פרק ע"ד מבוא להלכות מוקצה

מהו מוקצה 

• "מוקצה" הוא דבר שאדם מקצה ומפריש מדעתו מלהשתמש בו ואסרו חכמים לטלטלו^[1].

טעמים לאיסור מוקצה

• בפוסקים הובאו מספר טעמים לאיסור מוקצה, כדלקמן:
• כדי שלא תהיה שבת כיום חול בעיניו.

כתב הרמב"ם^[2]:

"אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. ומפני מה נגעו באיסור זה? אמרו: ומה אם הזהירו נביאים וציוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול, ולא שיחת השבת כשיחת החול, שנאמר: 'ודבר דבר', קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית, או להצניע אבנים וכיוצא בהן, שהרי הוא בטל ויושב בביתו יבקש דבר שיתעסק בו, ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה: 'למען ינוח'".

• כדי שלא יבוא לידי מלאכה תוך כדי התעסקות בכלי מוקצה.

וכתב הרמב"ם טעם נוסף[3]: "כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה".

• כדי שתהיה השביתה בשבת ניכרת אצל כל ישראל.

ועוד טעם כתב הרמב"ם[4]: "מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן, כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה, ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים, נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם".

• כדי שיהיה גדר לאיסור הוצאה מרשות לרשות.

כתב הראב"ד[5] שאיסור טלטול הינו גדר לאיסור הוצאה, וביאר הבית יוסף[6]: "שהוא משום גדר להוצאה מרשות לרשות. שאם נתיר לטלטל כל דבר, יבוא על ידי זה גם להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים".

חומרת איסור "מוקצה"

• איסור "מוקצה" חמור מאוד. ואף על פי ש"מוקצה" הינו איסור מדרבנן ובספק דרבנן אנו נוקטים לקולא, במוקצה בדרך כלל ספקו להחמיר, כספק איסור מן תורה^[7].

סוגי המוקצה

• לכל הדעות חכמים גזרו על מספר סוגי "מוקצה", אולם בין הפוסקים ישנן כמה דעות באשר למספר סוגי ה"מוקצה". יש פוסקים שמנו שני סוגי מוקצה בלבד ויש שמנו שנים-עשר סוגים^[8]. אנו נלך בדרכו של מרן השולחן ערוך^[9], שמנה בבית יוסף שישה סוגי "מוקצה" ראשיים, ואלו הם:
• מוקצה מחמת חסרון כיס – כלי שאדם מקפיד עליו שלא ייפגם, כגון : סכין של שחיטה או מילה או סכין של סופרים, ולכן מקפיד שלא לעשות בהם תשמיש אחר (שמותר לעשותו בשבת)[10].
• כלי שמלאכתו לאיסור – כלי שרוב תשמישו הוא לדבר שאסור לעשותו בשבת, כגון: פטיש [ויתבאר להלן בהרחבה][11].
• מוקצה מחמת גופו – כל דבר שאינו כלי ואינו מאכל אדם או בהמה, כגון: אבנים, כסף, קנים, עפר, חול, מת, בעלי חיים וכדו'[12].
• בסיס לדבר אסור – כלי שתשמישו לדבר שמותר לעשותו בשבת (או שאר חפצי היתר כמאכלים וספרים), אך הניח עליו דבר שהוא "מוקצה מחמת גופו" [או סוג אחר של מוקצה[13]], כגון: מגש שיש עליו נרות או כרית שיש עליה מעות ודעתו היתה שהחפץ המוקצה ישאר עליו בבין השמשות של כניסת שבת ודין הבסיס כדין מה שמונח עליו, ואפילו הוסר המוקצה מהם במהלך השבת[14].
• מחובר לקרקע ומחוסר צידה – דבר שהיה מחובר לקרקע כל זמן בין השמשות [כגון: פרי לעץ], וכן דבר שהוא מחוסר צידה [כלומר, חיה או ציפור שניצודו בשבת ע"י גוי או מאליהם] [15].
• מוקצה מחמת מצוה – כגון: עצי סוכה, נוי סוכה^[16].

איסור טלטול "מוקצה" תלוי בסוג המוקצה

• טלטול של "מוקצה" בשבת אינו אסור בכל מקרה. יש פעמים שטלטול של "מוקצה" אסור ויש פעמים שמותר. ועל כן, יש לברר היטב באיזה סוג מסוגי ה"מוקצה" שהזכרנו מדובר ומהו המקרה הנידון, ועל פי הפרטים שיתבארו בפרקים הבאים[17].

גדרים והיתרים בטלטול בכלי ובבסיס

• בכלי שמלאכתו לאיסור ובבסיס שלו וכן בכלי שמלאכתו להיתר נאמרו מספר גדרים בטלטולם:
• לצורך גופו – טלטול החפץ לשם שימוש בגוף החפץ, לדוגמא: אדם נוטל סיר כדי להעביר בעזרתו מים ממקום למקום[18].
• לצורך מקומו – טלטול החפץ לשם שימוש במקום עליו מונח החפץ [ולא לשם שימוש בחפץ עצמו][19].
• לצורך שמירתו – טלטול החפץ לשם שמירה עליו [ולא כדי להשתמש במקומו ולא כדי לעשות איתו מלאכה מותרת], כגון: אדם נוטל חפץ ממקום שהשמש מכה עליו למקום מוצל. דוגמא נוספת: אדם נוטל חפץ ממקום שהוא עלול להיגנב בו למקום שבו החפץ נשמר[20].
• טלטול סתם – אדם שמטלטל חפץ ללא שום צורך.

הכנה מבעוד יום למניעת טלטול

• יסדר אדם את חפציו ואת מוצרי האוכל שבביתו מערב שבת, כך שלא יצטרך לטלטל "מוקצה" ביום השבת (ראה בעניין זה במאמר מרדכי שבת חלק א' פרק ח' סעי' מ"ח-נ').

מוקצה ביום טוב

• דעת השו"ע להחמיר במוקצה ביום טוב יותר משבת. ולפיכך מוקצה מחמת מיאוס או פירות שעומדים לסחורה וכד', אף על פי שאין בהם דין מוקצה בשבת – ביום טוב אסורים בטלטול, ולדעת הרמ"א דין יום טוב כדין שבת לענין מוקצה ומותרים בטלטול, רק שבפירות או עצים שעומדים לסחורה משמע מדבריו להחמיר ולומר בערב יו"ט: "מכאן אני נוטל למחר"^[21].

עצמות וקליפות

• עצמות וקליפות שנקלפו או שנתפרקו ביום טוב – הרי הם "נולד" (כיון שעוף מערב יו"ט היה ראוי לאדם, ודבר שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, ועתה שנשאר עצם שהוא ראוי לכלבים הוי נולד), ולמרות שבשבת מותר לטלטלם, מכיון שהם עומדים למאכל בהמה, החמירו חכמים ביום טוב אפילו לדעת רמ"א ואסרו לטלטלן, כדי שלא יבואו לזלזל בקדושת יום טוב[22].

עצמות וקליפות ביו"ט שחל בשבת

• עצמות וקליפות שנקלפו או שנתפרקו ביום טוב שחל בשבת – מותר לטלטלן, כיון שאין לחוש לזלזול, ולבני אשכנז – יש להחמיר[23].

בפרקים הבאים נבאר את סוגי ה"מוקצה" השונים, ונפרט את הדינים לכל סוג "מוקצה", מתי מותר לטלטל ומתי אסור.

[1] כלכלת שבת (תחילת כללי מוקצה).

[2] הלכות שבת (פכ"ד הל' י"ב).

[3] הלכות שבת (פכ"ד הל' י"ג).

[4] הלכות שבת (פכ"ד הל' י"ג).

[5] על הרמב"ם (שבת פכ"ד הל' י"ג), וז"ל: "עוד אמרו (שבת קכד) אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא, ועוד אמרו (שם קכג) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו שאמרו שלשה כלים קטנים נטלים על השלחן, נמצא כי מפני חיוב הוצאה אסרו בטלטול מה שאסרו שהוא גדר להוצאה".

[6] טור (אורח חיים סימן ש"ח), ועיין בב"ח שם ובכה"ח שם (ס"ק א').

[7] ראה בית יוסף (סי' תקט"ו). וכתב השו"ע (סי' תצ"ז סעי' ג'), וז"ל: "אפילו ספק צידה – אסור, כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מוצא בהם – אסורים אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום. ואם מצא המצודות מקולקלות מבערב יום טוב, בידוע שמערב יום טוב ניצודו". וכתב המשנ"ב (סי' תצ"ז ס"ק ח'): "אסורים – ואפילו בטלטול. מיהו לערב – מותר באכילה ואפילו בודאי ניצוד היום, ולא בעינן בכדי שיעשה כיון דלא ניצוד בידי אדם רק ממילא. והסכימו הפוסקים דלאו דוקא ספק צידה אלא ה"ה כל ספק מוקצה, וכ"ש ספק נולד דמחמרינן בהו כשל תורה", וראה עוד בשו"ע (סי' תקי"ז סעי' א'; סי' שכ"ה סעי' ז').

[8] כלכלת שבת (תחילת כללי מוקצה).

[9] בית יוסף (ריש סימן ש"ח).

[10] ראה בית יוסף (סי' ש"ח) ושו"ע (שם סעי' א') ומשנ"ב (שם ס"ק ב'-ג').

[11] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ג') ומשנ"ב (שם ס"ק י').

[12] ראה בית יוסף (סי' ש"ח).

[13] ראה בפמ"ג (סי' ש"ח משב"ז ס"ק ד') שנסתפק האם אומרים בסיס גם אם מונח עליו כלי שמלאכתו לאיסור. וראה בתהלה לדוד שם (ס"ק א' וש"י ס"ק ז') שהוכיח שהכלי נעשה בסיס ואסור לטלטלו אא"כ לצורך גופו או מקומו, וכן כתב ערוך השולחן (סי' ש"י סעי' ט').

[14] ראה בית יוסף (סי' ש"ח וש"ט) ובשו"ע (סי' ש"ט סעי' ד') ובמשנ"ב (שם ס"ק כ').

[15] ראה בית יוסף (סי' ש"ח). וראה עוד בית יוסף (סי' ש"י), וז"ל: "ונראה לי דטעמא דכיון שעל ידי לקיטתו היו ניתרים ואי לא לקיט להו אסור ליהנות מהם במחובר, ומאחר שלא לקטם הוה ליה כאילו דחינהו בידים ופירש שאינו רוצה ליהנות מהם, והילכך אפילו לקטן גוי אסורים, דהוה ליה מוקצה, ומשום הכי גזרו בכל מחובר אפילו היכא שלא היה בידו ללקטן, דלא פלוג רבנן". וראה שו"ע (סי' תקט"ו סעי' א').

[16] ראה בית יוסף (סי' ש"ח)  ובשו"ע (סי' תרל"ח סעי' א' וב'), כלכלת שבת (כללי מוקצה ח').

[17] ראה בית יוסף (סי' ש"ח)  ובכה"ח (שם ס"ק ב').

[18] ראה במשנה ובגמ' (שבת קכ"ב ע"ב) ובית יוסף (סי' ש"ח)  ובשו"ע (שם סעי' ג').

[19] ראה במשנה ובגמ' (שבת קכ"ב ע"ב) ובית יוסף (סי' ש"ח)  ובשו"ע (שם סעי' ג').

[20] ראה שו"ע (סי' ש"ח סעי' ג'-ד').

[21] הגמ' ביצה (ב' ע"א) הביאה מחלוקת בין רבי יהודה לרבי שמעון בעניין מוקצה, שרבי יהודה מחמיר יותר ורבי שמעון מיקל. והגמ' (שם ע"ב) כתבה שרבי סתם במשניות המדברות על הלכות יו"ט (ביצה) כדעת רבי יהודה, ואילו במשניות שבת סתם כדעת רבי שמעון. והטעם לכך ביארה הגמ' (שם): "אמרי, שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה – סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה – סתם לן כרבי יהודה דמחמיר". כלומר, שרבי פסק שבשבת ישנם סוגי מוקצה שאפשר להקל בהם, והטעם משום ששבת חמורה מאוד בעיני העם, ולא תצא תקלה מקולא זו, אבל יום טוב שהוא קיל שהרי מבשלים בו, ואין בו איסור הוצאה, והבערה מותרת לצורך כל שהוא, לכן החמירו בו בדין מוקצה שלא יזלזלו בו.

וכתב הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק א' הלכה י"ז), וז"ל: "כל שאסור בשבת וכו' הרי זה אסור ביום טוב אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה וכו' ויש ביום טוב מה שאין בשבת – איסור מוקצה. שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת, מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבואו לזלזל בו" (והראב"ד וגם רבנו תם חולקים עליו, ועיין במגיד משנה ולחם משנה שם). "כיצד? תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה, כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה, אבל בשבת – הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור" (ועיין לח"מ מה שהקשה על נוסח זה).

וכך גם פוסק השו"ע (סי' תצ"ה סעי' ד'), וז"ל: "מוקצה אע"פ שמותר בשבת החמירו בו ביו"ט ואסרוהו". אבל הרמ"א שם הוסיף וכתב: "ויש מתירין מוקצה אפי' ביו"ט, אבל נולד – אסור לדבריהם אפי' בשבת, וכל מוקצה שאינו בעלי חיים, כגון אוצר של פירות ועצים, סגי שיאמר: 'מכאן אני נוטל', ואין צריך שירשום". כלומר דעת רמ"א להקל שכל מוקצה שמותר בשבת מותר גם ביו"ט – ונולד אסור גם בשבת, ומזה שכתב הרמ"א אח"כ שפירות העומדים לסחורה צריך שיאמר: "מכאן אני נוטל", והרי לשיטתו אין הבדל בין שבת ליו"ט וצריך להיות מותר, משמע מדבריו שיש להחמיר בזה, ועיין במשנ"ב (סי' תצ"ה ס"ק ט"ו, י"ז, י"ט, כ"ב) ובכה"ח (שם ס"ק ל"ג, מ"ג).

לדוגמא: אדם שיש לו מארזי שוקולד ומייחדם ע"מ שישמשו לו למתנות – מותר לו ביום שבת לטלטל את השוקולד ללא שום תנאי והכנה. אבל ביום טוב – אסור לו לעשות כן, ואם רוצה לאכול מהם – צריך להתנות בפיו בערב יום טוב, שלמחר רוצה לאכול מהם. ולדעת הרמב"ם – לא מספיק להתנות בפיו אלא צריך גם לעשות בהם מעשה מיוחד, להכינם כדי להשתמש בו למחר ביום טוב. ועיין בכה"ח ומשנ"ב הנזכרים לעיל.

מיהו בדברים שאינם אוכל, כגון: בגדים המיועדים "לסחורה" – גם בשבת אסור להשתמש בהם אם מקפיד וה"ה ליו"ט, אלא צריך לעשות מעשה מיוחד המגלה שרוצה לבטל מחשבת "הסחורה", ולהשתמש בהם ביו"ט (כמו בשבת, ראה ברמ"א סי' ש"ח סעי' א' ובמשנ"ב שם ס"ק ז').

דוגמא נוספת: האוכל עוף או דג או בשר, ונשארו העצמות, העצמות העומדים לכלבים – אין להם דין מוקצה בשבת, ויכול להרימם מהשולחן אפילו אם לא נותן לבהמה או לכלב, וישים אותם באשפה. אבל ביו"ט, אין הדין כן אלא אסור להרים את העצמות מדין נולד. שהרי אותם העצמות של הדגים או של העוף יש להם דין נולד (כיון שעוף מערב יו"ט היה ראוי לאדם, ודבר שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, ועתה שנשאר עצם שהוא ראוי לכלבים הוי נולד), ונולד ביום טוב – אסור בין לדעת השו"ע ובין לדעת הרמ"א.

ובדרך כלל כשיש מוקצה אסור, כגון: קליפת ביצה או אגוז או עצם, ורוצה להניח אותו בתוך צלחת, ישנה בעיה של מבטל כלי מהיכנו. ובמקרה כזה, אם בשבת רוצה להניח קליפות של אגוזים או של ביצה שבידו (וכאמור שאין בזה איסור טלטול כי נמצא בידו ולא לוקחו מהשולחן) – יכול לשים בצלחת קליפה של תפוז או של תפוח העומדים למאכל עופות ולבהמות, ומניח את קליפות האגוזים בצלחת וכך יכול לטלטל אותם ולהסירם מהשולחן, ואין בזה מבטל כלי מהיכנו ולא איסור טלטול, משום שהם בטלים אגב אותם הקליפות. אבל ביום טוב – לא מועיל להניח אוכל שנהיה עומד למאכל בהמה ביו"ט, כגון: עצמות וקליפין שנתפרקו, אלא צריך לשים דבר שראוי לאדם, כגון: לחם או סכין וכדומה או דבר שעומד למאכל בהמה שהיה מוכן בערב יו"ט, ואז יוכל להרים את הצלחת עם העצמות אגב הלחם או הסכין. וצריך מאוד ליזהר בדיני מוקצה ביום טוב, מכיון שהגמ' אומרת שאדם נוטה לזלזל במוקצה של יום טוב ויכול לבוא לזלזל בדיני יו"ט.

[22] ראה בהערה הקודמת.

[23] ראה בהערה הקודמת. וראה בא"ח (ש"ש פרשת במדבר סעי' י"א) ובשו"ת רב פעלים (ח"א או"ח סי' ל') וראה בבה"ל (סי' ש"ח ד"ה "לשום", ד"ה "ושנשברה").