד עם הציבור, כיוון שאמירה בעשרה עדיפה. אמנם אם מתפלל ביחידות או שלא הספיק לסיים לפני שהחזן התחיל, יכול לומר אחר התפילה "ויכולו", ולדעת המשנ"ב יאמר כקורא בתורה (עיין שם משנ"ב ס"ק י"ט, וכה"ח שם ס"ק ל"ו).

לכן, גם נשים המתפללות ערבית יאמרו הן בתפילת לחש והן לאחר התפילה: "ויכולו השמים" וכו', וגם אשה שעושה קידוש תאמר זאת.

עשיית סייגים לתורה

"וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בוֹ" (ג', ג')

שאלה: מתי מותר להוסיף על מצוות התורה?

תשובה: התורה בפרשתנו (ג', ג') מתארת שחוה אמרה לנחש: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים: לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". אך הקב"ה לא אמר "לא תגעו" אלא רק "לא תאכלו". וזהו מה שכתב שם רש"י (ד"ה "ולא תגעו בו"): "הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר (משלי ל', ו'): 'אַל תוֹסְףְ על דבריו' (וראה בשפתי חכמים שם שמי שהוסיף היה אדם הראשון). ומכאן למדו חכמים (סנהדרין כ"ט ע"א): "שכל המוסיף – גורע".

אם כך יש לשאול: מצד אחד אנחנו אומרים (דברים ד', ב'): "לא תוסיפו ולא תגרעו", ואומר שלמה המלך (משלי ל', ו'): "אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת". ורש"י שם מסביר שע"י תוספת דברים באים לידי עבירה וכ"ש אם גורעים, ועוד אומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה י"ט, ג'): "שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר". ומאידך אומרת המשנה באבות (פרק א' משנה א'): "ועשו סייג לתורה", ועוד דרשו חז"ל (מועד קטן ה' ע"א) על הפסוק (ויקרא י"ח, ל'): "ושמרתם את משמרתי"- "עשו משמרת למשמרתי". ולכן חכמים הוסיפו בהקדמת זמן אכילת חמץ (עי' פסחים ד' ע"ב), ובכניסת השבת ועוד, משום סייג לתורה.

ביאור הענין הוא כשאדם מוסיף דבר על דברי תורה ואומר שזהו דבר התורה – עובר על האיסור של "לא תוסיפו", אך אם הוא יודע שהתוספת היא מעבר לדברי התורה- מותר (עיין רמב"ם ממרים פ"ב ה"ט). חוה הוסיפה מדעתה ואמרה: "אמר אלקים", וא"כ החשיבה את איסור הנגיעה כחלק מהאיסור שאמר הקב"ה.

ולכן למעשה – מותר לאדם להוסיף משמרת וסייג, אך בתנאי שזה מתוך ידיעה והכרה שאין זאת מצות התורה אלא תוספת שלו.

ספרים נוספים

מאמר מרדכי לימות החול

שו"ת הרב הראשי חלק א'

שו"ת הרב הראשי חלק ב'

שו"ת מאמר מרדכי חלק א'

שו"ת מאמר מרדכי חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק א'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ב'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ג'

מאמר מרדכי הלכות שבת – חלק ד'

מאמר מרדכי הלכות שבת - חלק ה'

מאמר מרדכי הלכות סת"ם

דברי מרדכי - ספר בראשית

דברי מרדכי - ספר שמות

דברי מרדכי - ספר ויקרא

דברי מרדכי - ספר במדבר

דברי מרדכי - ספר דברים

בית אליהו

ברית אליהו

דרכי טהרה

הגדה של פסח

אתר הרב מרדכי אליהו

חפש סרטון, סיפור, או שיעור

צור קשר

מעוניינים לשלוח חומר על הרב? או להשתתף בהפצת תורתו במגוון ערוצים? תוכלו ליצור עימנו קשר בטופס זה